אִם טְעָנוֹ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֲנָיָה לַקָּטָן כְּגוֹן עִסְקֵי מַשָּׂא וּמַתָּן וכו'. אף על פי שאין תוקף הלכתי למעשי הקטן, חכמים תיקנו שיכול לשאת ולתת במיטלטלין כדי לאפשר לו להתפרנס למחייתו. ומשום כך אם הודה בדברים הנוגעים לעניינים אלו, מתחייב בהודאתו.
כְּגוֹן נְזָקִין וְחַבָּלוֹת... פָּטוּר אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהִגְדִּיל. מכיוון שקטן אינו בר חיוב (ראה הלכות חובל ד,כ).
שֶׁיִּשְׂתַּכֵּר לוֹ שָׂכִיר. שיוכל למצוא שכיר שיסכים לעבוד בשבילו.
חֶנְוָנִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל פִּנְקָסוֹ. אם ביקש בעל הבית מהחנווני שייתן לפועלים מצרכים בשכר עבודתם, והוא יפרע לו אחר כך, ותבע החנווני את השוכר בטענה שנתן להם ואילו הפועלים טענו שלא נטלו מהחנווני, שניהם נשבעים ונוטלים ובעל הבית מפסיד (ראה הלכות מלווה ולווה טז,ה).
שֶׁאֵין לַקָּטָן בָּזֶה הֲנָיָה שֶׁהֲרֵי חַיָּב לִתֵּן לְפוֹעֲלָיו וכו'. אף על פי שיכולה להיות לקטן תועלת מסוימת בכך שהחנווני משלם לפועלים, מכל מקום יכול הקטן לתת להם שכרם בעצמו ואם יהיה צורך הפועלים יכולים להישבע וליטול ממנו. ולכן אין זה נחשב הנאה שעבורה תיקנו חכמים שאפשר להישבע וליטול מהקטן.