אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹ עַד שֶׁיָּבֹא לֹוֶה וְיִטְעֹן. בית דין אינם מתערבים ומעכבים אותו מלמכור את המשכון עד לדיון בנוכחות הלווה, אלא מתירים לו למכור מיד (לח"מ; ואם יבוא הלווה ויטען שפרע את החוב, יצטרך המלווה להישבע בנקיטת חפץ שחובו לא נפרע כמבואר בסמוך).
וּמַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה. מייעצים לו.
כְּדֵי שֶׁיֵּדַע הַלֹּוֶה בְּכַמָּה נִמְכַּר. ולא יהיה אחר כך ויכוח בשאלה כמה כסף קיבל המלווה במכירת המשכון.
בֵּין שֶׁמֵּת לֹוֶה תְּחִלָּה בֵּין שֶׁמֵּת מַלְוֶה הוֹאִיל וְהוּא נִפְרָע מִמַּה שֶּׁתַּחַת יָדוֹ. שלא כחוב רגיל שלא ניתן לגבותו כשמת הלווה לפני המלווה (לקמן יז,ג), בהלוואה שיש בה משכון יכול לגבות מהמשכון לאחר מיתה מכיוון שהיה יכול לטעון שהמשכון שלו.
הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל. כשאר נפרעים מן היורש שצריכים תחילה להישבע שהחוב לא נפרע (לקמן יד,א; וכאן שגם המלווה מת, נשבע היורש שאביו לא הורה לו שחוב זה פרוע כדלקמן יז,א).
נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. בעודו אוחז ספר תורה בידו (הלכות שבועות יא,ח).
כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. ראה הלכות טוען ונטען א,ב.
וּמִפְּנֵי מָה אֵינוֹ נִשְׁבָּע הֶסֵּת. אלא שבועה חמורה בנקיטת חפץ, והרי הוא מוחזק כעת במשכון, ומי שנטען על דבר שבידו נפטר בשבועת היסת שהיא שבועה קלה ללא נקיטת חפץ.
לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁבָּע עַל עַצְמוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן אֶלָּא עַל הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹקֵחַ. שאם היה טוען שהמשכון שלו ורוצה לפטור עצמו מטענת הבעלים, היה נפטר בשבועת היסת כדין הכופר בכל הטענה שנגדו. אולם כאן הוא מעוניין לגבות חובו מהמשכון, ולכן נשבע בנקיטת חפץ כדין הנשבעים ונוטלים.
אֲבָל אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וכו'. בפסקה הקודמת נאמר שהמלווה נשבע בנקיטת חפץ ואינו נפטר בשבועת היסת, זאת מכיוון שלא טען שהמשכון שלו אלא שמחזיק בו כמשכון על הלוואה. כאן מבואר מדוע אינו נפטר בשבועת היסת בטענת 'מיגו' שהיה יכול לומר שהחפץ שלו.
הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁחֵפֶץ זֶה מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ וְלֹא יָדְעוּ עַל כַּמָּה אֵינוֹ יָכוֹל לִטֹּל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. כשיש עדים המעידים שזה משכון אך אינם יודעים מה סכום החוב, צריך המלווה להישבע כדי לגבות מהמשכון את הסכום שטוען שחייב לו הלווה.
וְהוֹאִיל וְאֵין שָׁם עֵדִים... נֶאֱמָן לוֹמַר יֵשׁ לִי עָלָיו כָּךְ וְכָךְ. מכיוון שאין עדים שהחפץ ממושכן בידו, נאמן לומר מה סכום החוב, שכן יש לו טענת מיגו שהיה יכול לטעון שהחפץ לקוח בידו.
וְכֵן בַּשְּׁבוּעָה עַצְמָהּ שֶׁהָיָה נִשְׁבָּע אִם הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁהוּא מַשְׁכּוֹן. לפי גרסת הדפוסים וחלק מכתה"י לא מופיעה כאן המילה "וכן", וכוונת הדברים שנאמנות המלווה לטעון מה גובה החוב, היא דווקא על ידי אותה השבועה עצמה שהיה צריך להישבע אם היו עדים שהוא משכון. ונראה שיש לפרש באופן דומה את גרסתנו "וכן בשבועה עצמה..", וכוונת הדברים: בנוסף לעצם הנאמנות שלו מחמת המיגו (="וכן"), צריך גם להישבע את אותה השבועה שהיה נשבע אם היו עדים (ראה הערת הר"י שילת ברמב"ם מדויק).
שֶׁאֵין אוֹמְרִין מִגּוֹ לְפָטְרוֹ מִשְּׁבוּעָה וכו'. שטענת מיגו מועילה לפטור את הנתבע מחיוב ממון, אך אינה פוטרת אותו משבועה שהתחייב בה (לדוגמאות נוספות ראה הלכות שלוחין ושותפין ט,ד, הלכות שכירות ב,ח). ולכן נאמנותו לומר שהוא משכון, אינה פוטרת אותו משבועה.
אֶלָּא לְפָטְרוֹ מִמָּמוֹן שֶׁלֹּא יַחֲזִיר אֶת הַמַּשְׁכּוֹן עַד שֶׁיִּטֹּל מַה שֶּׁטָּעַן. מכוח הנאמנות הוא יכול להמשיך ולהחזיק במשכון כל עוד לא קיבל את חובו בחזרה.