שֶׁאִם לֹא בָּאוּ עֵדִים כָּל יוֹם שְׁלֹשִׁים נוֹהֲגִין הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמְּצַפִּין לָעֵדִים קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ. שכאשר ייתכן שנראה הירח בליל שלושים, היו מצפים לעדי הראייה למחרת, ומשמרים יום זה מתחילתו כיום טוב, שכן אם יבואו עדי הראייה בו ביום, ייקבע שיום זה הוא ראש השנה. אך אם לא באו עדים כל היום, נקבע היום שלמחרת כראש השנה, ואז ראש השנה היה נחגג במשך יומיים (ראה לעיל ג,ה-ז).
שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂים אֲפִלּוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ תָּמִיד שְׁנֵי יָמִים. שכך היה אף מנהג אבותיהם.
הִנֵּה לָמַדְתָּה שֶׁאֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּזְּמַן הַזֶּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. ואינו מחמת הספק, אלא משום המנהג. אמנם בכל זאת ישנם הבדלים בין קדושת יום טוב שני של ראש השנה לקדושת שאר ימים טובים (ראה הלכות יום טוב א,כד).