הַשּׂוֹנֵא הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. במצוות פריקה “כי תראה חמור שנאך רבץ“ (שמות כג,ה).
הוּא מִיִּשְׂרָאֵל לֹא מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם. שאין מצווה לפרוק מבהמתם (לעיל ה“ט).
וְהֵיאַךְ יִהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל שׂוֹנֵא מִיִּשְׂרָאֵל וְהַכָּתוּב אוֹמֵר לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. ראה הלכות דעות ו,ה.
שֶׁרָאָהוּ לְבַדּוֹ. ללא עד נוסף שיכול להצטרף עמו לעדות (שאם יש עד נוסף יכולים להעיד על מעשיו בבית דין ואז כולם צריכים לשנוא אותו ואינו בגדר ‘שונאך‘, בבלי פסחים קיג,ב).
וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ נוֹטֶה לָמוּת שֶׁמָּא יִשְׁתַּהֶה בִּשְׁבִיל מָמוֹנוֹ וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. אדם המתעכב בדרך בגלל ממונו עשוי להגיע למצב של סכנת נפשות מהסכנות שמצויות בדרך, ולכן מתייחסים להשארתו שם כהפקרת אדם המצוי בסכנת מיתה (‘נוטה למות‘).
וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל בֵּין רְשָׁעִים וכו‘. אף שהאדם עובר עברות, אם הוא אינו כופר בעיקרי האמונה ואינו מתכוון למרוד או להכעיס, יש לשמור על חייו ולהקפיד לא לסכנו (ראה לעיל ד,י-יב).
יד. שו“ע חו“מ רעב,יא.
הֲרֵי זֶה מִצְוָה לְשָׂנְאוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיַחֲזֹר מֵרִשְׁעוֹ. השו“ע העתיק את דברי הרמב“ם, ומדבריהם משמע שאף שמצווה לשונאו מכל מקום יש להקדימו לאחרים כדי לכוף את יצרו. ששנאה זו מעוררת בינם שנאות נוספות אסורות (ב“ח בשם תוס‘ פסחים קיג,ב; וראה תניא פרק לב שכתב שאף על פי שצריך לשנוא את הרע שבו צריך גם לאהוב את הטוב שבו). ולדעת הרמ“א (סעיף י) חובת הקדמת השונא היא בשונא רגיל, אבל אם שונאו מחמת שעבר עברה אין חובה להקדימו כדי לכוף יצרו שהרי יפה עושה ששונאו (ומכל מקום עדיין חלה עליו מצווה לסייע לו בפריקה וטעינה).