הַשֹּׁקֶת. כלי לשתיית בהמות.
וְשֶׁחוּץ לַשֹּׁקֶת. שזורמים הלאה לאחר שיצאו מהשוקת.
פְּסוּלִין. כדין מים שאובים (ואף על פי שהם מחוברים למעיין ובכוח המעיין להכשירם, מכל מקום חכמים החשיבו אותם כשאובים, ראה ר"ש מקוואות ה,א, רא"ש הלכות מקוואות סי' ט).
הָיוּמִקְצָת הַמַּיִםנִמְשָׁכִין עַל שְׂפַת הַשֹּׁקֶת וכו'. כאשר זורמים מים רבים לשוקת ומקצתם עוברים על דופן הכלי, ואינם נכנסים לתוכו, הם אינם נעשים שאובים ואף מטהרים את המים שהיו בתוך השוקת ויצאו.
הֲרֵי אוֹתָהּ הַבְּרֵכָה כַּמִּקְוֶה. מי המעיין כבר אינם נחשבים כמעיין מפני שהתערבו עם מי הברכה ונעצרו שם, בניגוד לטבע המעיין שמימיו זוחלים.
הָיָה יוֹצֵא חוּץ לַבְּרֵכָה. אם מי המעיין יוצאים מהברכה וממשיכים לזרום הלאה בצד השני של הברכה.
הֲרֵי זֶה פָּסוּל וכו'. המים שבברכה, שהם תערובת מי מעיין ומי גשמים, יש להם דין מעיין אלא שאינם נחשבים מים חיים.
עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּצְאוּ וכו'. אם ידוע שכל מי הגשמים כבר יצאו, והמים הנמצאים כעת הם רק מי המעיין, הרי הם נחשבים מים חיים.