הַיּוֹלֶדֶת אֵינָהּ מְבִיאָה קָרְבָּנָהּ בְּיוֹם אַרְבָּעִים לְזָכָר אוֹ בְּיוֹם שְׁמוֹנִים לִנְקֵבָה וכו'. היולדת טמאה מעת לידתה שבעה ימים לזכר וארבעה עשר לנקבה ודינה כנידה. לאחר ימים אלו היא טובלת, והימים שלאחר מכן עד ליום הארבעים ללידת זכר והיום השמונים ללידת נקבה נקראים ‘ימי טוהר', וכל דם שתראה בהם אינו מטמא אותה (הלכות איסורי ביאה ד,ה, הלכות מטמאי משכב ומושב ה,ב). לאחר הטבילה ובמשך ימי הטוהר שלה היולדת טמאה כטבולת יום ואסורה באכילת תרומה וקדשים עד שיעריב שמשה בסוף היום הארבעים לזכר והשמונים לנקבה ואז היא מותרת בתרומה, אך עדיין אסורה בקדשים עד שתביא את קרבנה למחרת (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ה,ד).
וְהוּא הַיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. שהמילה ‘ובמלאת' כאן פירושה לאחר שנשלמו, וביום ארבעים ושמונים עדיין לא נשלמו (ריק”ו).
בְּתוֹךְ מְלֹאת. בתוך ארבעים לזכר או שמונים לנקבה.
לֹא יָצָאת. וצריכה להביא קרבן אחר כדי להתירה בקדשים.
אֲפִלּוּ הֵבִיאָה עַל וְלָדוֹת הָרִאשׁוֹנִים בְּתוֹךְ יְמֵי מְלֹאת שֶׁל וָלָד זֶה. אף על פי שחלפו ימי מלאת של הוולדות הראשונים, אין היא יוצאת ידי חובה בקרבן זה עד שתביאו לאחר שיסתיימו ימי המלאת של הוולד האחרון (ראה לקמן ה”ח).
אֲבָל הָעוֹלָה וְהָאָשָׁם אֵינָן מְעַכְּבִין. אף שצריכים להשלים את הקרבנות שבהם מחויבים, גמר הטהרה לעניין אכילת קדשים אינו תלוי בהם אלא בהבאת החטאת (ראה גם הלכות נזירות י,ח).
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. יד,י.
עַל יָדָן. בשבילם.
שֶׁהֲרֵי אָדָם מֵבִיא קָרְבָּן עַל בָּנָיו וכו'. הלכות שגגות י,ו.
עַל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַקְּטַנִּים. אף על פי שאינם בני דעת, ומכאן שאין צורך בדעת הבעלים (וראה לקמן ג,ו).