עֵדֵי קִנּוּי וּסְתִירָה שֶׁהוּזְמוּ לוֹקִין. אישה שבעלה התרה בה שלא תתייחד עם פלוני (‘קינוי’) ולאחר מכן התייחדה עמו (‘סתירה’), הרי היא סוטה ונאסרת על בעלה עד שתשתה מים המרים (הלכות סוטה א,א-ב). ואם באו עדים וזממו לחייב אישה כסוטה והוזמו, הריהם חייבים מלקות כדין עדים זוממים שאי אפשר להעניש אותם במה שזממו לעשות (לעיל כ,ט).
בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁזִּנָּת... מְשַׁלֵּם כְּתֻבָּתָהּ. שעד אחד נאמן להעיד על הסוטה שזינתה והיא נאסרת על בעלה ויוצאת בלא כתובה (הלכות סוטה א,יד), ולכן כשנמצא זומם נענש במה שזמם לחייבה.
הָיוּ שְׁנַיִם הֵם עֵדֵי הַקִּנּוּי וְהַסְּתִירָה וְהַטֻּמְאָה. שעדי הקינוי והסתירה העידו גם שזינתה.
מְשַׁלְּמִין כְּנֶגֶד הַכְּתֻבָּה וְאֵין לוֹקִין. לפי שזממו להפסידה כתובתה, וכל המשלם אינו לוקה (לעיל יח,א).
וְלָמָּה לֹא יֵהָרְגוּ וַהֲרֵי הֵעִידוּ בְּטֻמְאָה. הלא זממו לחייבה מיתה כדין אשת איש שזינתה.
לְפִי שֶׁלֹּא הִתְרוּ בָּהּ. ואין חיוב מיתה בלא התראה, נמצא שלא זממו להרגה.