שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ סְלָעִים וְלֹא הִזְכִּיר מִנְיָן. שטר הלוואה שכתוב בו שהלווה לו סלעים אבל לא מצוין כמה סלעים.
חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ הֵן הַכְּתוּבִין בּוֹ. מה שכתוב בשטר מתייחס לחמישה סלעים שאתה חייב לי.
הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה. מכיוון שלא כתוב בשטר כמה סלעים הייתה ההלוואה אי אפשר לחייב את הלווה ביותר משני סלעים (שמיעוט לשון רבים שניים), ואם כן ההודאה בסלע השלישי היא הודאה במקצת מטענת התובע ומחייבת שבועה. אבל חכמים תיקנו שלא יישבע מפני שהלווה היה יכול לטעון שחייב שני סלעים בלבד ולהסתייע מכך שהשטר כתוב בלשון סתמית בלי לפרט מניין, ואם כן כאשר מודה בסלע השלישי הרי הוא כמשיב אבדה למלווה, שנותן לו יותר מכפי שהיה יכול לקבל באמצעות השטר (אבל סתם מודה במקצת אינו נחשב כמשיב אבדה אף שיש באפשרותו לכפור בכול ולהיפטר בשבועת היסת, מפני שהסיבה שאינו כופר בכול היא מפני שאינו חש בנוח לשקר ולהעיז פניו בפני בעל החוב ולכן הודאתו אינה בגדר השבת אבדה – ראה בבלי גיטין נא,ב).
וְתַקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁכָּל שֶׁיָּשִׁיב אֲבֵדָה לֹא יִשָּׁבַע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ. הלכות גזלה ואבדה יג,כ.
צִוָּה אַבָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדְךָ מָנֶה. אבי ציין בצוואתו שיש לו מנה (מאה זוז) אצלך.
הֲרֵי זֶה מֵשִׁיב אֲבֵדָה. מכיוון שטענת הבן אינה ודאית, ואם היה רוצה הנתבע לשקר לא היה חושש לכפור בכל התביעה.
וּפָטוּר אַף מִשְּׁבוּעַת הֶסֵּת. מכיוון שטענת הבן היא טענת שמא וכדלעיל א,ז.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹדָה מֵעַצְמוֹ וכו'. מכיוון שהבן לא תבע אותו כלל.
אֲבָל יוֹרֵשׁ שֶׁטָּעַן וְאָמַר וכו'. בן המלווה שטען מעצמו כנגד הלווה או כנגד יורשו של הלווה.
הֲרֵי זֶה מוֹדֶה בְּמִקְצָת וְיִשָּׁבַע. שטענת הבן היא טענת ודאי ודינה ככל תביעה (וראה לקמן ה,ט מה הדין כשהיורש קטן).