ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב וגו' כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' ומדוע תתנשאו על קהל ד'.
ואיתא במדרש (תנחומא ב) קפץ קרח ואמר למשה וכו' טלית שכולה תכלת מה שיהא פטורה מן הציצית וכו'. בית מלא ספרים מה שתהא פטורה מן המזוזה וכו'. אמרו חז"ל, חכם גדול היה קרח ומטועני הארון היה וכו'. והענין בזה, דהנה בעת שבא אדם אל שלימות היותר גדול, והינו שמכיר שהשי"ת הוא שלם בתכלית השלימות, ויש לו הכרה מפורשת שכל כח פעולה שלו הוא מהשי"ת ואין לו שום כח בפני עצמו, ומצדו אפס אז ממנו כל כח עבודתו, מאחר שמכיר שאין לו שום כח בפני עצמו, ואז השי"ת מעורר עליו את החסד הראשון שהיה בעת בריאת העולם, כמו שכתיב (תהלים כה) זכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה, כי באמת קודם בריאת עולם ג"כ אין שייך לומר שהיה חסר כבוד שמים ח"ו, וכבוד שמים היה בתכלית השלימות קודם בריאת עולם כמו לאחר בריאת עולם, ורק כל הבריאה היה מצד חסדו, מחמת שחפץ להיטיב לבריותיו. והציב לבוש בעוה"ז שכביכול כבוד שמים אינו בשלימות בלתי עבודת אדם, כן גם באדם הזה אשר בא להכרה הזאת, אשר השי"ת הוא שלם בתכלית השלימות, ומצידו אפס ממנו כל כח עבודתו, מעוררו השי"ת מחסד הראשון, ומראה לו עוד איך שיש לו מקום לעבודתו, ומראה לו עוד איך שחפץ בעבודת האדם. וכענין דכתיב (במדבר ד) אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים וזאת עשו להם וחיו וגו' אהרן ובניו יבואו ושמו אתם איש איש על עבדתו ואל משאו. וענינו כי מצד שבט הלוי שעומדים תמיד בגודל התבטלות לפני השי"ת, עד שיכולים להתבטל בפועל ממש לפני השי"ת, והשי"ת הוא חפץ בעבודה, ולזה ניתן להם עצה שכל עבודתם תהיה על ידי הכהנים, וכהן הוא איש חסד, והיינו שימשיך לו מן החסד הראשון שהיה בבריאת עולם, ויראה איך שהשי"ת חפץ בעבודת האדם. וזה היה טענת קרח שמדייק המדרש חכם גדול היה קרח ומטועני הארון היה, והיינו אף שכתיב כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו שנצטוו לשאת את הארון, אבל מי שהעמיק ראה באמת איך שהארון נושא את נושאיו, וממילא ראה שכל כח הפעולה הוא ג"כ מן השי"ת, לזה טען שאינו צריך לעבודת האדם. וזה שאמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' ומדוע תתנשאו, ואיתא במדרש (במדבר ד) כולם שמעו אנכי בסיני, והיינו שטען מאחר שבאמת מי שמעמיק רואה שהשי"ת הוא נושא את האדם וכל כח הפעולה הוא מאתו ית', א"כ אינו צריך לעבודת האדם. וזה הענין דאיתא בזוה"ק (בראשית יז:) קרח עובדא דבראשית אכחיש. והיינו שחלק על כל החסד מבריאת עולם, כמו שכתוב (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה, שהכל היה מצד חסדו שהציב השי"ת לבוש בעולם הזה שחפץ בעבודת האדם והוא חלק על זה ואמר, מאחר שמי שמעמיק רואה איך שאין לו כח פעולה, ממילא אין צריך לעבודה. וזה מורה עובדא דבראשית אכחיש:
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת וגו'.
כתיב (איוב ט״ו:ט״ו) הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו. איתא בזוה"ק (ויגש רז.) ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, עלמא עלאה לא אתברי אלא מגו חכמה ועלמא תתאה לא אתברי אלא מגו חכמה תתאה וכו' כונן שמים מאי כונן וכו' בכל יומא אתקין ליה והיינו רזא דכתיב ושמים לא זכו בעיניו וכי ס"ד דגריעותא דשמים חשיבותא הוא וכו' ובגין כך כונן שמים בתבונה מאן שמים דא הוא רזא דאבהן וכו'. אמר כבוד אאמו"ר זללה"ה, ששמים מרמזים על המאמר יהי רקיע, שהציב השי"ת מסך המבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וזה המסך נקרא שמים, וכמו שכתיב (בראשית א׳:ח׳) ויקרא אלהים לרקיע שמים. וענין של זה ההבדל שהציב השי"ת, הוא מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, ורצה שהעבודה של האדם יהיה נקרא על שם האדם, על כן הציב זה המסך המבדיל שלא יהיה אור ד' מפורש כך לעיני האדם. כי באמת אם יהיה אור ד' מפורש לעיני האדם, לא יהיה שייך שיהיה נקרא העבודה על שם האדם, כי יכיר האדם שאם פורש עצמו רגע אחת מרצונו ית' פורש מן החיים. ויען שהשי"ת רצה שהעבודה של האדם יהיה נקראת על שם האדם, לזה הציב המסך הזה, והאדם בעבודה צריך לבקוע את ההסתר ויגיע בחזרה לזה האור על ידי עבודתו, ועל ידי אתערותא דלתתא, ואז מכיר האדם שבאמת לאמיתו אין שום מסך המבדיל כלל, ורק כל ענין ההבדל שהציב השי"ת הוא הכל לטובת האדם כדי שתהיה העבודה נקראת על שם האדם, ותהיה נקרא יגיע כפו. וזה הענין דאיתא בזוה"ק (בראשית יז.) שמזה המאמר יהי רקיע נתהוה מחלוקת בעולם. וזה לשון הזוה"ק, יהי רקיע הכא בפרט רזא לאפרשא בין מיין עלאין למיין תתאין ברזא דשמאלא ואתברי הכא מחלוקת ברזא דשמאלא וכו' (עיי"ש היטב) וכן מסיים (שם) הזוה"ק שמזה נתהוה מחלוקת שמאי והלל. וענין בזה, כי אם יכיר האדם אחדות ד' מפורש בזה העולם, שיכיר שהכל נכלל באחדותו ית', אז אין שום מקום לעבודה, אך יען שהשי"ת רצה שיהיה מקום לעבודת ישראל, לזה הציב השי"ת התחלקות המדות, כמו שכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ד' הגדולה והגבורה וגו' עד לך ד' הממלכה וכמו שאיתא בש"ס (ראש השנה לא:) בשני חלק מעשיו ומלך עליהם, שזה רומז שהציב השי"ת התחלקות המדות ועל ידי זה יהיה מקום לעבודה, ועל זה איתא בזוה"ק (ויקרא ה) גדול ד' ומהלל מאד (תהילים מ״ח:ב׳) אימת אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה וכו' ובגין דא תושבחתא דא בשני וכו'. שכפי הענין גדול רומז על מדת חסדו ית', ולמה אומרים אותו בשני, אך לזה מתרץ הזוה"ק (שם) שעיקר גדולת השי"ת מכירים אנו בשני, שמזה שאנו רואין שכל כך הגדיל חסדו עד שהציב השי"ת מדת הגבורה שרומז על צמצום, היינו שמזה אנו מצמצמין עצמנו, עי"ז יכולים אנו להגיע לאורו ית', מזה ניכר גדולת ד' מאד. ונמצא מכוון מאד מאמר הזוה"ק, שהמאמר יהי רקיע שמורה שהשי"ת חפץ בעבודת ישראל, והציב מסך בין אורו ית' ובין הבריאה, נסתעף מזה שהציב השי"ת התחלקות המדות בזה העולם, ומזה נסתעף מחלוקת כידוע. והנה כל זמן שאדם מכיר שהמדות האלה הציב השי"ת לטובת האדם, כדי שיהיה מקום לעבודת האדם, ומכיר שאין שום מקום אצלו שיהיה כ"כ נתרחק מאור ד' שלא יוכל להחזירו להשי"ת, ואז נקרא עדיין מחלוקת לשם שמים. וזה מורה מאמר הזוה"ק ששמים הוא רזא דאבהן, והיינו שזה מורה שעוד לא נתרחקו המדות ממקורם, שמכיר האדם שאין שום התנגדות בין המדות אלא שדבוקים במקורם, אבל אם כ"כ נתרחקו שכבר יש מקומות שנדמה לאדם שזה המקום אין ביכולתו להחזירו לאור ד', ואז נדמה להאדם שהמדות המה באמת הופכיים ויש התנגדות ביניהם, ואז נקרא מחלוקת שלא לשם שמים. זה מורה מה דאיתא בזוה"ק (קרח קעו.) ת"ח קרח אזיל בתר מחלוקת מאי מחלוקת פלוגתא פלוגתא דלעילא ותתא וכו' מחלוקת פלוגתא דשלום ומאן דפליג על שלום פליג על שמא קדישא וכו'. והיינו שהשיג שיש הבדל בין המדות, וזה רומז פלוגתא דעלאה ותתאה. ולזה האדם יכול לדמות שיש לו איזה כח פעולה, וזה מורה דפליג על שלום פליג על שמא קדישא, וזה נקרא מחלוקת שלא לשם שמים שכ"כ התחלקות נסתעף ממאמר יהי רקיע, עד שהוא שלא לשם שמים. והנה איתא במדרש (תנחומא קרח) ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין ועשו להם ציצית, מה עשה קרח נתעטף בטלית שכולה תכלת, הלך אצל משה ואמר זה חייבת או פטורה א"ל חייבת, התחיל לשחק עליו אפשר חוט אחד של תכלת פוטר טלית שכולה תכלת חייבת וכו'. וענין בזה כמו דאיתא בירושלמי (מעשרות פרק ה) לית רבוע מששת ימי בראשית, והיינו שזה רומז שאצל השי"ת עומד כל הבריאה בשוה לפניו ואין שום מקום שנתרחק מנקודה האמצעית, שזה רומז עיגול. ואצל האדם מורה שאין שום מקום שיכול לומר עליו שזה המקום נתרחק מאור ד' ולא יוכל להחזירו להשי"ת פנים בפנים. וזה הוא מצד השי"ת, אבל מצד האדם נמצא רבוע, ורבוע מורה שיש לו קצוות שנתרחק מנקודה האמצעית, ורומז על פסיעה לבר, שכבר יש מקומות אצל האדם שיוכל לומר עליו שזה נתרחק מאד מאור ד'. ועל כוונה זאת ניתנה מצות ציצית בבגד שיש לו ד' כנפות, שע"י המצוה יזכיר אותו להחזירו לאור ד', שאף שרומז על פסיעה לבר, עכ"ז יזכיר אותו להחזירו להשי"ת. וזה הענין שטען קרח טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית, וכמו שאיתא הלשון במדרש נתעטף בטלית שכולה תכלת, והיינו שטען שבאמת הוא מוקף באור השי"ת שלא יוכל לעשות היפך מרצונו ית'. ועוד זאת טען שתפיסת האדם יתבטל לגמרי ואין שום פסיעה לבר אצל האדם א"כ לא צריך כלל לעבודה. אכן ע"ז רומז מצות ציצית כמו שאיתא (תנא דבי אליהו) שמצות ציצית ניתן אחר חטא מקושש וזה לשונו (שם) א"ל הקב"ה למשה מפני מה חלל זה את השבת אמר משה לפניו רבש"ע איני יודע, אמר לו הקב"ה אני אומר לך, כי בכל ששת ימי החול יש לו לישראל תפלין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל ביום השבת שאין לו תפלין לכן חלל זה את השבת, א"ל הקב"ה צא וברור להם מצוה אחת שיהיה נוהג גם בשבתות וימים טובים זה מצות ציצית וכו'. והיינו שזה רומז שהשי"ת נתן להם מצות ציצית לישראל, שהן אמת שבשורשם הם מוקפים באורו של השי"ת, אך יען שהשי"ת חפץ בעבודת האדם, על כן הציב השי"ת שפעמים יתכן לאדם פסיעה לבר, ויהיה מקום נסתר אצל האדם, ועל ידי מצות ציצית תוציא יקר מזולל, והיינו שהאדם העובד ד' מוציא אותו מתוך ההסתר ומגיע בחזרה לפני השי"ת, אז יש לו חלק בעבודה והעבודה נקראת על שמו:
ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.
איתא בזוה"ק (קרח קעו:) ת"ח משה ואהרן מסרו גרמייהו למיתה וכו'. מהכא אוליפנא מאן דאעל לנחמא לאבל בעי ליסדא מילין בקדמייתא וכו' כי פועל אדם ישלם לו (איוב ל״ד:י״א) הא בר נש אזיל בהאי עלמא וחטי קמיה מאריה ההוא עובדא תליא לשלמיה ליה דינא, הה"ד כי פועל אדם ישלם לו, ההוא עובדא ישלם ליה דינא, ועם כל דא אם ישום אליו לבו, כיון דבר נש שוי לביה ורעותיה לאתבא קמיה מאריה כדין אל אלהי הרוחות רוחו ונשמתו אליו יאסוף לאתצררא בצרורא דחיי וכו'. איתא בזוה"ק (תרומה קנח:) שיש חמש מדריגות בנפש האדם ואלה המה נפש רוח נשמה חיה יחידה ועיקר עבודה של אדם הוא בהרוח, כי נפש מורה שדבוק לגוף ורומז על ההבלי דגרמי הנשאר בקבר. ונשמה אין שום חטא מגיע לה כמו שאנו אומרים אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא. ולחיה יחידה ג"כ אין שום חטא מגיע, כי מאחר שאלו השלשה הם חלקי ונצוצי אלהי ממעל, והחטא הוא רק בתפיסת זה העולם, לזה לא יכול להגיע שום חטא להם. רק עיקר העבודה של האדם לעשות מרוח נשמה, וכמו שכתיב (קהלת ג׳:כ״א) מי יודע רוח בני אדם העולה הוא למעלה. והיינו שאם אדם עובד ד' עושה מרוח נשמה, ולהיפך ח"ו, אז ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, שאז נעשה מרוח נפש. וזה הענין שאיתא בזוה"ק אי שוי בר נש לביה ורעותיה לגביה מאריה כדין אל אלהי הרוחות לכל בשר, רוחא ונשמתא אליו יאסוף לאתצררא בצרורא דחיי. והיינו שלאדם השב אל ד', מאיר לו השי"ת שמאחר שהתקשרות של האדם הוא במקום שאין שום חטא מגיע, ממילא נתברר כולו לטוב ומגיע ע"י התשובה לשורש החיים. וזה ענין שאמרו כאן אל אלהי הרוחות לכל בשר, וכמו שאיתא בזוה"ק (שם) ת"ח משה ואהרן מסרו גרמייהו למיתה, שזה המסירות נפש היה בירור על כל הכלל ישראל, ששורש חיותם מקבלים ממקום גבוה שהוא למעלה מן חטאם (עיין שם בזוה"ק היטב). וזה ענין שנזכר כאן לכל בשר, וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה מרמז כמו שכתוב (תהילים ע״ח:ל״ט) ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, והיינו שזה ענין הזכרה לטובה, שהשי"ת חס על האדם מפני שהוא רק בשר. וזה ענין שהזכיר משרע"ה כאן זה, שהתפלל להשי"ת שיעורר ממקום הזה ולא ידח מן כל העדה נדח. וזה ענין שאמר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, והיינו שהתפלל משה רבינו ע"ה, שמה שהוא בשורש רע לגמרי זה יפול מהם, אבל מה שביכולת להגיע תיקון בכל אופן שיהיה, יעורר השי"ת ממקום שהשי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח מהם נדח:
בקר וידע ד' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו.
דרש רבא, מאי דכתיב (חבקוק ג׳:י״א) שמש ירח עמד זבולה, מלמד שעלו השמש והירח לזבול, ואמרו לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא וכו' (מדרש תנחומא קרח). הענין בזה כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה החילוק בין דעתם של ישראל ובין דעתם של אומות העולם. שדעתם של ישראל הוא, כמו שאנו אומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, והיינו לא שהשי"ת ברא פעם אחת הטבע ומאז והלאה מתנהגת מעצמה, לא כן ח"ו, אלא שהשי"ת משפיע חיים לכל הבריאה בכל רגע ורגע, ואם יפסוק השגחתו להבריאה רגע אחת, אז יתבטל תיכף. וכמו שאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה יז:) וכד אנת תסתלק מנהון אשתארין כלהון שמהן כגופא בלא נשמתא. וזה מורה, שאם יסור ח"ו השגחתו אפילו רגע אחת, לא יהיה להבריאה שום קיום כלל. וכל הקיום הוא מזה שהשי"ת נותן להבריאה חיים בכל רגע ורגע, וכמו שכתוב (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כולם. וכל זה הוא דעתם של ישראל, לא כן הוא דעתם של האומות, שהם קורין להשי"ת אלהא דאלהא, כדאיתא בש"ס (מנחות קי.) והיינו שהם אומרים שהשי"ת נתן כח לצבא מעלה ומתנהגת העולם מעצמה, וכמו שכתיב (דברים ד׳:י״ט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים וגו' אשר חלק ד' אלהיך אותם לכל העמים וגו' ופירש (רש"י ז"ל) אשר חלק, להאיר להם. ד"א לאלהות, לא מנען מלטעות אחריהן לטרדם מן העולם. והיינו שבאמת אצל ישראל הוא להאיר להם, והיינו שמקבל מהם כל מיני סיעתות לעבודת השי"ת, וכמו שכתיב (בראשית א׳:י״ד) והיו למאורות ברקיע השמים וגו' והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, שכל קדושת הזמנים נמצאים על ידיהם. שאני אצל אומות העולם שאצלם הוא לטרדם מן העולם, שאומרים שיש כח בצבאי מעלה לנהג בזה העולם, וזה אשר חלק להם, שהשי"ת הניח מקום להם לטעות כדי להחליקן ולטרדם מן העולם. וזה הוא החילוק בין אמונת ודעתם של ישראל לדעתם של האומות. ואיתא במדרש (רבה במדבר יח) על הפסוק אם בריאה יברא ד', אם בריאה אם בראת פה לארץ יפה, ואם לאו יברא ד', יברא לה עכשיו פה, וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה שמלת בריאה הוא מלשון וברא אותהן בחרבותם (יחזקאל כ״ג:מ״ז) והיינו כי באמת אור השי"ת הוא בכל העולם, ורק שנסתר מאד מעיני האדם, וכל כמה שהאדם בורא ונוקב את ההסתר ע"י עבודתו לראות אורו של השי"ת, כן רואה אור השי"ת דרך נקבי החלון שעושה לעצמו מתוך ההסתר, ובעת שמאיר אור השי"ת בזה העולם אז רואה כל העולם כולו במי בוחר השי"ת, וכאן שרצה משרע"ה שכל העולם יראה במי בוחר השי"ת, וכמו שכתיב (במדבר ט״ז:ה׳) בקר וידע ד' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו. אמר, אם בריאה, והיינו שזה היה כבר סרחון רביעי ונתרשלו ידיו של משה, כדאיתא במדרש (שם) וזה שאמר אם יש עדיין בכח עבודת ישראל לבקוע את ההסתר אז מוטב כי יראה כל העולם כולו הנקודת החיים שהשי"ת בוחר בו, ואם לאו שאין בכחם עתה לבקוע את ההסתר ולראות במי בוחר השי"ת, אז יברא ד'. והיינו מאחר שמבררים ישראל עצמם עד מקום שידם מגעת, אף שאין ביכולתם לעבוד כ"כ בחזקה ולבקוע את ההסתר, ואז יברא ד' והיינו שהשי"ת מצידו יסיר את עובי ההסתר ויגלה אורו, ואז יראו כולם הנקודה שהשי"ת בוחר בה. ולזאת הנקודה שהשי"ת בוחר בה, כל העולם כולו הוא רק לצוות לזה, וכמו שמצינו באאע"ה שמחמת שהוא היה הנקודה שהשי"ת בחר בה, לזה איתא במדרש (רבה לך לט) אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול היו ניצולות בשביל אברהם אבינו, ופריך והלא של נסך הם ומתרץ חלא מוזיל חמרא, והיינו שזאת הנקודה שהשי"ת בוחר בה הוא ממשיך אור השי"ת אל כל הבריאה, וכל הקיום של הבריאה הוא ממנו, וזה הוא העיקר הקוטב מכל הבריאה. שאני מי שאינו עובד ד', לא די שאינו ממשיך אור אל הבריאה אלא שגורם עוד העדר אור, וכמו שאיתא בתקוני זוה"ק (בהקדמה ב.) ומאן דלית ליה תפילין בשעת ק"ש מסטריה דיליה שליט עבד ושפחה על עלמא, והיינו שגורם הסתרות אור להבריאה. וזה שעלו השמש והירח לזבול ואמרו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא, והיינו שאם השי"ת יגלה שבוחר במי שעובד ד' ממילא יהיה ביכולתו להמשיך אור לכל הבריאה, ממילא יהיה לנו קיום, אבל אם יהיה כ"כ הסתרה שלא יראה בזה העולם שהשי"ת בוחר רק בעבודה ויהיה עוד הסתרת אור, לא יהיה לנו קיום: