טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. היום השביעי הוא היום האחרון לימי טומאתו, ובו מזים עליו מאפר הפרה האדומה, וטובל בו, ונטהר בערב (הלכות פרה יא,א).
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן הָיָה. מסורת חכמים היא לדייק שרק באותו היום בזמן הקרבת הפסח ("ביום ההוא") לא היו טהורים, אך בערב היו יכולים להיות טהורים.
וְעַל זֶה שָׁאֲלוּ אִם יִשָּׁחֵט עֲלֵיהֶן וכו'. ההתלבטות שלהם הייתה אם דינו של טמא מת ביום השביעי כשל טמא שרץ, שאם עשה את כל מעשי הטהרה מותר לשחוט עליו ויאכל לערב, או לא.
וּפֹרַשׁ לָהֶם שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. שטומאת המת חמורה מטומאות אחרות, שאף שהיזה וטבל עדיין נקרא טמא מת, ואין שוחטים עליו (ריק"ו).
בְּשֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. כמפורט בהלכות נזירות ז,ב.
אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן וכו'. טומאות אלו נתפרטו שם ה"ו, ואף שגם בהן האדם נטמא טומאת שבעה וטעון הזאת אפר פרה אדומה (שם ה"ז), אין דינן חמור כשאר טומאות המת, ולכן דינן כאן כשאר הטמאים ששוחטים עליהם על סמך זה שיהיו טהורים לערב (לדין נוסף שבו טומאות אלו קלות יותר משאר טומאות ראה הלכות ביאת מקדש ג,יג-יד).