שֶׁזֶּה הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ לַקָּטָן אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה. שאין לקטן (וכן לחרש ולשוטה) דעת לטעון טענה גמורה ויכול הנתבע לכפור בה, וכאשר מודה במקצת הטענה הריהו כמשיב לו אבדה וחכמים תיקנו שאין נשבעים שבועת מודה במקצת במקום שמשיב אבדה (ראה לעיל ד,ה).
שֶׁזֶּה עֵד אֶחָד וְאֵין שָׁם תּוֹבֵעַ. ועד אחד אינו מחייב שבועה בלי טענת תובע.
לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁבָּע מֵחֲמַת טַעֲנָה. שבועת השומרים אינה נובעת מטענה ודאית של התובע אלא מן הספק, ולכן נשבעים שבועה זו לקטן (ראה גם הלכות שכירות ב,ז).
שֻׁתָּף לַקָּטָן אוֹ אַפִּטְרוֹפּוֹס עָלָיו. חכמים תיקנו שהשותפים והאפוטרופוסים יישבעו בטענת ספק, ולכן הם נשבעים לקטן. [הערה: ניקוד המילה 'אפטרופוס' נעשה על פי המקור ביוונית. בפה"מ בכתב ידו של הרמב"ם מופיעות כמה צורות לניקוד מילה זו: לעתים מנוקדת הפ"א הראשונה בקובוץ, לעתים בפתח (ובחלק מהמקומות הפ"א אינה מנוקדת).]
אֶחָד הַקָּטָן הַבָּא בְּטַעֲנַת עַצְמוֹ אוֹ בְּטַעֲנַת אָבִיו. בין אם טוען הקטן שהנתבע חייב לו ובין אם טוען מכוח שהיה חייב לאביו.