כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל יג,ד.
אוֹ הֱסִיטוֹ. והרוקים שגזרו עליהם טומאה מטמאים במשא כרוקו של זב (ראה שם, הלכות מטמאי משכב ומושב א,יד).
תּוֹלִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנֵי סְפֵקוֹת. ואין שורפים את התרומה על שני ספקות אלא תולים בלבד (לעיל יג,יב-יג).
אִם הָיוּ נְגוּבִין וּמֻנָּחִין שָׁם. שהתייבשו באופן שאינם נדבקים בגוף האדם הנוגע בהם (וכגון שלא נתייבשו יותר מדי, שאם כן הרי אינם מטמאים, פה"מ טהרות ד,ו וראה הלכות מטמאי משכב ומושב ב,א).
נָשָׂא אֶחָד מֵהֶן תּוֹלִין עָלָיו. כדין שני רוקים שברשות היחיד וכמבואר בפסקה הקודמת.
שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁנְּשָׂאוֹ אֵינוֹ מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שכעת מונח על האדם והוא נחשב כרשות היחיד (פה"מ שם).
וְנִתְלָה בּוֹ. נדבק בו.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ. לעיל יג,יג.
בְּכָל מָקוֹם. אפילו כשנטמא ברשות הרבים.
כְּבֵית הַפְּרָס וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁשּׂוֹרְפִין עַל וַדַּאי מַגָּעָן בְּכָל מָקוֹם. שהנוגע בוודאות באחד משש הטומאות שנמנו לעיל (שם), שורפים עליו את התרומה, ואף על פי שהטומאה שלהם היא משום ספק.