אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם וגו'.
איתא במדרש (תנחומא נצבים) מפני מה עשאן מצבה מפני שמשתמשין מדעת לדעת, מדעת משה לדעת יהושע מדעת יהושע לדעת הזקנים, ואף יהושע עשאן מצבה וכו'. כתיב (שמואל ב ז׳:י׳) ושמתי מקום לעמי ישראל וגו'. וביאור זה, כי כל היראות והפחדים נמשך מזה שישראל אינו מכיר את מקומו, ועיקר הכרתו של אדם הוא להכיר שהקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. והיינו שאצל השי"ת הוא השלימות היותר גדול ואינו צריך כלל להבריאה, ורק מצד הבריאה שהשי"ת חפץ להיטב לבריותיו הציב לבוש שיעבדו אותו, וכביכול שכבוד שמים חסר בלתי עבודת ישראל, ואחר הבירור שישראל מברר עצמו, אז מראה השי"ת שבמקום הזה שאין צריך כלל להבריאה, שזה נקרא עתיקא קדישא שם נכללו כל עבודת ישראל וזה ושמתי מקום לעמי ישראל וגו'. וכמו שמצינו אצל יעקב אבינו ע"ה שהלך בבירורים היותר גדולים, כתיב (בראשית כ״ח:י״ג) והנה ד' נצב עליו, נצב, רומז על עתיקא קדישא, וכתיב (שם) הארץ אשר אתה שוכב וגו' ואיתא בש"ס (חולין צא.) קיפל כל ארץ ישראל תחתיו, וארץ ישראל רומז על עבודה, והיינו שהראה לו השי"ת שכל עבודתו נכלל בעתיקא קדישא, וזה מורה והנה ד' נצב עליו. ואצל קריעת ים סוף ג"כ כתיב (שמות י״ד:י״ג) התיצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום, כי שם היה קטרוג גדול מה נשתנו אלו מאלו הללו והללו וכו' כדאיתא בזוה"ק (תרומה קע:) והראה השי"ת, כי כל ישראל מקומם הוא בעתיקא קדישא, כדאיתא בזוה"ק (בשלח מח) מה תצעק אלי בעתיקא תליא מילתא. וזה מורה מאמר המדרש כשמשתמשין מדעת לדעת עשאן מצבה, היינו שמשרע"ה רצה לקבוע כל עבודתם שסבלו דור המדבר אצל באי הארץ, שהם לא יוצרכו לסבול עוד, מזה עשאן מצבה, היינו שהראה להם השי"ת שכל עבודתם נקבע אצלם ויש להם מקום בעתיקא קדישא, שלשון מצבה מורה על זה, וזה אתם נצבים היום:
אתם נצבים היום.
איתא במדרש (תנחומא נצבים) זש"ה (משלי י״ב:ז׳) הפך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה וכו' אבל ישראל נופלין ועומדין, וכן הוא אומר (מיכה ו) אל תשמחו אויבתי לי כי נפלתי קמתי וגו' כי אני ד' לא שניתי וגו' משל לגבור שהעמיד את הקורה והיה זורק בו את החצים, חציו כלים והקורה במקומה עומדת, אף ישראל כל זמן שהיסורין באין עליהן היסורין כלין והם במקומם עומדין ואינן כלין, לכך נאמר וכו'. הענין בזה דהנה איתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה עלמא לית יכול עלמא למסבלא מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא ויקריה ליקריה לאתלבשא דא בדא. היינו שבנהורא קדמאה לא היה שום לבוש, ורק הכירה כל הבריאה שבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולפיכך לית יכול עלמא למסבלא, היינו שלא היה שום מקום לעבודה, כיון שלא היה שום בחירה ולא היה נקרא העבודה על שם העובדה ולא היה לו שום חלק בה. מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא וכו', היינו שהציב השי"ת לבושים המסתירים, וזה היה מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, כדי שיהיה נקרא העבודה יגיע כפו של אדם, וכל כך הסתיר השי"ת את אורו עד שיכולים בזה העולם לומר כחי ועוצם ידי. וזה הוא החילוק בין האומות ובין ישראל, שהאומות כל מה שיכולים לומר יותר כחי ועוצם ידי יש להם יותר נייחא, וכל מה שיכולין להסתיר את עצמם יש להם יותר נייחא ומתפשטים את עצמם כפי רצונם. שאני ישראל שהם אינם בנייחא משום לבוש, רק רוצים לראות בכל הלבושים איך נמצא בהם אור השי"ת. וזה הפוך רשעים ואינם היינו כיון שהאומות אינם נקשרים בשורש הרצון רק שהם נאחזים בלבושים, כשהקב"ה מהפך עצמו מלבוש זה ללבוש אחר אז ואינם. היינו, שנפסק מאתם החיים כיון שכל חיותם הוא רק מלבוש, אבל ישראל שהם נקראים ובית צדיקים שהם נקשרים בשורש, ממילא אף כשהקב"ה מהפך עצמו מלבוש זה ללבוש אחר גם אז לא נפסק מאתם חיותם, כדמסיים המדרש כי אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, היינו, כיון שהם נקשרים בשורש הרצון, וזה הרצון הוא קיים לעד, ולפיכך ובני יעקב לא כליתם היינו שישראל המה ג"כ חי וקיים לעד, וזה אתם נצבים היום, שישראל הם נצבים וקיימים לעד:
אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם וגו'.
איתא במדרש (תנחומא נצבים) לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים וכו' הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד באלו מיד, קרא אותן משה והיה מפייסן, הרבה פעמים הכעסתם למקום ולא נתחייבתם כליה וכו' לכך נאמר אתם נצבים היום. כתיב (תהילים קי״ט:פ״ט) לעולם ד' דברך נצב בשמים. והענין בזה כי דבור רומז על הלבוש האחרון, וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי הגמר מהמעשה הוא הדבור, כי קודם שלא הוציא מכחו אל הפועל מה היה כוונתו בזה המעשה, לא נגמר עדיין המעשה, כי יכול לתרץ בדבורו את המעשה כמו שירצה, אבל אחר כך שהוציא מכחו אל הפועל מה היה כוונתו בהמעשה, אז הוא הגמר מן המעשה. כדאיתא בש"ס (שבת לג:) אע"פ שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך פה גומר, כי הפה רומז על הלבוש האחרון. וזה פירוש לעולם ד' דברך נצב בשמים, כי שמים רומזים על בהירות היותר גדול, כי שמים לא יכולין למסבל אפילו כגרעין חרדל דעוה"ז, כדאיתא בזוה"ק (ויקהל קצז). וענין הבהירות של שמים עם כל הצבאי מעלה, מה שאין להם שום נטיה לעשות ההיפך מרצונו ית', שלא יוצרכו לשום כח הכרח שיכריח אותם לקיים רצונו של השי"ת, מאחר שלא נמצא בהם שום נטיה, וכדכתיב אצלם (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה הרוח ללכת שמה ילכו לא יסבו בלכתן, היינו שנמשכין תמיד אחר רצונו ית' כרגע בלי שום בחירה. והבהירות שלהם נצמח מזה שמכירים תמיד שאין להם שום הויה בפני עצמם, רק כל כחם הוא מהשי"ת, ולא שהשי"ת נתן להם כח פעם אחת לעולם, רק שמכירים שכל רגע ורגע מקבלים חיים חדשים, והמאמר יהי רקיע הוא חי וקיים, ומזה הוא כל הבהירות שלהם, אבל מצידם אין להם שום הויה בפני עצמן. וממילא נצמח להם הבהירות הזאת מה שאין להם שום נטיה לעשות ההיפך מרצון השי"ת, מאחר שמכירים שאם יעשו מעט ההיפך יופסק מהם כל כח חיותם. שאני אצל הצורת אדם, מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, ורצה שעבודתו של אדם יהיה נקרא יגיע כפו של אדם, ואם יהיה להצורת אדם הבהירות הזאת שיש להם לצבא מעלה לא יהיה נקרא יגיע כפו של אדם. כי מאחר בעת שאדם עומד בבהירות כזאת אז אין שום בחירה, על כן הציב השי"ת אצל הצורת אדם שאין לו בהירות כזאת, ורק נדמה לו שיש לו הויה בפני עצמו עד היכן שהציב השי"ת כביכול שאדם גומר את הבריאה. וכדאיתא במדרש (תנחומא תזריע ה) ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם א"ל של בשר ודם נאים וכו' הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות א"ל אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם א"ל אין אלו נאים יותר מן השבלים, שכך הציב השי"ת בהנהגת הטבע שהצורת אדם יש לו כח פעולה, עד היכן שהוא גומר את הבריאה, ומזה נסתעף אצל האדם שכחה, שנדמה לו שהוא לאמיתו כך שיש לו כח בפני עצמו, ונסתעף מזה שיש לו כח בחירה, שיכול לדמות לו בתפיסתו שביכולתו לעשות ההיפך ג"כ. ובאמת כל זה הציב השי"ת לטובתו של אדם, מחמת שחפץ להיטיב לו, ורצה שיהיה לו לאדם כח בחירה, והאדם מצידו צריך להכיר זאת שאין לו שום כח פעולה בפני עצמו, וצריך האדם להכניע גם את הגוף, שגם הגוף יכיר זאת שאין לו שום הויה בפני עצמו. ולהכניע את הגוף אין שום עצה רק על ידי יראת העונש, כי הגוף אינו נכנע מן שום דבר רק על ידי יראת העונש. וכדאיתא במדרש (תנחומא נצבים) כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי. ואז שמכניע גם את הגוף, שגם הגוף מכיר שאין לו שום הויה בפני עצמו, אז מכיר האדם שבאמת מצד השי"ת הוא דברך נצב בשמים שעלה במחשבה. ורק כל אלו היראות שהציב השי"ת הוא הכל לטובת האדם מחמת שחפץ להיטב לו. וזה מורה מאמר המדרש, התחיל משה לפייסן וכו', היינו שאמר להם משה אחר כל אלו היראות אתם נצבים היום, שכולם נצבים בשמים ויהיה להם קיום לעולמי עד:
אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם וגו'.
איתא במדרש (תנחומא נצבים) לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים וכו' הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד באלו וכו' קרא אותן משה לפייסן, הרבה פעמים הכעסתם למקום ולא נתחייבתם כליה וכו'. איתא בש"ס (סוכה מט) א"ר אלעזר כל העושה צדקה ומשפט כאלו מילא כל העולם חסד שנאמר (תהילים ל״ג:ה׳) אוהב צדקה ומשפט חסד ד' מלאה הארץ שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל (תהילים ל״ו:ח׳) מה יקר חסדך אלהים, יכול אף לירא שמים כן, ת"ל (תהילים ק״ג:י״ז) וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו. הענין בזה דהנה מי שמכיר שהוא מקושר בשורש, זה יכול לקבל עליו כל הסבלנות ואין לו ח"ו שום תרעומות, מאחר שהוא מכיר שהוא נברא מן השי"ת וכל הבריאה היה מצד חסדו מצד שהוא חפץ להיטיב לבריותיו, ומסתמא לא יגיע מזה החסד שום רעה ח"ו, וכל הסבלנות הוא הכל לתכלית הטובה. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה על מה דאיתא בש"ס (עירובין יג) נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ולא נקטו חכמינו ז"ל טוב לו שלא נברא ורק נח לו, וביאר, שבאמת אם היה להבריאה טובה יותר שלא נברא לא היה נברא, כי הבריאה לא היה בהכרח רק מצד חסדו ית', והשי"ת הביט לתכלית הטובה של הבריאה וראה שלא יגיע לה שום היזק ח"ו, ולא עוד אלא שירויח ג"כ, ורק מצד האדם נח לו שלא נברא, כי מצד האדם קודם כל הבירורים יש לו כמה סבלנות וכמה יגיעות, ומצד הבריאה הוא מה יקר חסדך שצריך כמה יגיעות קודם שמגיע להכיר החסד הזה. וזה דאמר הגמ' יכול כל הבא לקפוץ קופץ, היינו שכל אחד ואחד יכיר החסד הזה, ת"ל מה יקר חסדך, שמקודם אין כל אחד מכיר זאת ונדמה לו שהחסד הזה הוא יקר מאד. ומסיים הגמ' יכול אף לירא שמים כן ת"ל וחסד ד' מעולם ועד עולם, היינו שאחר הבירורים אז מכיר אדם החסד, ואז מכיר שבאמת כל הסבלנות מתחלה היה ג"כ לתכלית הטובה, שחסד ד' הוא מעולם ועד עולם. וזה ביאור המדרש, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים וכו' הוריקו פניהם וכו' קרא אותן משה לפייסן, הרבה פעמים הכעסתם למקום ולא נתחייבתם כליה. כי באמת כל היראות והעונשין הציב השי"ת כדי שיכניע האדם אף הגוף להיות הגוף נמשך אחר רצונו ית', וכדאיתא במדרש (תנחומא נצבים) כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי, ואחר כל הבירורים מכיר האדם שכל הסבלנות וכל העונשין לא היה אלא לטובת האדם והכל הוא מחסדו ית'. כי באמת חסד ד' בגימט' צ"ח כנגד צ"ח קללות, ומכיר שזה היה בהכרח כל הסבלנות כדי שיכניע את הגוף להיות נמשך אחר רצונו ית', ואז מכיר שחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו.
אתם נצבים היום כלכם וגו' ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך וגו'.
כתיב (משלי ל׳:י״ח-י״ט) שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר אם האדם יש לו נגיעה לאיזה דבר ואדוק בה היטב, יכול ח"ו להטות אותו מרצונו ית' כמו שאנו רואין שסימני בהמה טהורה מפרסת פרסה ומעלת גרה. מפרסת פרסה מורה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים י״ח:ל״ז) תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסלי, שמרמז אשר יש לה גודל בטוחות בהשי"ת. ומעלת גרה מורה אשר מכרת תמיד בכל קבלת טובה שהשי"ת הוא הנותן, וזה מורה מעלת גרה שמחזירה תמיד להשי"ת. וכן סימני עופות טמאים הוא דורס ואוכל, ג"כ מרמז על זה שאין לו שום בטוחות בהשי"ת ולזה דורס ואוכל, ולהיפך אם אינו דורס ואוכל הוא סימן טהרה, מאחר שמורה שיש לו גודל בטוחות בהשי"ת. וכן הסימני טהרה שיש לו זפק ואצבע יתירה וקרקבנו נקלף, ג"כ מרמזים על זה, ולזה נאסרו כל הטמאים שאם יקבל אדם מהם לתוכו יוכלו להטות אותו מרצונו ית' וזה דרך הנשר בשמים, ונשר ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר מורה על טומאה כי אין לו אף סימן אחד של טהרה, ושמים מרמזים על בהירות גדול, כי שם מכיר האדם אור השי"ת מפורש שאין שום הויה חוץ ממנו ית', וזה דרך הנשר בשמים, כי על ידי גודל עבודה יוכל אדם לראות את התכלית והכבוד שמים היוצא מזה ג"כ, אשר מזה שהאדם פורש עצמו מכל אלו הדברים הטמאים נמצא שעולה כבוד שמים מזה ג"כ, וזה דרך הנשר בשמים שיוכל לבוא לידי בהירות מנשר ג"כ. דרך נחש עלי צור, נחש מרמז, אשר אף שמראה גוון טוב אבל הוא משורש עקשות ועקמימות, וזה דרך נחש עלי צור, אשר תקיפות לעבודה יכול אדם לקבל מזה ג"כ, כי מצינו רוגזא דרבנן טב הוא מכל סטרין, כי אף שאיתא בזוה"ק (בראשית כז) כל הכועס כאילו עובד ע"ז, ומ"מ מצינו בש"ס (תענית ד) האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, והיינו, כי תקיפות לעבודה יכול אדם לקבל מזה ג"כ. דרך אניה בלב ים, היינו, כי באמת בזה העולם בוחר השי"ת בגודל ישוב הדעת, שעיקר הוא כמו שכתיב (שמות ל״א:י״ג) לדעת כי אני ד' מקדישכם, וכמו שכתיב (קהלת ט׳:י׳) כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואיתא בזוה"ק (קרח קעח.) מאן דאשתדל בדעת והחכמה למינדע למאריה וכו' לא אשתאר תמן וכו' כי במקום שאדם הולך בדעת לא יכול להשאר באבדון ח"ו. וים מורה על טרדה, כדאיתא בש"ס (תמיד לב.) כל נחותי ימא דעתן מטרדת עד דסלקן ליבשתא, כי בים יש אצל האדם גודל טרדא, ועל הים איתא במדרש (תנחומא ויקרא ח) לא מצינו בים כבודו, והוא מחמת שנמצא שם גודל טרדה, ואניה מרמז על ישוב הדעת, כדאיתא בש"ס (בבא מציעא ט:) ספינה מינח נייחא. וזה דרך אניה בלב ים, אשר בכל הטרדות היותר גדולות יכול ג"כ להמצא נייחא וישוב הדעת. דרך גבר בעלמה, גבר מרמז, על בינה בלב וכדכתיב (איוב ל״ח:ל״ו) אוי מי נתן לשכוי בינה, ואמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר תיכף בחצות הלילה בגודל החשכות יש לו בינה בלב להכיר תיכף שמתחלת להאיר על יום, וכדאיתא בש"ס (סוכה נא:) קרא הגבר, ואמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר גבר מורה על מובחר שבברואים, כי נמצא אצלו בינה להכיר בכל מיני העלמות והסתרות אשר השי"ת יאיר שם. ועלמה מרמז על כל מיני העלמות שנמצא בזה העולם, כי השי"ת הלביש והעלים את אורו הגדול בלבושים נעלמים. וזה דרך גבר בעלמה, מי אשר יכול להכיר בכל מיני חשכות את האור אשר השי"ת יאיר שם, זה יכול למצוא אור בכל ההסתרות והעלמות אשר נמצאים. וזה ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך. ונחשב כאן קומה שלמה מן הגדול שבישראל עד הפחות שבפחותים, ובמקום שנמצא קומה שלימה שם מכיר האדם אשר כל אחד ואחד משלים רצונו ית', וכעין דאיתא בש"ס (ראש השנה כה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו, והיינו שמכיר האדם אשר הולך בעבודה, אשר כל אחד משלים רצונו ומבוקשו ית' מאתו. וזה אתם נצבים היום, וכדאיתא במדרש (תנחומא נצבים) לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים וכו' הוריקו פניהם וכו'. היינו כי באמת בעומק הלב של ישראל ברצונו לעבוד את השי"ת ומי מעכב שאור שבעיסה, ולהרגיל את הגוף להיות נמשך אחר רצונו ית' אינו אלא על ידי יראת עונש, כי על ידי יראת עונש יכול להכניע את הגוף שיתמשך אחר רצונו ית'. וזה שנתן להם משה רבינו ע"ה עצה, לעברך בברית ד' אלהיך ובאלתו, היינו שתקבלו עליכם יראת עונש כדי להרגיל את הגוף להיות נמשך אחר רצונו ית', וכדאיתא במדרש (תנחומא נצבים) כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי. וממילא שהגוף של ישראל הורגל להיות נמשך אחר רצונו ית', נחשב הקומה שלימה, והכירו היטב אשר כל אחד ואחד משלים רצונו ית' אשר השי"ת דורש ממנו כגדול כקטן. וזה אתם נצבים, שאחר כך מראה השי"ת לאדם אשר כל הסבלנות והעונשין המה משורש החסדים, כי באמת כתיב (תהילים ק״ג:י״ז) וחסד ד' מעולם ועד עולם. וחסד ד' בגמט' צ"ח כנגד צ"ח קללות והיינו שאחר עבודה רואה האדם, שכל העונשין שהציב השי"ת המה מחסד ד' ושורשם מלא חסדים:
לעברך בברית ד' אלהיך ובאלתו.
ברית ד' נקרא ההתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל. והאיך ניכר ההתקשרות הזאת, הוא ג"כ מן ישראל, שמזה שישראל נקשר כל כך בהשי"ת עד שאפילו אם רגע אחת אינו מכיר אור השי"ת בתפיסתו אין לו נייחא, ויש לו צעקה בלב מדוע ברגע הזה אינו רואה בתפיסתו אור השי"ת מזה ניכר ההתקשרות שיש להשי"ת עם ישראל ג"כ. וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) ומנא ידעינן דקוב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתריה דקוב"ה בלביה ובנפשיה וברעותייה ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא וכו'. וזה לעברך בברית ד', היינו להכניסך בהתקשרות הזאת ובאלתו היינו יראת עונש, כי בדעה הוא בנקל אצל ישראל להיות נמשך אחר רצונו ית', אך בפעולה יכול האדם לפעמים לעשות ההיפך ח"ו, כי הגוף מלא מתאות עולם הזה. וע"ז העצה ובאלתו, כדאיתא במדרש (תנחומא נצבים) כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי, וע"י יראת עונש יכול האדם להכניע את הגוף לעשות רצונו ית', שהגוף יהיה נמשך אחר רצון השי"ת כמו הדיעה. אף שבזוה"ק מחשב יראת עונש ליראה בישא, אך אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, על מה דאיתא בש"ס (מגילה כה) אזהרות ועונשין נקרין ומתרגמין ופריך הגמ' פשיטא ומתרץ מהו דתימא דילמא אתו למעבד מיראה קמ"ל, ואמר שהפירוש של קמ"ל הוא שבעולם הזה מחמת שהגוף מלא מתאות עוה"ז וע"י אזהרות ועונשין מכריחים את האדם להכנע מפני השי"ת. וזה פירוש של הקמ"ל, שבעולם הזה מוכרחים להיות כדי שעל ידם ישמע לעשות כרצונו ית'. וזה לעברך בברית ד' אלהיך ובאלתו, היינו שאם אתה בדעתך תהיה נקשר בהשי"ת, וגם בפעולה תקבל עליך יראת עונש, וממילא תהיה אתה נקשר בהשי"ת אפילו בפעולה ג"כ, שאפילו שלא מדעת תהיה אתה נמשך אחר רצון השי"ת, וכדאיתא בירושלמי (ברכות) בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכד מטי למודים מנפשיה קא כרע:
לעברך בברית ד' אלהיך ובאלתו.
איתא (ברש"י ז"ל פרשת לך) דרך כורתי בריתות היה חותכין את הבהמה ומעבירין בין בתריו. ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שזה היה הענין של הסדר הזה בעת הכריתת ברית, שהראו שכל ענין הפירוד הנמצא אצל האדם הוא נצמח מנפש הבהמיות הנמצא אצל אדם, כי באם שאדם יכיר את אור השורש, ואז יכיר כמו שכתיב (מלאכי ב׳:י׳) הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו, באמת עומדת הקושיא, ומדוע נבגוד איש באחיו. וזה היה הכריתת ברית שתמיד יכירו את אור השורש ולא יהיה להם שום פירוד. וזה הענין גם כאן הכריתת ברית של השי"ת עם ישראל, שהשי"ת כרת להם ברית, שבמקום שישראל ירצה להכיר את אור השי"ת, יאיר לו השי"ת תיכף את אור השורש ואז לא יהיה לו שום הסתרה. כמו שנמצא באדם נשמה, שהנשמה הוא תמיד קרוב להשורש ולה אין שום הסתרה מגיע, כמו שאנו אומרים אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, ורק שנמצא אצל האדם מדריגות למטה מהנשמה, רוח ונפש, והנפש אינו קרוב להשורש ושם נמצא הסתרה ביותר, וכאן כרת השי"ת ברית עם ישראל, כי באם ירצו יוכל להכיר גם בהנפש את אור השורש, ולא יהיה שום הסתרה אפילו אצל הנפש. וע"ז אמר הכתוב ובאלתו, היינו כי על ידי יראת עונש תוכל להכניע את הנפש ג"כ, וכדאיתא במדרש (תנחומא נצבים) כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי, וכדאיתא בש"ס (מגילה כה) אזהרות ועונשין נקרין ומתרגמין ופריך הגמ' פשיטא ומתרץ מהו דתימא דילמא אתי למיעבד מיראה קמ"ל. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שהפירוש של קמ"ל, הוא מחמת שיש בזה העולם כחות הגוף, וכחות הגוף אינם נכנעים רק על ידי יראת עונשין, ובהכרח צריך אתה לקבל עליך יראת עונש, כי על ידי זה תוכל להכיר גם בכחות הנפש את אור השורש ולא יהיה לך אפילו שם שום הסתרה:
לעברך בברית ד' אלהיך ובאלתו.
הענין בזה, דהנה כל העונשין והיראות הציב השי"ת, כדי שאדם יכניע את הגוף להיות נמשך אחר רצון השי"ת. כדאיתא במדרש (תנחומא נצבים) כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי, ואחר שמכניע את הגוף, אז רואה ומכיר התקשרות שלו עם השי"ת. וזה הוא החילוק שבפרשה זאת כתיב ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת וגו' כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ד' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. ובפרשת ואתחנן כתיב לא את אבותינו כרת ד' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום וגו'. ומזה נראה שיש יותר חשיבות שהכריתת ברית הוא עם אדם עצמו ולא לדורות הבאים. והחילוק הוא שקודם כל הבירורים, אז באמת טוב יותר שהאדם רואה את הכריתת ברית פנים בפנים. אבל בזאת הפרשה שהוא לאחר כל הבירורים, ואז מכיר ההתקשרות שלו עם השי"ת, ואז מכיר שכל רצונו ית' הוא, למען הקים אותך היום לו לעם. וכל כוונת השי"ת מן הבריאה הוא רק ישראל, וכיון שמכיר ההתקשרות שלו עם השי"ת, אז אין שום נפקא מינה אם יכרות עמו דוקא, אם לדורות הבאים, כיון שמכיר התקשרות שלו עם השי"ת. וכשם שהוא ית' חי וקיים כן ההתקשרות שלו חי וקיים.
כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים וגו'.
ביאר הענין, כי בעוה"ז הציב השי"ת אילנא דספיקא, היינו שהטוב הוא מעורב ברע ורע מעורב בטוב, כי באם הטוב יהיה מבורר לגמרי ורע יהיה נפרד לגמרי מהטוב, יתבטל הרע לגמרי. וכדאיתא בזוה"ק (בא לד) למנדע טוב ולמנדע רע ולאהדרא גרמיה לטוב. וע"ז מעיד הכתוב, שבאמת בשורש לא נמצא אצל ישראל שום רע, ורק כל הרע הנמצא אצל ישראל הוא מאשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים. שכל הרע שיש אצל ישראל הוא, מאשר שאבו מארץ העמים, אבל בהם בשורש אין אצלם שום רע. והאדם צריך תמיד להדר לגרמיה לטב שלא ישאר ברע ורק ישאר בטוב. ובאמת כל קיום הרע הוא מחמת שיש עדיין מעורב טוב עמו, ועוד יש נצוצות קדושות להוציא מזה, כי באמת הרשע העומד תמיד בזדון לא יוכל לעשות ההיפך מרצונו ית', ורק שהכבוד שמים הוא למעלה מדעתו, וזה הוא קיום כל הרע. ועל זה אמר הכתוב פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה וגו' והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, היינו פן ימצא בכם אחד אשר יאמר מאחר שיש כבוד שמים מן הרע יכול לעשות כל מה שלבו חפץ. וע"ז אומר הכתוב לא יאבה ד' סלח לו, כי לאדם הציב השי"ת שלא ישאר ברע, ורק לבטל את הרע וישאר בטוב, ולא שצריך אדם להיות עסקו לבטל את הרע, רק עסקו של אדם צריך להיות בטוב והרע ממילא יתבטל, כדאיתא בש"ס (מגילה ג) האי מאן דמיבעית אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי מאי תקנתיה ליקרי קריאת שמע, והיינו מזה שהאדם עוסק בטוב, ומראה שכל עיקר רצונו הוא להראות שד' אלהינו ד' אחד, ממילא כל הקמים נגדו יתבטלו לגמרי:
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום וגו' לא בשמים הוא וגו' ולא מעבר לים הוא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבך לעשותו.
הקשה כבוד אזמו"ר זללה"ה הלא איתא בזוה"ק כמה פעמים, כמה עלאין אינון מילין דאורייתא וכמה יקירין אינון מילין דאורייתא וזה נראה כמו בשמים ומעבר לים. אך הענין בזה כדאיתא בש"ס (ברכות לג) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואיך שייך לומר חוץ הלא הכל הוא ביד השי"ת. אך, כי כן הציב השי"ת בעוה"ז שהכלי הוא של האדם וזה נקרא יראת שמים, ומה הוא הכלי של האדם, העיקר הוא דמאיך גרמהי למשרא עליה גאותא דקוב"ה, וכדכתיב, ויהי האדם לנפש חיה ומתרגם לרוח ממללא. ואיתא בזוה"ק (תזריע מו:) ודא היא דסלקא לעילא וממללא קמי מלכא קדישא ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידהא ועל דא אתקרי רוחא ממללא וכו'. והיינו שהאדם עומד בתפלה לפני השי"ת אז משפיע לו השי"ת הד"ת. ובאמת הד"ת שמשפיע השי"ת הם כמה עלאין וכמה יקירין, כמו דאיתא בזוה"ק (שם), אך הכלי שמציב האדם זה הוא בידו של אדם. וזה, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, היינו כשהאדם מאיך גרמיה למישרא עליה גאותא דקוב"ה וזה הוא הכלי של אדם, אז משפיע לו השי"ת הד"ת מכמה עלאין:
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום וגו' לא בשמים הוא וגו' ולא מעבר לים הוא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו.
הקשה על זה אזמו"ר זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח ח"א נצבים ד"ה לא) הלא מצינו כמה פעמים בזוה"ק, כמה עלאין אינון מילין דאורייתא וכמה יקירין אינון מילין דאורייתא, וזה נראה כמו בשמים ומעבר לים. אך הענין בזה, דהנה באמת כשאדם הולך בעבודה ובבירורים יכול למצוא בכל מיני לבושים של זה העולם אור השי"ת, עד היכן שאפילו במדת מלכות ברזא דאור חוזר, יכול גם שם להכיר אור השי"ת מפורש כמו בשמים. כי שמים מרמזים על בהירות, ובגודל עבודה יכול גם בכל מיני לבושים למצוא אור השי"ת, ויכול לקרב את עצמו להשי"ת בכל מיני התקרבות. וזה ענין דאיתא במדרש (רבה בראשית ד) על הפסוק ויעש אלהים את הרקיע, זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, ויעש, והלא במאמר הן, אתמהא. וענינו כי השי"ת הציב ארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. ובעולם עשיה נדמה בזה העולם שנתרחק מאד מאור השי"ת. ובאמת הוא הכל קודם עבודה של אדם, אז נדמה שיש עשיה בזה העולם. אבל לאחר העבודה יכול להכיר אור השי"ת מפורש בעולם עשיה ג"כ. וזה שהרעיש בן זומא את העולם, כי בן זומא מצינו בש"ס (חגיגה טו) שאמר צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין ביניהם אלא כשלש אצבעות. מים העליונים מרמזים על בהירות, ומים התחתונים מרמזים על לבושים של זה העולם, ובן זומא השיג ההבדל ביניהם. ועל זה איתא (שם) אמר להו רבי יהושע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ, והיינו שטעה בזה, כמו שמסיים הגמ' שהם כתרי כסי דסחיפי אהדדי כתרי גלימי דפריסו אהדדי, והיינו שאין שום הבדל ביניהם אפילו כחוט השערה. שאדם ההולך בעבודה יוכל להכיר גם בלבושים של זה העולם אור השי"ת מפורש. וזה ענין שהרעיש בן זומא את העולם, ויעש והלא במאמר הן, והיינו שהשיג הבדל בין עשיה לאמירה. ובאמת לאחר העבודה מכיר האדם היטב שגם עשיה נכלל ברצונו הפשוט, שכל הלבושים והעשיה שנמצא בזה העולם הוא הכל במאמר וברצון פשוט. ואחר עבודה של אדם מראה השי"ת לאדם למה באמת הציב כל אלו הלבושים, שידמה לאדם שנתרחק מאור השי"ת. ולמה באמת כשברא הקב"ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה כדאיתא (בספר רזיאל). זה הכל למען טובת האדם, מאחר שחפץ השי"ת להיטיב לבריותיו, הציב לבושים בזה העולם כדי שיהיה מקום לעבודת האדם, וזה ולא בשמים הוא, והיינו שלאדם נדמה שבשמים שם הוא בהירות גדול. אבל להכיר בלבושים של זה העולם אור השי"ת, צריך יגיעה רבה אשר אין להשיגה, אבל באמת על ידי עבודה יכול להכיר היטב אור השי"ת מפורש בתוך כל הלבושים של זה העולם. וזה כי קרוב אליך הדבר<