שׁוֹר שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם. ונגמר דינו לסקילה, כמבואר בפסקה הסמוכה.
וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו אֵינוֹ קָדוֹשׁ וכו‘. שלמדו מן הכתוב ששור שנגמר דינו לסקילה אסור בהנאה, ואף אם נשחט קודם שנסקל, בשרו אסור בהנאה (ראה הלכות מאכלות אסורות ד,כב), וממילא אין לבעלים שייכות בו להקדישו או להפקירו.
הֶחֱזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו. שהיה השור תחת אחריותו של השומר בזמן שהרג, ולאחר גמר הדין החזירו השומר.
אֵינָהּ חֲזָרָה. מפני שתחת ידיו נעשה השור חסר ערך, וחייב הוא לשלם לבעל השור את דמיו.
הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ. שאסור ליהנות ממנו כדין הקדש. ומכל מקום השור פסול להקרבה ככל בהמה שהרגה אדם (הלכות איסורי מזבח ג,ו), ויש להמתין עד שייפול בו מום, ואז לפדותו ולתת דמיו לבדק הבית (שם ה“י). ואם לאחר שהקדישו נגמר דינו לסקילה סוקלים אותו אף שהוקדש (מאירי בבא קמא מד,ב).
וְאִם הִפְקִירוֹ... וְאִם מְכָרוֹ. גם במקרים אלו ייסקל השור אם ייגמר דינו לכך, אלא שהזוכה מן ההפקר או הקונה יכולים בינתיים ליהנות מן השור ואף לשחטו ולאכלו (שם).
הֲרֵי זֶה מֻחְזָר. ונפטר השומר מהחזרת הפיקדון. ואף שעתיד השור לידון לסקילה, הרי כעת מחזיר השומר שור ראוי, ויכול בעליו לעשות בו כרצונו כגון לשחטו ולאכלו.