יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר עִם עֲלִיַּת הַשֶּׁמֶשׁ. בזמן הזריחה של יום י"ד בניסן.
מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם אַחַר חֲצוֹת כְּשֶׁיְּהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו בְּנַחַת. שאדם יכול להלך מרחק כזה בקצב נוח במשך כחצי יום (ששיעור הליכת מיל אחד הוא עשרים וארבע דקות — פה"מ פסחים ג,ב).
מִפְּנֵי שֶׁעִכְּבוּהוּ הַבְּהֵמוֹת בְּדָחְקָם. שהיה עומס על הדרכים בשל עולי הרגל עם בהמותיהם המרובות.
הֲרֵי זֶה אָנוּס וְאֵינוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. שנחשב לאנוס ולכן יידחה לפסח שני, אך חייב כרת אם ביטלו במזיד (ראה לעיל ה"ב). ואם שחטו עליו והגיע לבסוף, יצא ידי חובתו (השווה לעיל ה"ג).
חָבוּשׁ. כלוא בבית הסוהר.
שׁוֹחֲטִין עָלָיו וּכְשֶׁיֵּצֵא לָעֶרֶב יֹאכַל. שהרי הוא קרוב.
בְּשֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל. שיש להניח שיקיימו את הבטחתם לשחררו.
אִם הָיָה חָבוּשׁ בְּיַד גּוֹיִם אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו עַד שֶׁיֵּצֵא. שאין לדעת מראש אם באמת יוכל לבוא.
שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לֶאֱכֹל וכו'. שאכילתם מועטה מחמת האבל או החולשה, ואין לשחוט עליהם כשהם בחבורה שכולם חולים, זקנים או אוננים. אבל מותר כשנמנים בחבורה עם אחרים (לעיל ב,ד).
הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. שהרי שחטו עליהם בזמן שהיו ראויים לאכול (ראה פה"מ פסחים ח,ו).