והיה כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'.
כתיב (דברי הימים א כ״ט:י״ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. הענין של מצות בכורים הוא, כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי בהראשית שם מכיר האדם מפורש שכל כח הצמיחה הוא רק מהשי"ת ואינו מעבודתו. כי מאחר שבהראשית אין הטובה עדיין בתפיסתו, ומאחר שאין עדיין בתפיסתו, ממילא יכול בניקל להכיר שהכל הוא מן השי"ת, וממך הכל. וכמו שאדם רואה שחורש וזורע וארץ מצמיח פירות, ומ"ש רואה שזאת הפרי בא ליד ישראל, שישראל מקבל ממנו כל הסיעתות לעבודת השי"ת, ופרי אחד בא ליד עכו"ם שהולך בכח הזה לעשות ההיפך ממש, מזה מוכח שבשורש הפרי הזאת הניח השי"ת הכח הזה שירצה להתכלל בישראל, מאחר שישראל מחזירו להשי"ת פנים בפנים. והכרה היותר גדולה יש לו לאדם בהראשית, ששם מכיר מפורש שכל כח הצמיחה הוא מן השי"ת. ולזה ציותה התורה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה, כי במקום שאדם מכיר שהניח לו השי"ת מקום להכיר, כי ממך הכל, שם צריך האדם להחזירו להשי"ת. וכעין דאיתא בש"ס (סנהדרין קב.) מהיכן בעי למישרא המוציא מהיכא דקדים בישולא, והוא כי במקום דקדים בישולא שם יש הכרה מפורשת כי ממך הכל ואינו מעבודת האדם, כי מאחר שהאדם לש את העיסה בכל המקומות בשוה והסיק את התנור בשוה, מהיכן נמצא מקום אחד דקדים בישולא יותר מחבירו, מזה מוכח שהכל הוא מן השי"ת, ולזה בעי למישרא המוציא שם, כי מאחר שיש לו שם הכרה כזאת, צריך להחזירו להשי"ת, וזה מורה הברכה. וכמו כאן במצות בכורים הדין הוא, כמו שאיתא (בכורים פרק ג) הרי שירד לתוך שדהו וראה תאינה שבכרה כורך עליה גמי וכו', והיינו שיש לו הכרה מפורשת שהשי"ת הניח לו מקום אחד להכיר שכל כח הצמיחה הוא מהשי"ת, מאחר שעבד את האדמה בכל המקומות בשוה ומהיכן נמצא זה שביכר תחילה, מזה מוכח שהכל הוא מן השי"ת. לזה ציותה התורה להחזיר תיכף להשי"ת, וממילא יאיר לו השי"ת, שישראל יש לו קנין בשורש הטובה, מאחר שמחזיר כל כחו להשי"ת, כי באמת בהראשית אז הוא כדכתיב (ישעיהו כ״ח:ד׳) כבכרה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה, ועכ"ז תיכף מחזירו להשי"ת, ממילא יש לו קנין בשורש הטובה. וכשיש לו קנין בהשורש, יש לו קנין גם בהענפים והשי"ת ינחילו כל הטובות:
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'.
בזוה"ק (יתרו פ"ב:) נקראים תרי"ג מצות תרי"ג עטין דאורייתא. ביאר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה, שהם עצות לאדם להיות נמשך אחר רצונו ית', שאין שייך לומר שהם עצות לאהבת ד', הלא אהבת ד' הוא ג"כ מצוה מכלל התרי"ג מצות, כמו שכתיב (דברים ו׳:ה׳) ואהבת את ד' אלהיך. וגם ליראת ד' אין שייך לומר, כי הלא יראת ד' הוא ג"כ מכלל התרי"ג, כמו שכתיב (דברים י׳:י״ב) ליראה את ד' אלהיך. אך הענין בזה, שבכל מקום שנשתנה מצורה לצורה ע"י פעולות אדם שם הציב השי"ת מצוה. כמו שראינו במרוח נתחייב בתרומה, ובראיית פני הבית מעשר, ובגילגול עיסה חלה, היינו כיון שנשתנה למעלה גדולה ע"י פעולת אדם, שם שכחה מצויה ויכול האדם לשכוח ולומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, כיון שנשתנה על ידו לעילוי. ע"כ הציב השי"ת מצוה, היינו לחזור זה הכח להשי"ת, וזה פירוש עטין דאורייתא. וזה הכל ניחא בכל המצות, אבל בכורים שעל המצוה הזאת איתא (בכורים פרק ג) הרי שירד לתוך שדהו ורואה תאינה שבכרה כורך עלייה גמי ואומר הרי זה בכורים. היינו שמצות בכורים הוא עדיין במחובר לקרקע, ושם אין שייך שכחה שיאמר כחי ועוצם ידי, כיון שעדיין אינו בתפיסתו, שהרי ראינו שבמחובר לקרקע אינו מקבל שום טומאה, היינו שאין יכול לבוא לשום קלקול, ואיזה מצוה שייך אז. אך המצוה של בכורים הוא העצה על להבא, כדאיתא בש"ס (ברכות כט:) כשאתה יוצא לדרך המל. בקונך וצא, והיינו כשאתה יוצא לטרדא כי דרך רומז על טרדא, כמו דאיתא בש"ס (עירובין סד:) כל שכן שדרך טרדתו, וירא שמא בתוך הטרדא ישכח בהשי"ת, וכדאיתא בש"ס (נדרים לב:) בעידנא דיצה"ר לית מאן דמדכר ליצר טוב. על זה הוא העצה המלך בקונך וצא, שיקבל עליו עול מלכות שמים טרם שנכנס לטרדא, וכ"כ תפעל אצלו שאפילו בתוך הטרדא ג"כ לא ישכח בהשי"ת. וזה מורה נמי מצות בכורים, שמצותו במחובר, שעד שלא תבוא בתפיסת אדם ימסור הכל להשי"ת. ממילא אפילו תבוא אח"כ לתפיסתו, לא יהיה נשכח ממנו לגמרי, ויהיה ביכולתו אפילו בתוך הטרדא היותר גדולה למסור הכל להשי"ת. וזה דאיתא בש"ס (חולין קלו:) ראשית ששיריה ניכרים, היינו שמהראשית מברר השיריים. וכמו שאיתא בתקוני הזוה"ק (תיקון כב דף סד:) קוב"ה אתקרי חד ולא בחושבן וקוב"ה אתקרי חד בחושבן. חד ולא בחושבן, היינו שמצד השי"ת אין שייך אצלו שום מספר, כי הקב"ה נקרא אחד וכמו שכתיב (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד, ואחד אינו מחייב שני, היינו שהשי"ת מצידו אינו צריך כלל להבריאה. אך מחמת שהשי"ת חפץ להיטב לבריותיו, הציב השי"ת לבוש שכביכול אין מלך בלא עם, וזה נקרא חד בחושבן, היינו שהשי"ת נקרא לפעמים אני ראשון וגו' וראשון מחייב שני, ובזה שישראל מקבל עליו עול מלכות שמים בבוקר, ואומר שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד, בזה מברר עצמו שבכל עבודתו מכיר שמצד השי"ת אינו צריך להבריאה, והכל היה מצד טובו וחסדו אשר חפץ להיטיב לבריותיו. ובמצות בכורים מורה, שמברר הראשית שמוסר הראשית להשי"ת בזה מברר השיריים, שמשלחן גבוה קא זכי להו:
ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לד' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו.
והנה באמת, מה היה הוידוי הזה אשר אמר לכהן כי באתי אל הארץ וגו'. בשלמא ארמי אובד אבי, בזה היה משבח להשי"ת, אבל זה שאמר כי באתי אל הארץ איזה שבח הוא. אך הענין בזה שהמביא בכורים היה אומר לכהן שיש לו קנין בארץ, וזה היה משבח להשי"ת שיש לו קנין בארץ, שמזה שהיה לו כח למסור הראשית להשי"ת מזה ניכר שיש לו קנין בארץ. כדאיתא במדרש (תנחומא בהר) מכרתי את העולם כולו לאברהם ולא הוניתי אותו וחזר והקנה אותו לי. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שהביאור הוא, שזה הוא סימן שלא הוניתי אותו והקניתי לו את כל העולם מן וחזר והקנה אותו לי, שזה היה הקנין שלו בעולם. וכן כאן שהמביא בכורים אמר שמזה שהיה ביכולתו לחזור הראשית, מזה הוא הסימן שיש לו קנין בארץ. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח ח"א תבא) שלשון הגדתי רומז לדברים קשין כגידין, היינו שהמביא בכורים היה אומר לכהן, שבזה היום ביררתי את עצמי שיש לי הכרה באורו ית', כמו כהן העומד בבית המקדש ועובד עבודה. שהכהן העובד בבית המקדש, היה רואה שאין שום כח אחר בעולם בלתי השי"ת, שכל ההשפעות הוא מאתו ית', ואני אף שעבדתי בארץ, וארץ רומז על מדת מלכות שמים, כדאיתא בזוה"ק (משפטים צה:) דלית לה עיינין, היינו שמורה שעולם כמנהגו נוהג. מ"מ הכרתי שהכל הוא מאתו ית', וכל ההשפעות הוא מאתו ית', וזה ראיה שמסרתי הראשית להשי"ת. וזה דאיתא בזוה"ק (ויחי רלד:) שכל מקום שנאמר ואגידה ויגד הוא רזא דחכמתא, רזא דחכמתא היינו, שרואה בעומק ומכיר שהכל הוא מאתו ית', ולזה ויגד הוא רזא דחכמתא כי בתיבה הזאת יש גימ"ל דל"ת, כמו שמסיים שם הזוה"ק. ואיתא בזוה"ק (ויחי רמד:) גימ"ל יהיב ודל"ת לקיט. גימ"ל יהיב רומז על השפעת השי"ת, ודל"ת לקיט רומז על הכלי תשוקה שיש באדם. וזה ויגד רזא דחכמתא, היינו, שמכיר כי יש בעולם רק גימל ודלת, היינו השפעת השי"ת והכלי תשוקה של אדם. וזה פירוש הגדתי ורומז על רזא דחכמתא, שמכיר שכל השפעתו הוא מאתו ית'. וזה הכל מוכח מזה הכח שהיה לו למסור את הראשית להשי"ת. וזה דאיתא (ספרי) אמר רבי יוסי ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שתלך אל כהן שלא יהיה בימיך אלא אין לך אלא כהן שבימיך, וכן הוא אומר (קהלת ז׳:י׳) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. היינו שתאמר שהימים הראשונים היה השי"ת עומד ביותר טובת עין להבריאה, כי לא מחכמה שאלת, היינו שאין אתה רואה בעומק, וכשתביט לעומק תראה שבאמת מצידו הוא עומד בטובת עין וחפץ להיטב לבריותיו כמקדם, רק תלוי בך שבימים הראשונים היה התשוקה שלך יותר וקבלת יותר, והכל כפי הכלי שלך:
ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לד' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו וגו'.
אמר על זה כבוד אזמו"ר זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח ח"א פ' תבא) שהמביא בכורים דיבר אל הכהן דברים קשין כגידין. והוא, כי אף שהוא עבד בשדה עכ"ז עבד להשי"ת כמו הכהן העובד עבודה בבית המקדש. והענין בזה כמו דאיתא (ספרי) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, וכי יעלה על דעתך שתלך אל כהן שלא יהיה בימיך, אלא אין לך אלא כהן שבימיך, וכן הוא אומר (קהלת ז׳:י׳) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רלד:) כל מקום שנאמר ויגד ואגידה הוא רזא דחכמתא, ומבאר בזוה"ק (שם) מאחר שנאמר גימ"ל דל"ת בלא פרודא. והענין הוא, כי השי"ת הלביש את אור החכמה בלבושים ומדות, וכשאדם עובד ובוקע הלבושים מכיר שיש לו הכרה באור השי"ת מפורש כמו קודם התלבשות ומכיר אור החכמה כמו קודם שנלבש בלבושים. וזה הוא הענין אין לך אלא כהן שבימיך, וכן הוא אומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה. והינו שלא תאמר שהיה לך מקודם יותר התגלות אורו ית' מן עכשיו, ועל זה נאמר כי לא מחכמה שאלת על זה, והיינו שאין אתה מביט לשורש החכמה, אבל אם תגיע לשורש החכמה, אז יהיה לך התגלות אורו של השי"ת כמו קודם. וזה הגדתי היום, שרומז על רזא דחכמתא כדאיתא בזוה"ק הנ"ל, שבכל מקום שנאמר ויגד ואגידה הוא מורה על רזא דחכמתא. והיינו שהמביא בכורים אז כבר בקע כל הלבושים והגיע לשורש החכמה כמו קודם התלבשות המדות. וזה שדיבר אל הכהן דברים קשים כגידין, אף כי הכהן העובד תמיד בבית המקדש עומד תמיד בבהירות, ומכיר את אור החכמה, והעובד בשדה נתלבש בלבושים גשמיים, עכ"ז בזה היום בירר עצמו שעומד בהתגלות אורו של השי"ת כמו הכהן:
כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר וגו'.
הענין בזה, דהנה העיקר הוא כשהשי"ת משפיע טובה לאדם שבל תתישן אצלו, ולא יאמר כחי ועוצם ידי, רק ימסור הכל להשי"ת, ויראה ויכיר שלד' הארץ ומלואה, אף שרואה שהארץ מצמחת לו כל הטובות, מ"מ יכיר שכל סדר השתלשלות הוא ממנו ית', כדכתיב (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד) אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל. היינו שכל סדר השתלשלות הוא ממנו ית'. וזה דאיתא במדרש (תנחומא ראה טו) אם עלי אדמתי תזעק וגו' (איוב ל״א:ל״ח) אם לא הוצאתי מעשרותיה כראוי, יחד תלמיה יבכיון אם זרעתי אותה כלאים, אם כחה אכלתי בלי כסף זה מעשר שני, שנאמר וצרת הכסף בידך, ונפש בעליה הופחתי זה מעשר עני וכו'. דהנה ענין מעשר ראשון, ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שתיכף שהשי"ת משפיע טובה לאדם בל תתישן אצלו ותיכף יחזור זה הכח להשי"ת, כדאיתא בש"ס (בבא מציעא ל"ח.) רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבים של חבירו, שבזה שמוסר הקב שלו להשי"ת נתבררו התשעה קבים, וזה שלא הוציא מעשרותיו כראוי, היינו שלא הכיר הכרה הזאת, וממילא אדמה תזעק, כי עיקר כוונת הבריאה היה שיכירו שכל סדר השתלשלות הוא מהשי"ת. יחד תלמיה יבכיון, אם זרעתי כלאים, דהנה באמת הציב השי"ת שכל דבר יהיה למינו, וממילא יוכל האדם לבוא לשורשו להכיר זאת ההכרה שלד' הארץ ומלואה, אבל זה שזרע כלאים נתעקם השרשים ולא יכול עוד לבוא לחזור לשורשו, וממילא תלמיה יבכיון. אם כחה אכלתי בלא כסף זה מעשר שני שנאמר וצרת הכסף בידך, שמצות מעשר שני היה להעלותו לירושלים ושם היה אבן שתיה, ואיתא בש"ס (יומא נד:) שלזה היתה נקראת שתיה שממנה הושתת העולם היינו שם ראה האדם מפורש שכל כוונת בריאת עולם היה רק בשביל ישראל, וזה שממנה הושת העולם, היינו מעבודת ישראל. ונפש בעליה הופחתי זה מעשר עני. והענין בזה דהנה מי נקרא בעליה של הטובה, מי שמכיר שהטובה אינו שלו רק לד' הארץ ומלואה, וכדאיתא בש"ס (ברכות לד:) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, קודם ברכה היינו קודם שמוסר הטובה להשי"ת וזה נקרא קודם ברכה, אז הטובה אינו שלו רק לד' הארץ ומלואה, ואז הוא כמאמר הכתוב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב נאום ד' צבאות, ולאחר ברכה היינו שמכיר שהטובה אינה שלו ומוסר הטובה להשי"ת, שזה נקרא אחר הברכה, אז אומר השי"ת והארץ נתן לבני אדם, היינו שיש להאדם חלק בהטובה ונקרא על שם האדם. וזה ונפש בעליה הופחתי זה מעשר עני, כי ביותר מכיר זאת ההכרה שלד' הארץ ומלואה העני, וממילא נקרא בעלים של הטובה:
ולא נתן ד' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה.
ואיתא בש"ס (עבודה זרה ה:) שמע מינה לא קאים אינש על דעתיה דרביה עד ארבעין שנין. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שלב מורה על פנימיות. והענין בזה, דהנה עיקר מכל דבר הוא הפנימיות והמוצא פי ד' שיש בהדבר ואפילו מהתרי"ג מצות הפנימיות שלהם הוא ד"ת, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קוב"ה עלמא. היינו שמכל דבר התכלית הוא ד"ת, ועל זה אמר הכתוב (משלי י״ז:ט״ז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, היינו שהכסיל אינו רוצה הפנימיות מהדבר ויש לו נייחא מהלבוש עצמו, שאני ישראל שהם אינם בנייחא משום לבוש מעוה"ז, ורק מכל דבר רוצים הפנימיות, ומהדברים אשר אינם רואים כבוד שמים לא יחפצו. ואפילו טובת והנאת עוה"ז הכל כוונתם כדי שיהיה ביכולתם בכח זה לעבוד את השי"ת, וכל מגמתם הוא רק לקיים רצונו של השי"ת, וממילא אומר השי"ת שכל טובות עוה"ז שלהם נכללו ברצונו ית', כיון שבכח זה עובדים את השי"ת. וזה, ולא נתן ד' לכם לב לדעת, שאחר שעברו עליהם במדבר כמה הסתרות, כדכתיב (דברים ח׳:ט״ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקב וגו' זה מורה על הסתרות שהיה להם, והם לא רצו להיות בהסתרה, רק הבקיעו כל ההסתרות וממילא ביררו עצמם שאינם חפצים רק ברצון השי"ת, אז אומר השי"ת בן ארבעים לבינה, ונקראים דור דעה, ואין לך דור חביב כדור המדבר. היינו שהעיד עליהם השי"ת שאפילו בתוך ההסתר היו נקשרים בהשי"ת ולא עברו על רצונו ית' אפילו כחוט השערה, וזה ולא נתן ד' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה. וכמו שכתיב בהסדרה הזאת את ד' האמרת היום להיות לך לאלהים וגו' וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו'. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שהאמרת, הוא מלשון אמרת הבגד. וכמו שבגד כל זמן שאין לה אימרא עדיין לא נגמר הבגד, ועדיין יכול להוסיף עליו ולגרוע ממנו, וכשנגמר האימרא אז הוא הגמר והתכלית הבגד. כך, את ד' האמרת היום להיות לך לאלהים, כי מאחר שביררו ישראל את עצמן לאחר ארבעים שנה שכל תכליתם הוא הכל להיות לך לאלהים, היינו שכל תכלית של ישראל הוא כבוד שמים. וזה וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה, היינו שמראה השי"ת שכל תכליתו הכל בשביל ישראל, וכל בריאת העולם היה הכל בשביל ישראל כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט) ובמדרש (רבה בראשית א) ישראל עלה במחשבה תחלה:
אלה דברי הברית אשר צוה ד' את משה לכרת את בני ישראל.
קללות שבתורת כהנים משה מפי הגבורה אמרן וקללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן (מגילה לא:). ואיתא בזוה"ק (ויקרא קטו.) האי דכתיב אלה דברי הברית וכו' מאי דברי הברית דברי גבורה מבעי ליה, אמר ליה הא אוקמוהו הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו של משה הוו וכו' דאע"ג דמפי הגבורה הוו מלין, מלי ברית הוו, דהא טב וביש ביה תליין טב דאתי מצדיק ביש דאתי מן דינא וכו'. וביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי קללות שבתורת כהנים משה מפי הגבורה אמרן, והיינו שבהקללות שבת"כ גם משרע"ה עצמו לא היה לו מבינות מהטובה אשר נתלבש בהם. והללו מפי עצמו אמרו, שבהקללות שבמשנה תורה הבין משרע"ה היטב מהטובות שנתלבש בהם. והנה איתא בזוהר חדש (פ' תבא) שבקללות שבת"כ יש בהם ל"ב פסוקים ובמשנה תורה יש בהם נ"ג פסוקים, וכן מבואר (שם) כי הקללות שבת"כ הם נגד מקדש ראשון, והקללות שבמשנה התורה המה נגד מקדש שני. וענינו, כי במקדש ראשון אז היה להם תקיפות גדול, כי אז היה עדיין מלכי בית דוד והתקיפות שלהם היה, אף שראו שחסרו את המטרה מהלבוש, עכ"ז נדמה להם כי בלבם המה נקיים. וזה נקרא בש"ס (יומא ט:) ראשונים שנתגלו עונם, שראו מפורש שחסרו המטרה על הלבוש, וכמו שאמר הגמ' עליהם (שם) שהיה אצלם ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, עכ"ז היה להם תקיפות גדול שבלבם המה נקיים. ונגד זה הראה להם השי"ת בהל"ב פסוקים שרומז מנין לב, שיש להם פגם בלב ג"כ. וקללות שבמשנה תורה הם נגד מקדש שני, שאז היה מלכי ישראל ולהם נדמה כי המה נקיים ומבוררים על הלבוש, וזה נקרא בגמ' (שם) אחרונים שלא נתגלו עונם. והינו שלהם נדמה שהמה יפים ומהודרים על הלבוש, וכמו שאיתא עליהם בגמ' (שם) שהיה עוסקים בתורה ובמצות ובגמ"ח, נגד זה היה הקללות שבמשנה תורה שמספרם נ"ג פסוקים שרומז נגד גן סדרים דאורייתא, שהשי"ת הראה להם שחסרו על הלבוש ג"כ. וזה דאיתא בזוהר חדש (שם) ששאל לו למה קללות שבת"כ כתיב אחר הקללה נחמה, ובמשנה תורה אינו כן. א"ל אף גריעותא דלהון אית בהו נחומתא, א"ל מאי גריעותא, א"ל והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. והוא שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמר, שהיה לו הכרה בכל הקללות שיש בהם כל טוב. וזה המכוון בזוהר חדש, אפילו בגריעותא דלהון אית ביה נחומתא. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה שאחר הסבלנות שיש לו לאדם יכול השי"ת להראות לו, שאפילו הזמן הוא ג"כ בידו, ולהראות לו שלא היה לו סבלנות כלל, וכמו שכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתם. וזה פירוש, והיו חייך תלואים לך מנגד, ואיתא על זה בש"ס (ברכות כג:) זה התולה תפיליו. והוא כי ענין תפילין רומז על ההתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל. והתולה תפיליו מורה, שמכיר שהתקשרות שלו הוא למעלה מתפיסתו, וממילא כשמגיע לזה התקשרות מכיר שכל הסבלנות שלו הוא מלא טובה. וכן מסיים בזוהר חדש (שם) ופחדת לילה ויומם, והיינו כי השי"ת יכול להראות אחר כל הפחדים והסבלנות שעברו על האדם, יכול השי"ת להראות שכל הפחד היה כעין דכתיב (הושע ג׳:ה׳) ופחדו אל ד' ואל טובו וגו' שכל הפחד היה מחמת הציפוי בלב שהיה לו לישועה. כעין דאיתא בש"ס (שבת ל:) צפית לישועה, מזה היה נצמח כל הפחדים של האדם, וממילא הוא מלא טובה. וכן מסיים בזוהר חדש (שם) ולא תאמין בחייך, כי ענין אמונה מורה במקום שאדם מבטל כל תפיסתו, וכדאיתא (שם) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות בשם הירושלמי שמאמין בחי העולם וזורע, שמזה שהגרעין נרקב בארץ ונתקלקל ממנו כל תפיסת אדם, מזה הוא כל הצמיחה. וזה ענין ולא תאמין בחייך, שהאדם אינו מאמין בפעולותיו ובעבודתו וממילא הוא מלא טובה, כי כשאדם נותן מקום לתפיסתו אז יכול ח"ו ליפול תפיסתו לגמרי, אבל כשאינו נותן מקום לתפיסתו ופעולותיו, אז רואה שכל תפיסתו יש לו קיום לעולמי עד נמצא שהוא מלא טובה: