וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שֶׁלּוֹ נָטַל וכו’. ונמצא שקידושיו קידושין, והאישה נחשבת כאשת איש.
חוֹבְלִים הֵם בּוֹ וְחַיָּבִין לְשַׁלֵּם. ששלוחי בית הדין המלקים את האדם שלא כדין נידונים כחובל בחברו וחייבים בתשלומים.
בַּעֲרָכִין אוֹ בַּחֲרָמִין. כגון שנחלקו לגבי מקרה מסוים שבו אדם התחייב לתת ערך של אדם להקדש, או שהחרים דבר כלשהו לצרכי המקדש או הכהנים.
הֲרֵי זֶה חַיָּב. הזקן ממרא החולק בעניין זה, חייב מיתה.
בַּעֲרִיפַת הָעֶגְלָה וכו’. הרוג שנמצא בקרבת עיר מסוימת ולא נודע מי הרגו, חייבים אנשיה להביא עגלת בקר ולערפה בנחל, והיא נאסרת בהנאה (הלכות רוצח י,ו).
וְהַמְקַדֵּשׁ בָּהּ אִשָּׁה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. שהמקדש בדבר שאסור בהנאה אינה מקודשת (הלכות אישות ה,א).
וְכֵן אִם נֶחְלְקוּ בְּעָרְלָה. כגון שנחלקו לגבי צמח מסוים אם הוא חייב בערלה או לא (פה”מ סנהדרין יא,ב). והערלה אסורה בהנאה (הלכות מאכלות אסורות י,ט).
בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. מתנות מן היבול שבעל הבית חייב לתת לעניים.
כְּגוֹן נִגְעֵי בָּשָׂר וכו’. שנחלקו בנגעי צרעת מסוימים אם הם טהורים או טמאים.
וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טָמֵא אִם נִכְנַס אוֹ אָכַל... וּבְשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת. שהטמא שנכנס למקדש בשוגג או אכל קודש בשוגג מביא קרבן עולה ויורד שהוא סוג של קרבן חטאת (ראה הלכות שגגות א,א-ד, יד”פ).
וְכֵן אִם נֶחְלְקוּ בְּטָהֳרַת מְצֹרָע אִם יֵשׁ לָזֶה טָהֳרָה אוֹ אֵין לוֹ. כגון במצורע שאין לו בוהן יד, או בוהן רגל או אוזן ימנית (בבלי סנהדרין פח,א, וראה הלכות מחוסרי כפרה ה,א).
בְּהַשְׁקָאַת שׂוֹטָה. אישה שבעלה קינא לה ונסתרה אסורה לבעלה, עד שתיבדק על ידי מי המרים המאררים (הלכות סוטה א,א-ב).
לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר צְרִיכָה אִם מֵת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁתִּשְׁתֶּה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לִיבָמָהּ. שסוטה שמת בעלה קודם שתשתה אינה מתייבמת (הלכות ייבום וחליצה ו,יט). והואיל ואין כאן מצוות ייבום, נמצא שהיבם בועל את אשת אחיו באיסור, וחייב על כך כרת במזיד וחטאת בשוגג (רע”א שם, ערוך לנר יבמות יא,ב ועוד).
אִם הִיא עֶרְוָה אוֹ אֵינָהּ. אם היא אסורה באיסור עריות על אדם זה (כגון שהיא קרובתו), כך שאם בא עליה במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת.
אִם מַרְאֵה דָּם זֶה מְטַמֵּא אוֹ אֵינוֹ מְטַמֵּא. שאם ראתה האישה דם המטמא אותה היא נעשית נידה והבא עליה חייב כרת או חטאת (לפרטי הדם המטמא ראה הלכות איסורי ביאה פרק ה).
אִם זוֹ טְמֵאָה לֵידָה אוֹ אֵינָהּ טְמֵאָה לֵידָה. שהיולדת טמאה כנידה, ודווקא כשילדה או הפילה דבר המטמא אותה (כמבואר שם פרק י).
אִם זוֹ זָבָה אוֹ אֵינָהּ זָבָה. שאם ראתה דם בימים מסוימים נעשית זבה (ראה שם ו,א-ו), והבא עליה חייב כבא על הנידה.
אִם חֵלֶב זֶה אָסוּר אוֹ מֻתָּר. שהאוכל חלב אסור חייב כרת או חטאת (ראה הלכות מאכלות אסורות פרק ז מהם החלבים האסורים).
אִם מְעַבְּרִים עַד הַפּוּרִים אוֹ בְּכָל אֲדָר. שנחלקו בשאלה אם ניתן להחליט שהשנה מעוברת ולהוסיף לה חודש אדר נוסף רק עד שיגיע פורים, או שניתן לעשות זאת עד סוף חודש אדר (ראה הלכות קידוש החודש ד,יג-יד).
שֶׁזֶּה מֵבִיא לִידֵי אֲכִילַת חָמֵץ בְּפֶסַח. שההכרעה בעניין עיבור השנה משפיעה על הזמן שבו יחול חג הפסח, ונמצא שהמחלוקת בכך משפיעה על זמן איסור אכילת החמץ, שהוא דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
אוֹ בְּמִנְיַן הַדַּיָּנִין שֶׁדָּנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת. נחלקו מה מספר הדיינים שרשאי לדון דיני ממונות (ראה הלכות סנהדרין ב,י).
לִדְבָרָיו שֶׁל אֶחָד וכו’. זהו ביאור מדוע מחלוקת זו מביאה לידי חטאת או כרת.
וְאִם קִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. שהמקדש בדבר שאינו שלו אינה מקודשת (הלכות אישות ה,ז).