זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת. שתי ראיות של זיבה, ובמצב זה צריך לספור שבעה ימים נקיים וטובל ביום השביעי, ונטהר בערב (הלכות מחוסרי כפרה ג,א).
וְסָפַר שִׁבְעַת יָמִים וְטָבַל בַּשְּׁבִיעִי שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְהוּא אוֹכֵל לָעֶרֶב. כדין שאר הטמאים שטבלו ביום האחרון לטומאתם, ששוחטים עליהם הואיל וראויים לאכילת הפסח בערב.
וְאִם רָאָה זוֹב אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. כאשר הזב רואה ראייה של זיבה ביום השביעי, אפילו אם ראה אחרי שטבל, דינו שסותר את כל שבעת הימים, וצריך למנותם מחדש (שם), ולפיכך אינו יכול לאכול את הפסח לערב. אך מכיוון שראה את הזיבה אחרי זריקת הדם הרי הוא נפטר מפסח שני. והמפרשים התקשו בדין זה שהרי זב זה נחשב טמא למפרע ומתברר שלא היה ראוי לאכילה בזמן זריקת הדם. ויש שהסבירו שמצב זה נידון כטומאת התהום, שאינה ידועה לאדם, (ראה לקמן הל' יא-יב), שאף כאן אין אדם בעולם היודע עליה בשעת ההקרבה, וטומאת התהום הותרה בעניין הפסח (ראה צל"ח פסחים פא,א, ועוד שהלכו בעקבותיו). ויש שהציעו שדנים אותו כאילו היה ראוי לאכול מן הפסח בערב (כדלעיל ה"א), שאילו לא היה רואה זוב אכן היה מותר לאכול בערב, והראייה היא על דרך מקרה ולא דבר הכרחי (או"ש על אתר ובחידושיו בנזיר סג,א).
וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם וכו'. אישה שראתה דם בימי זיבתה במשך יום או יומיים, וצריכה לשמור את היום הבא בטהרה, וטובלת באותו היום וטהורה בערב.
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. הלכות איסורי ביאה ו,ז-י.
וְאִם רָאָת דָּם אַחַר שֶׁנִּזְרַק דַּם הַפֶּסַח פְּטוּרָה מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אם ראתה במהלך יום השמירה, אף אחרי שטבלה, הרי היא טמאה למפרע (ראה הלכות מטמאי משכב ומושב ה,ו). ומשום כך אסורה לאכול את הפסח, אך פטורה מפסח שני בדומה לזב שראה אחרי שטבל.
וְאֵין שׁוֹחֲטִין עַל הַנִּדָּה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהּ. ביום השביעי לטומאתה.
שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ טוֹבֶלֶת עַד לֵיל שְׁמִינִי וכו'. בניגוד לזב ולזבה שטובלים ביום השביעי לטהרתם, הנידה טובלת רק בערב אחרי השלמת שבעה ימים לנידתה (שם ד,ו), ואז היא נחשבת טבולת יום וצריכה להמתין עד למחרת בערב (ליל תשיעי) כדי שיהיה מותר לה לאכול קדשים.