תִּבְנוֹ. שיירי השיבולת הנשארים בגורן לאחר הדישה.
וְקַשּׁוֹ. חלק השיבולת הנשאר בקרקע לאחר הקצירה (מאירי בבא קמא ל,א).
שֶׁיִּדּוֹשׁוּ. שידרכו עליהם בני האדם כדי שיימעכו וייטיבו לזבל את הקרקע. והטעם לאיסור הוא שעשויים בני אדם להחליק על התבן והקש (בבלי בבא קמא ל,ב).
קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים... מֵעֵת שֶׁנִּדּוֹשׁוּ וְהִשְׁבִּיחוּ. משעה שהשביחו מודיעים שהללו הפקר, כדי שלא ירוויח זה שהוציאם באיסור.
וְאִם קָדַם אָדָם וְזָכָה בָּהֶם מִשְּׁעַת הוֹצָאָה... אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. שלמעשה נקנס המוציא כבר מעת שהוציא את התבן והקש, ועל כן אם לקח אותם אדם הרי הם שלו. אלא שאין מורים כך לכתחילה ואם ישאל אדם מראש אומרים לו שלא ייקחם (יד“פ; וראה מ“מ שפירש שהטעם הוא משום שיש ספק אם יכול לזכות כבר משעת ההוצאה ולכן אם תפס אין מוציאים מידו).
וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּהֶפְקֵר וכו‘. שההפקרה נועדה לקנסו, אך עדיין אחריות הנזק עליו כל זמן שלא זכו בהם אחרים.