נִשְׁבָּע הַלֹּוֶה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת. ואף על פי שהעדים העידו שפרע הכול, הודאת בעל דין עדיפה על עדים.
וְאֵינוֹ כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת הַשְּׁטָר עָלָיו. במקרה שאדם יכול היה לכפור בטענת המלווה ואף על פי כן הודה במקצת הטענה, הרי הוא כמשיב אבדה למלווה, ופטרוהו חכמים מלהישבע כשם שפטרו את המשיב אבדה מלהישבע כשטען המאבד שהשיב לו רק מחצית מן האבדה (ראה הלכות גזלה ואבדה יג,כ). אולם כאשר הלווה חושש לכפור בטענה מסיבה מסוימת, כגון שאימת השטר עליו, אין הוא נחשב כמשיב אבדה, והרי דינו ככל מודה במקצת שחייב להישבע ואינו נחשב כמשיב אבדה מפני שהסיבה שאינו כופר בכול היא שאינו חש בנוח לשקר ולהעיז פניו בפני בעל חובו (ראה הלכות טוען ונטען ד,ה ובביאור שם).
מִבְּנֵי חוֹרִין. מן הקרקעות שנמצאות בידי הלווה, ולא מנכסים משועבדים שנמכרו לאחרים.
וַהֲרֵי בִּטְּלוּ שְׁטָר זֶה. ומה שגובה מחצה הוא מחמת הודאת הלווה שנחשבת כמלווה בעל פה שאין גובים אותו אלא מנכסים שאינם משועבדים.