אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה מִלְוָה עַל פֶּה אוֹ בְּלֹא עֵדִים כְּלָל. אף שבאופנים אלה יכול היה הלווה להיפטר מתשלום החוב אם היה טוען שפרע אותו, מכיוון שמינה אותו הלווה לערב על חוב זה, חייב לשלם לו אם פרע את החוב.
בְּשֶׁאָמַר לוֹ הַלֹּוֶה... עָרְבֵנִי וְשַׁלֵּם. שבכך נתן לו סמכות מלאה לפרוע את חובו.
אֵין הַלֹּוֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ כְּלוּם. שכן הלווה לא הסמיכו לפרוע מיזמתו את החוב, וייתכן שהלווה כלל לא היה נצרך לשלם.
וְכֵן הַפּוֹרֵעַ שְׁטַר חוֹבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וכו'. אפילו בהלוואה בשטר או על המשכון שאז הלווה אינו יכול לטעון שפרע, בכל אופן יכול הוא לטעון שהיה נפטר מתשלום על ידי מחילה, ולכן אין הלווה צריך לשלם למי שפרע לו.
שֶׁהוֹדָה בּוֹ. סמוך לפטירתו (ראה לעיל יא,ו).
שֶׁנִּדּוּהוּ וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ. נידו את האב מחמת שלא רצה לפרוע את החוב והוא מת לפני שהסירו את הנידוי, ואם היה פורע היו מסירים ממנו את הנידוי.
אוֹ שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַן הַמִּלְוָה לְהִגָּבוֹת. וחזקה שאין אדם פורע חובו תוך זמנו.
הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְגוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁים כָּל מַה שֶּׁפָּרַע. בכל המקרים הללו ברור שהחוב לא נפרע, ומאחר שהערב היה משועבד לחוב וקדם ופרעו, יכול הערב לגבות את מה ששילם מהיורשים.
מִפְּנֵי שֶׁהַגּוֹי תּוֹבֵעַ אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה. שכן מקובל בדיני הגויים, וחוששים שמא משום כך דאג האב לפני מותו לשלם לערב.
אֲבָל אִם הוֹדִיעָן שֶׁהַגּוֹי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ וכו'. שמוכח מדבריו שלא שילם לערב מראש.