1
לְהַפְסִידָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה. שעיקר כתובה, מאתיים זוז לבתולה, הוא מתקנת חכמים, והם התקינו שהבעל יהיה נאמן כמבואר בהלכה הקודמת.
2
אֲבָל הַתּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. שהתוספת היא מחמת התחייבותו של הבעל מרצונו (לעיל י,ז), ואינו יכול להיפטר ממנה בלא ראיה ברורה.
3
יֵשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעָהּ. רשאי הוא לתבוע ממנה להישבע, בדומה ללווה הטוען נגד המלווה שכבר פרע את חובו (הלכות מלווה ולווה יד,ב-ג ע"פ מ"מ, וראה יד"פ, בני אהובה ואו"ש).
4
בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. אחיזת ספר תורה בעת השבועה (הלכות שבועות יא,ח).
5
כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. כמו בשבועות מתקנת חכמים בהם התובע נשבע וגובה חובו, הנעשות בנקיטת חפץ (הלכות טוען ונטען א,ב-ג).
6
וְיֵשׁ לָהּ לְהַחֲרִים סְתָם. ראה לעיל ה"י.