א
שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל הַתְּנַאי בְּנֶדֶר זֶה. שהרי נדר למרות שהתנאי היה בדעתו.
ב
וְאִם לֹא זָכַר הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּדַר. מסתבר ששכח את תנאו אך עדיין הוא חפץ בו, ולכן הנדר בטל.
ג
אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַתְּנַאי בְּלִבּוֹ וְקִיֵּם הַתְּנַאי. על אף שכשנזכר לא הוציא את התנאי בפיו אלא רק קיבלו וקיימו בלבו, הנדר בטל (כס"מ, וראה רדב"ז ומער"ק שפירשו אחרת).
ד
וְהוּא שֶׁיִּזְכֹּר הַתְּנַאי אַחַר שֶׁנָּדַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. שאין הנדר מתבטל כשהנודר לא זוכר את תנאו בכלל, אלא רק אם נזכר בתנאי בתוך כדי דיבור וקיבלו וקיימו בלבו (כס"מ, ולהבנתו אין הבדל בין דעה זו לדעת הראב"ד). ויש מפרשים שלפי דעה זו מספיק שיזכור את התנאי תוך כדי דיבור ואין צורך שיקבלו ויקיימו בלבו (לח"מ).