שְׁמָרִים שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶן מַיִם. שמרי יין של תרומה שנתן עליהם מים כדי למצות את היין שנשאר בהם.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת. הלכות תרומות יא,יג.
שֶׁהָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי אָסוּר לְזָרִים. אם מיצה וחזר ומיצה המים אסורים למי שאינו כהן בגלל יין התרומה המעורב בהם.
וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת אַף הַשְּׁלִישִׁי אָסוּר וְשֶׁל קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לְעוֹלָם אָסוּר. אם הוקדש היין לצרכי בית המקדש השמרים אסורים גם בפעם השלישית של המיצוי, ואם הוקדש היין לנסכים קדושתם חמורה יותר והם אסורים לעולם (הלכות מעילה ה,יב).
וְשֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַוַּדַּאי רִאשׁוֹן בִּלְבַד אָסוּר. בשמרי מעשר שני של ודאי המשקה הראשון שיצא במיצוי נידון כמעשר שני הנאכל בטהרה בירושלים, אך השני מותר כחולין (אבל במעשר שני של דמאי שהוא מחויב מספק אפילו המשקה הראשון מותר — הלכות מעשר שני ג,יב).
כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ לְעִנְיַן אִסּוּרָן כָּךְ אָמְרוּ לְעִנְיַן הֶכְשֵׁרָן. שכאשר התמד (המשקה שנוצר משמרי היין) אינו נחשב יותר יין לעניין איסור, כך הוא גם לא נחשב יין לעניין הכשר אלא דינו כמים שצריך תלישה לרצון כדי להכשיר (מאירי בבא בתרא צז,א).
כְּגוֹן שֶׁנִּתְמְדוּ מֵאֵילֵיהֶן וכו'. דין זה שייך במקרה שבו השמרים התערבו במים שלא על ידי האדם, כגון שירדו עליהם מי גשמים ובכל פעם לאחר שנוצר המשקה הבהמה שתתה אותו וכך התקבל משקה שני ושלישי וכן הלאה ללא התערבותו של האדם.
שֶׁאִם הָיָה הָאָדָם הוּא שֶׁמֵּסִיר הַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים... כֵּיוָן שֶׁהֶחֱשִׁיבָן וְהִקְפִּיד עֲלֵיהֶן מַכְשִׁירִין. שמאחר שהסיר את המים הראשונים, חשב על המים הבאים שירדו וגילה דעתו שברצונו הם יורדים לשם ולפיכך הם מכשירים כדין מים התלושים לרצון (שם, וכדלעיל יג,ב לגבי המוציא עצים שירדו עליהם גשמים).