מִנִּשְׁבָּע. שבועת שקר (הלכות שבועות א,ג) או שבועת שווא (שם ה”ז).
וּמֵמֵר. העושה תמורה, אומר על בהמת חולין שתהיה תמורת בהמת הקדש. אסור מן התורה להמיר, והממר לוקה (הלכות תמורה א,א).
וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם. באחד משמות ה’ או בכינוי (לקמן כו,ג).
לָאו שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין. איסור לא תעשה הכתוב בתורה לצורך התראה למיתת בית דין. ומכיוון שעיקרו של הלאו מתייחס לעונש מיתה ולא למלקות, גם אם עבר באופן שאינו מתחייב מיתה (כגון שהתרו בו למלקות ולא למיתה או כגון שעבר על האיסור באופן שאינו מחייב מיתה), אינו לוקה על לאו זה.
וְכָל לָאו שֶׁנִּתַּן לְתַשְׁלוּמִין... אֵין לוֹקִין עָלָיו. איסור שמתחייבים עליו תשלום ממוני אין לוקים עליו אלא משלמים את הממון (אמנם כאשר עושה מעשה שיש בו חיוב מלקות, ובנוסף לכך התחייב על מעשה זה בתשלומים מסיבה אחרת, לוקה ואינו משלם — ראה הלכות גנבה ג,א).
לֹא תִגְנֹב. לשון הכתוב כאן היא כפי שנאמר בעשרת הדיברות. אמנם לאו זה נאמר לגבי גונב נפשות (ראה הלכות גנבה ט,א), ולכן נראה שהכוונה לאיסור “לא תגנֹבו” הנזכר בפרשת קדושים (ויקרא יט,יא) שממנו נלמד איסור גנבת ממון (ראה הלכות גנבה שם א,א).
לָאו שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה. מצוות לא תעשה שיש ציווי מפורש לתקן את העברה במעשה מסוים, ובכך היא נעתקת להיות מצוות עשה.
לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. מן הקן, ואם לקח הריהו מצֻווה בעשה של “שלח תשלח את האם” (דברים כב,ז).
לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ. שלא יקצור לעצמו את כל השדה אלא יניח בו פאה לעניים, ואם קצר הריהו מצֻווה בעשה של “לעני ולגר תעזב” (ויקרא יט,י) — שייתן ממה שקצר לעניים.
אֵין לוֹקִין עָלָיו אֶלָּא אִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ. אם התבטל העשה שבלאו וכבר לא יוכל לקיים אותו (כגון שמתה האם, או שאבד הקציר), לוקה (ראה הלכות שחיטה יג,א, הלכות מתנות עניים א,ב-ג).
וְכָל לָאו שֶׁבַּכְּלָלוֹת אֵין לוֹקִין עָלָיו. כמבואר בהלכה הבאה.
וּשְׁאָר כָּל לָאוִין שֶׁבַּתּוֹרָה לוֹקִין עֲלֵיהֶן. לפירוטם ראה לקמן יט,ד.