אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים וכו'. במקרה זה, שלא אמר את הסיומת "שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה", אין כוונתו לחייב עצמו בקרבן אם יאכל, אלא לאסור אכילתו משל חברו על ידי התפסה בקרבן, והאיסור חל אף שלא אמר בפירוש "קרבן שאוכל לך" וכדומה (לח"מ, מער"ק).
אָמַר כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים לֹא נִתְחַיֵּב כְּלוּם. שאין כאן לשון נדר המחייבת, ולכן אם אמר "הרי עלי כנדרי כשרים אם אוכל לך", אינו נאסר באכילת חברו, וכן אם סיים ואמר: "שמנדריהם נזיר וקרבן", אינו מחויב בהם.
שֶׁאֵין הַכְּשֵׁרִים נוֹדְרִים בְּדֶרֶךְ אִסּוּר וְכַעַס. אין הכשרים נוהגים בפזיזות ובחוסר זהירות הנובעת מכעס, ולכן אינם מחייבים את עצמם בנדר משום שהנדר חייב באחריותו (כדלעיל ה"ב) ויכולים לבוא על ידי כך לידי 'בל תאחר' (פה"מ נדרים א,א).
וְהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. משום שאם אין נזיר עובר לפניו ניתן לפרש את דבריו 'הריני' בתענית.
כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים עָלַי חַיָּב קָרְבָּן. אף שאין בהמה עוברת לפניו, משום שאין משמעות אחרת לדבריו (רדב"ז).
שֶׁלֹּא אֹכַל מִמֶּנּוּ. מכיכר מסוים.
חַיָּב בִּשְׁבוּעָה כַּנּוֹדֵר. מתחייב בשבועה בדומה לרשעים שנודרים ומחייבים עצמם בשבועה.