עָמְדוּ הָעֲנִיִּים בְּפָנָיו. הסתירו את העומר בגופם.
אוֹ חִפּוּהוּ בְּקַשׁ וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַקַּשׁ. ודווקא אם זוכר את הקש, שכן אילו שכח את הקש יש להניח שהיה שוכח את העומר גם אם לא היה מוסתר בקש (ערוה"ש ט,י, יד"פ) ובמקרים אלו קנסו את העניים על מעשיהם שלא ייחשב שכחה (רא"ש פאה ה,ז, יד"פ).
אוֹ שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וְהִנִּיחוֹ בַּשָּׂדֶה וּשְׁכָחוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה. מכיוון שהעומרים הגיעו כבר לנקודת האיסוף הסופית שלהם לפני העברתם לעיר, ואחריה אין יותר שכחה (כדלקמן הי"ב — יד"פ, פה"מ מהדורת פיקסלר; לפירוש אחר ראה מל"מ וד"א).
אֲבָל אִם נְטָלוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם... הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. מכיוון שהוא עדיין מעביר את העומרים בשדה, הם לא הגיעו לנקודת האיסוף האחרונה שלהם.
סָמוּךְ לַגַּפָּהּ. לשער השדה.
אוֹ לַגָּדִישׁ. לערמת העומרים.
הֲרֵי זֶה שִׁכְחָה. אף שנמצא העומר ליד מקומות מסוימים, אין אומרים שזוכרו.