אִם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים הֵן. הנאכלים ביום ההקרבה ובלילה שאחריו (והוא הדין לקרבן תודה ואיל נזיר שנאכלים גם כן ליום ולילה).
מֵאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. תחילת הארת צד מזרח קודם הזריחה (כשעה וחמישית לפניה — פה"מ ברכות א,א). ומדברי חכמים הבשר נאסר כבר בחצות הלילה (הלכות מעשה הקרבנות י,ח).
וְאִם קָדָשִׁים קַלִּים הֵן. הנאכלים עד סוף היום שלמחרת ההקרבה.
מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁל יוֹם שֵׁנִי. מהקרבת הקרבן.
וְהֵיכָן הִזְהִיר הַכָּתוּב עַל הַפִּגּוּל וְעַל הַנּוֹתָר. בפסוקים המובאים לעיל התפרש עונש הכרת שיש באכילת הפיגול והנותר, אך לא התבאר הציווי האוסר לאכלם.
שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר שָׁם לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם. בפסוק המצוטט מדובר באיסור על זר לאכול מקדשים, ונראה שהכוונה לפסוק אחריו (שמות כט,לד) המדבר באיסור אכילת המילואים שנותרו: "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" (ראה מדור שינויי נוסחאות במהדורת פרנקל).