יִשְׂרָאֵל עָרֵל שֶׁמָּל בְּעֶרֶב הַפֶּסַח. ובכך הוכשר לאכול פסח.
אֲבָל גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר... אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל לָעֶרֶב. שאסור לו לאכול בפסח במקרה זה, מגזרת חכמים כדלקמן.
כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר. כאילו נטמא במת.
גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְמָא גֵּר זֶה לְמֵת לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וכו'. שבזמן הגיור לא עשה שום מעשה של היטהרות מלבד טבילת הגרות (שהרי מן התורה אין הגויים טמאים בשום טומאה, ראה הלכות טומאת מת א,יג), ועלול להסיק מכך שגם בשנה שלאחר מכן די בטבילה בלבד, אף אם נטמא במת.
וְהֵיאַךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת בְּיוֹם הַקָּרְבָּן שֶׁהוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. גם בהלכה זו יש לתמוה, מדוע תדחה גזרה שמדברי חכמים מצוות עשה חשובה שמן התורה, ביום הקרבן עצמו (השווה לעיל ה"ו).
מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַגֵּר מִתְחַיֵּב בְּמִצְווֹת עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבֹּל. ורק אחרי שתי פעולות אלה נעשה חייב במצוות כישראל (הלכות איסורי ביאה יג,א-ו).
עַד שֶׁיֵּרָפֵא מִן הַמִּילָה. שתחלים הפציעה החלמה שלמה.
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הַגֵּרוּת. שם יד,ה.
לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בְּמָקוֹם זֶה וכו'. חכמים גזרו לדחות גר זה מפסח הואיל וחיוב הגר בפסח אינו מוחלט, שהרי עקרונית ניתן לדחות את מועד הטבילה מסיבות אחרות כגון רפואה, וכל עוד לא טבל לא נשלמה הגרות ולא התחייב בשום מצווה. ומשום כך גם במקרה שהקדים וטבל דחו חכמים אותו, גזרה משום השנה הבאה.