אַחַר שָׁנָה רִאשׁוֹנָה. מעת שנדר. ואינו מגלח קודם לכן לספק טומאתו וצרעתו, משום שנדר נזירות לשנה ושמא לא נטמא ולא היה מצורע.
וּמְגַלֵּחַ בָּהּ רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו. כדין תגלחת מצורע, שכן הנזיר אינו צריך לגלח אלא את שער הראש.
כִּשְׁאָר הַמְצֹרָעִים. לתהליך טהרת המצורע ראה הלכות טומאת צרעת יא,א.
וְאִם אֵינוֹ טְמֵא מֵת וְלֹא מְצֹרָע הֲרֵי הִיא תִּגְלַחַת טָהֳרָה שֶׁל נְזִירוּתוֹ. שהנזיר חייב לגלח את שער ראשו בסיום נזירותו, ועולה לו תגלחת זו לשם טהרתו.
שֶׁמָּא אֵינוֹ מְצֹרָע. שאם היה מצורע ודאי, הייתה תגלחתו דוחה את הנזירות, אך מכיוון שיש ספק אינה דוחה.
וְשָׁנָה שְׁנִיָּה זוֹ הֲרֵי הוּא בָּהּ נָזִיר. שאם אכן היה טמא מת בשנה הראשונה, הרי תגלחתו הראשונה הייתה תגלחת טומאה, ומשום שהנזיר שנטמא בימי נזירותו, בין בטומאה ודאית בין בספק טומאה, סותר את ימי נזירותו (לעיל ו,ג), עליו להתחיל כעת למנות נזירות מחדש למשך שנה ואסור בגילוח עד סוף השנה.
שָׁלְמָה טָהֳרַת הַצָּרַעַת. שמחויב בשתי תגלחות לשם טהרתו.
וְשָׁנָה רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְמֵי חִלּוּטוֹ. הימים שבהם היה מצורע באופן מוחלט, וימי חילוטו של מצורע אינם עולים לו למניין ימי נזירותו (לעיל ז,ט).
וְשָׁנָה שְׁנִיָּה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְמֵי סָפְרוֹ שֶׁל מְצֹרָע. וגם ימי ספרו של מצורע אינם עולים לו למניין ימי נזירותו (שם).
וְאֵין אַחַת מִשְּׁלֹשׁ הַשָּׁנִים עוֹלָה. לחיוב הנזירות.
וּמְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת רְבִיעִית. ולאחר תגלחת זו סיים בוודאות את נזירותו.
וּשְׂעָרוֹ בְּכָל תִּגְלַחַת סָפֵק אָסוּר בַּהֲנָאָה מִסָּפֵק. ששערו של נזיר, הן בתגלחת טהרה והן בתגלחת טומאה, אסור בהנאה (לעיל ו,יד, ח,ב; וראה גם הלכות פסולי המוקדשין יט,י-יא). ומשום שכל תגלחת מארבע תגלחות אלו היא ספק תגלחת של נזיר, השער אסור מספק.
שְׂעַר נָזִיר שֶׁנִּצְטָרַע מֻתָּר בַּהֲנָיָה. בניגוד לתגלחות הנזכרות כאן שהם ספק תגלחת נזיר לטומאתו או לטהרתו, שער של תגלחת מצורע מותר אף אם הוא נזיר.