כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁקִּיּוּם שְׁטָרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין. לעיל ג,ד התבאר שאף על פי שמן התורה אין מקבלים עדות בשטר, תיקנו חכמים שבדיני ממונות שטר מועיל ואפשר לגבות על פיו ממון. זאת כדי שלא יימנעו אנשים מלהלוות מחשש שלא יוכלו להביא את עדיהם לאחר זמן ולא יוכלו לגבות את חובם. אמנם כדי למנוע חשש שהשטר מזויף, תיקנו שבית דין יאשרר את החתימות שבו ויציין זאת בגוף השטר (לח”מ; לנוסח הקיום ראה לקמן ה”ד, למקום כתיבת הקיום בשטר ראה הלכות מלווה ולווה כז,ו).
וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין מְקַיְּמִין שְׁטָרוֹת אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה... מִפְּנֵי שֶׁהוּא דִּין. אף שקיום שטרות אינו אלא אישור על כשרות חתימות העדים בשטר, והיה מקום לומר שדי בשניים שיעידו על כך, מכל מקום תקנת חכמים הייתה לתת לשטר תוקף גמור של פסק דין, ולכן הצריכו שיהיו שלושה ככל דין שצריך להיעשות בשלושה (הלכות סנהדרין ב,י; וראה רשב”ם בבא בתרא מ,א).
וּלְפִיכָךְ אֵין מְקַיְּמִין שְׁטָרוֹת בַּלַּיְלָה. מאחר שנחשב להליך משפטי, ואין דנים בלילה (הלכות סנהדרין ג,ג).
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שם ה”ד.