כּוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ יָתֵר עַל הַסֵּפֶר שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו. שחובת המלך לכתוב ספר תורה לאחר מינויו לשם מצוות המלך, ואינו יוצא בספר שהניחו לו אבותיו (ובשל כך גם אם כתב ספר תורה לפני שהתמנה למלך, כפי שמצווה כל אחד מישראל, עליו לחזור ולכתוב ספר נוסף כשמתמנה — הלכות ספר תורה ז,ב).
וּמַגִּיהוֹ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה. מוודא שהוא כתוב כתיקונו, לפי ספר התורה שהיה במקדש שהנוסח שלו היה מדויק ביותר.
עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. שממונה מטעם הסנהדרין הגדולה היה מגיה את הספר.
לֹא הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו סֵפֶר... כּוֹתֵב שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה. שמלבד החובה המוטלת עליו כמלך לכתוב ספר תורה, הוא מחויב בכתיבת ספר תורה נוסף כפי שמחויב כל אדם מישראל. אך אם יש לו ספר מאבותיו אינו מחויב לכתוב ספר נוסף (ראה גם הלכות ספר תורה ז,ב-ג).
בְּבֵית גְּנָזָיו. בבית האוצרות שלו, ואינו משתמש בו בכל עת.
שֶׁהוּא מְצֻוֶּה בּוֹ כְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. שכל אדם מישראל מצווה לכתוב ספר תורה לעצמו (שם ה”א).
מֵסֵב. בזמן הסעודה.