שֶׁהֲרֵי הַמַּלְוֶה חַיָּב בִּדְמֵי הַמַּשְׁכּוֹן. שהמלווה על המשכון נחשב שומר שכר על המשכון, וחייב בגנבה ואבדה.
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הלכות שכירות י,א.
סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וּשְׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה. ההלוואה הייתה בסכום של ארבעה דינרים (סלע), ואילו המשכון היה שווה שני דינרים, ולפי טענתו נותר חוב של שני דינרים לאחר הפחתת דמי המשכון מהחוב.
וְלֹוֶה אוֹמֵר סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה. ולטענתו לא נותר דבר מהחוב.
הֲרֵי הַמַּלְוֶה נִשְׁבָּע תְּחִלָּה שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. שבועה חמורה בנקיטת חפץ שתיקנו חכמים שיישבע השומר כשטוען שהחפץ נגנב או אבד ממנו, גם כשאינו פוטר עצמו בכך מתשלום (ראה שם ו,א).
וְהַלֹּוֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת. שהמלווה תובע ממנו שני דינרים והלווה כופר בכול.
אָמַר הַמַּלְוֶה סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וּשְׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה. ולטענתו נותר חוב של שני דינרים.
וְהַלֹּוֶה אוֹמֵר סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה. ונותר חוב של דינר אחד ולא של שניים.
וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע הַלֹּוֶה... שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת. וחייב שבועה מהתורה (ראה הלכות טוען ונטען א,א-ב).
אָמַר הַלֹּוֶה סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה. שטוען שהמשכון היה בשווי שני סלעים, והמלווה חייב לו סלע שהוא ההפרש בין גובה החוב לשווי המשכון שאבד או נגנב ממנו.
וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר סֶלַע הִלְוִיתִיךָ וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה. ולטענתו אינו חייב לו דבר.
וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁהָיָה הַמַּשְׁכּוֹן כְּנֶגֶד הַחוֹב. יחד עם שבועת השומרים שהמשכון אינו ברשותו, נשבע גם על שוויו. שכאשר אדם מתחייב להישבע על כמה טענות, משביעים אותו שבועה אחת על כל הטענות. ואם נתחייב שבועה אחת קלה ואחת חמורה, נשבע שבועה חמורה וכולל בה את כל הטענות (הלכות טוען ונטען א,יד).
אָמַר הַלֹּוֶה סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה. וטוען שהמלווה חייב לו סלע.
וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר סֶלַע הִלְוִיתִיךָ וַחֲמִשָּׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה. המלווה מודה שחייב רק דינר מתוך הסלע שהלווה תובע ממנו, ומתחייב על כך שבועת מודה במקצת.
סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וּשְׁנֵי דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה. ולפיכך נותר חוב של שני דינרים.
שֶׁהֲרֵי הוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם פְּרָעוֹ אוֹ לֹא פְּרָעוֹ. שהרי הלווה מסכים על גובה החוב, אלא שאינו יודע אם המשכון שאבד היה שווה כגובה כל החוב או לא. והמסתפק אם פרע את החוב או לא, חייב לשלם (ראה הלכות טוען ונטען א,ט).
סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה. וטוען שהמלווה חייב לו סלע.
אֵינִי יוֹדֵעַ דָּמָיו. מה שוויו.
וְיִפָּטֵר שֶׁהֲרֵי לֹא חִיֵּב עַצְמוֹ בִּכְלוּם. המלווה פטור מכיוון שלא הודה בסכום כלשהו (ראה הלכות טוען ונטען א,ח).
חֲמִשִּׁים יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וַחֲמִשִּׁים אֵינִי יוֹדֵעַ. שהתובע אומר שהלווה לו מאה, והנתבע מודה בחמישים ולגבי החמישים הנותרים אומר שאינו יודע אם חייב או לא.
מְחֻיָּב שְׁבוּעָה. שחייב לו רק חמישים, כדין מודה במקצת.
וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע. מכיוון שאינו יודע בוודאי שחייב לו רק חמישים. והכלל הוא שהמחויב שבועה מן התורה ואינו יכול להישבע, חייב לשלם.
כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הלכות טוען ונטען ד,ז (וראה גם הלכות שאלה ופיקדון ה,ו).
וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים. המלווה יכול להטיל חרם על מי שטוען כנגדו בשקר וגורם לו לשלם שלא כדין (לעניין החרם ראה לעיל א,ד ובביאור שם).