כְּשֵׁם שֶׁמִּילַת בָּנָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת אוֹתוֹ מִלִּשְׁחֹט הַפֶּסַח. שאם אחד מהם ערל, אסור לאבי הבן או לבעלי העבד לשחוט (לעיל ה,ה).
כֵּיצַד קָנָה עֶבֶד וכו'. ובאופן זה ייתכן ששחט את הפסח בהיתר, מבלי שהיו לו בנים ועבדים ערלים, ורק בשעת האכילה היו לו ונאסר באכילה מחמתם.
כְּגוֹן שֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה שֶׁצָּרִיךְ שִׁבְעָה יָמִים מֵעֵת לְעֵת מִיּוֹם הַבְרָאָתוֹ. שחום גופו עלה, וממתינים שבע יממות שלמות החל מן הזמן שנרפא, ואחר כך מלים אותו (הלכות מילה א,טז). ואם הזמן נשלם בין שחיטת הפסח ואכילתו, נמצא שהתחייב האב במילה באותו הזמן, ואוסרתו באכילת הפסח אם לא מל את בנו.
אוֹ שֶׁהָיָה טֻמְטוּם וְנִקְרַע אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח וְנִמְצָא זָכָר. הטומטום הוא מי שלא ברור אם הוא זכר או נקבה. אך אם נפתחה בטנו ונתגלה שהוא זכר, הרי הוא ערל, ואוסר את אביו באכילת הפסח עד שימול אותו. [הערה: בפה"מ מנקד הרמב"ם מילה זו: טֻומְטוֹם.]