וּמִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֵהוּ עַל מְנַת שֶׁיֹּאכַל כָּל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָה. הלווה נתן למלווה שדהו בתורת משכון, כדי שיוכל לאכול מפירותיה במשך תקופת ההלוואה (למשך זמן קצוב או עד לפירעון, ראה לקמן ז,א).
אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם. שהמלווה אינו מנכה מן החוב את הפירות שאוכל מן השדה.
הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית וְאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין. שאף על פי שסיכמו על כך מראש, אינה נחשבת ריבית קצוצה אלא רק אבק ריבית.
שֶׁאֵין הַמְמַשְׁכֵּן אֶת הַשָּׂדֶה דּוֹמֶה לַמְמַשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ. שדינה התבאר לעיל ה"א, שאם משכן חצרו בתנאי שהמלווה יתגורר בה בחינם במשך תקופת ההלוואה הרווח הוא ודאי ונחשב לריבית קצוצה.
שֶׁהֲרֵי אֵין בַּשָּׂדֶה פֵּרוֹת מְצוּיִן בְּעֵת הַהַלְוָאָה וכו'. שכל עוד אין ודאות לרווח, אלא ייתכן שיבוא דווקא הפסד, אין הריבית שמקבל מאכילת הפירות נחשבת קצוצה.
לְמִי שֶׁמָּכַר בְּאַסְמַכְתָּא. שהפירות שאכל במקרה זה נחשבים ריבית קצוצה אפילו בשדה, כדלעיל ה"א.
שֶׁהַמּוֹכֵר בְּאַסְמַכְתָּא לֹא גָּמַר וְהִקְנָהוּ. את הקרקע, שהרי אין אסמכתא קונה, ולמעשה לא היה שום מכר אלא הלוואת המעות בלבד. ומשום כך הריבית ניתנת לקונה בעת נטילת הפירות מן השדה, ומשום שהשכר הוא בשעה זו ודאי ועושה זאת בהסכמת המוכר מתחילה, הרי זו ריבית קצוצה (חידושי הגר"ח, אבן האזל, וראה יד"פ).
וְהַמְמַשְׁכֵּן גָּמַר וְהִקְנָהוּ גּוּף זֶה לְפֵרוֹתָיו. במשכונה המדוברת כאן הלווה הקנה למלווה את גוף הקרקע, ולכן העובדה שפירות השדה הם דבר שאינו מובטח גורמת לכך שאין בנתינת הקרקע מתן ריבית גמורה.
וְכָזֶה יֵרָאֶה מִן הַתַּלְמוּד וכו'. מסוגיית הגמרא (בבא מציעא סב,א), עולה כי אכילת פירות המשכונה בלא ניכוי היא אבק ריבית.
וְאֵין לְךָ לְהַעֲמִידָהּ אֶלָּא בִּמְמַשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ. שהרי ממקום אחר נראה שהכריעו שמשכונה בלא ניכוי היא ריבית קצוצה היוצאת בדיינים (ראה שם סז,א), ולא ניתן ליישב בין הסוגיות אלא אם כן מחלקים בין משכונה של שדה לבין משכונה של חצר (ראה מ"מ, וראה לקמן ה"ח).
מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִן תָּדִיר... הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה. כמבואר לעיל ה"א.
מִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ... הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית. כמבואר בתחילת ההלכה.
וְכֵן אִם מִשְׁכֵּן חָצֵר וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בְּנִכּוּי וכו'. כמבואר בפסקה הבאה.
הֲרֵינִי מְנַכֶּה לְךָ מָעָה כֶּסֶף בְּכָל שָׁנָה בִּשְׂכַר קַרְקַע זוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל פֵּרוֹתֶיהָ שֶׁלִּי. שמוריד מסכום החוב סך קצוב על כל שנה שמוגדר כתשלום דמי שכירות עבור הקרקע, אף על פי שמדובר בסכום מועט.
בֶּחָצֵר וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אָסוּר. שאמנם מנכה לו סכום מסוים כדמי שכירות הקרקע, אך משום שהרווח ודאי נחשב כשוכר ממנו בסכום מופחת מחמת ההלוואה (ע"פ רש"י בבא מציעא סד,ב, מובא בלח"מ).
וּבַשָּׂדֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֻתָּר. הואיל ועלול להפסיד ולא לקבל דבר בתמורה לניכוי, אינו נחשב אלא כקונה דבר בסיכון מסוים (שם).