וּמֵהֵיכָן מִשְׁתַּלֵּם. שבמקרה זה אין גובים מממון הבעלים, כפי שמתבאר בסמוך.
מִן הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ בִּרְדִיָּתוֹ. מה שמרוויחים על ידי חרישת השור בשדה.
אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ. שאם משעה שנגמר דינו לסקילה עד שסקלוהו בפועל עבר זמן, תיחשב החרישה שהספיק בינתיים לחרוש כתשלום המגיע לניזק (כס“מ).
אֵין לוֹ בְּעָלִים שֶׁיִּתְחַיְּבוּ בִּנְזָקָיו. משעה שהוא עומד לסקילה נחשב כאילו אין לו בעלים (ראה הלכה הבאה), ואם כן אי אפשר לחייב את בעליו לשלם על מה שהזיק השור (ראה לעיל ח,ד). אולם אף שאין לגבות מנכסי הבעלים דנים את נזק השור, והתשלום מגיע מדמי חרישת השור (מ“מ על פי הבנת לח“מ את דבריו, יד“פ). שאמנם הרי זה כמי שאין לו בעלים, אבל בפועל עומד הוא תחת רשותם וניתן להפיק רווח מחרישתו. ועוד, שכיוון שעשו הדיינים שלא כדין בכך שהקדימו לדונו לסקילה, הפסידו את הניזק ויכולים בשל כך לגבות לפחות באופן זה (ראה אבן האזל).
אֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת. שכאמור, מן הבעלים אין לגבות, ומכיוון שהשור ברח אין אפשרות לשלם משבח החרישה שלו.