תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תהילים פ״א:ד׳-ה׳).
ואיתא בש"ס (ר"ה ח':) איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה. ענין של בכסה, ביאר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה, שרומז שאדם אין רואה חיבור מפעולותיו עד שמשא עילאה זה נקרא בכסה. וענין בזה, דהנה באמת מצד השי"ת, כמו שכתיב (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל וגו'. כן כתיב (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו. כי מצד השי"ת יוצא מהארץ ג"כ כבוד שמים כמו מן השמים. ורק מחמת שהשי"ת חפץ להטיב לבריותיו, הציב בזה העולם התחלקות המדות, כדאיתא בש"ס (ראש השנה ל"א.) בשני חילק מעשיו ומלך עליהם. כדי שהעבודה של אדם יהיה נקרא יגיע כפו של אדם. וכן אנו רואים, שקודם בריאת האדם כתיב (בראשית א׳:א׳-ב׳) והארץ היתה תהו ובהו. ואיתא במדרש (רבה בראשית ב') משל לשני עבדים ששניהם קנה באוני אחת ובטומי אחת, לאחד גזר שיהא ניזון מטמיון ועל אחד גזר שיהא יגע ואוכל ישב לו אותו תהו ובהו וכו'. כך ישבה הארץ תהו ובהו, אמרה העליונים ניזונין מזיו השכינה, התחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים. והיינו שהציב השי"ת לפום צערא אגרא. עד כמה שהבריאה עובדת, כך מאיר לה השי"ת. וזה נקרא אם אינו יגע אינו אוכל. אבל שיראה האדם חיבור מפעולותיו למעלה מן עבודתו, לא היה עדיין. רק אצל יצירת האדם כתיב (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ואיתא במדרש (רבה בראשית י"ב) כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים. מה פסל תהו ובהו וחושך, שמיצירת האדם פסל תהו ובהו. כי אדם יכול להגביה פעולותיו עד אין סוף, ויכול לבוא למקום גבוה, כדאיתא בש"ס (ברכות י"ז.) העולם הבא אין בו אכילה ולא שתיה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. וזה הענין של מצות תקיעת שופר, שכתוב תקעו בחודש שופר בכסה. היינו מחמת שנתעורר מהתחלת בריאת עולם, ונתעורר ג"כ כמו שהיה בהתחלה, שישבה לה הארץ תהו ובהו. והיינו שאין אדם רואה חיבור מפעולותיו עד שמשא עילאה כנ"ל, שזה מורה בכסה, שאין רואה רק לפום צערא אגרא. אבל שיראה חיבור עד אור אין סוף, אינו רואה. ולזה המצוה לתקוע זה היום בשופר, ואיתא בזוה"ק (אמור צ"ט:) האי שופר אתער שופר אחרא והוא ברזא דשופר גדול. והיינו, שעל ידי הפעולה ממצות שופר מעורר את השופר הגדול שמורה שישראל מגביה כל פעולותיו עד שמשא עילאה, למקום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ויכול להגיע עם פעולותיו ועבודתו על ידי השופר, עד אור אין סוף:
תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו (תהילים פ״א:ד׳).
בזוה"ק (ויחי רכ"ו:) תנא ר"ה דא הוא רישא דשתא דמלכא. הענין בזה, כי הכל נכלל בראשית הכוונה, שכמו שאדם פונה עצמו בראשית הדבר להשי"ת, כן נכלל אח"כ כל הרפתקאות הבאים אחריו. כמו דאיתא במדרש (רבה קהלת ז׳:ח׳) על הפסוק טוב אחרית דבר מראשיתו. טוב אחרית דבר כשהוא טוב מראשיתו. וכן מורה מה שאיתא בש"ס (בבא מציעא פ"ה:) אמר רבי חייא לרבי חנינא וכו' דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, מאי עבידנא אזלינא ושדינא כיתנא וכו'. היינו מחמת שבראשית פעולותיו של רבי חייא שמחשב הגמ' היה בגודל כוונה דלא תשתכח תורה מישראל, ממילא נקרא הכל על שמו. כי זה הכלל, כי הכל הולך אחר ראשית הכוונה. וזה הענין של מצות צריכות כוונה, היינו, אף שאחר הכוונה שאדם מתחיל בפעולת המצוה נתלבש האור בפעולה גולמית והאור נתעלם, אבל לזה צריכין הכוונה, כדי שהכל ילך אחר הכוונה, וזה הוא אצל האדם. וכן הוא אצל השי"ת כביכול, שבאמת ראשית הכוונה של הבריאה היה, כמו שכתוב (תהלים פ"ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. והיינו שראשית הרצון של השי"ת בהבריאה היה הכל בשביל ישראל, וישראל עלה במחשבה תחלה. אף שאח"כ הציב השי"ת כמה לבושים עד המאמר של נעשה אדם. אבל לזה, אצל השי"ת נמי כביכול נכלל בהראשית. היינו שאם אדם ילך בעבודה מגיע לזה הרצון הראשית, של ישראל עלה במחשבה תחלה. וזה הענין נמי של מצות תקיעת שופר בר"ה, מאחר שבזה היום מתחיל להתלבש אורו של השי"ת בלבושים, וזה מורה בחודש שופר בכסה, ואיתא בש"ס (ר"ה ח':) איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה. והיינו, שאז הוא הראשית שמתחיל להתלבש רצונו הקדוש בלבושים נעלמים. ולזה הוא אז המצוה בתקיעת שופר. והיינו כי שופר הוא קול פנימאה, ואיתא בזוה"ק (פנחס רכ"ח:) לית דבור בלא קול ולית קול בלא דבור, והאי איהו קשוט בעלמא דאצילות. אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דבור. והיינו שתיכף ימליך עליו את השי"ת, קודם שמתחיל להתלבש בלבושים הנקראים דבור. וממילא כל הרפתקאות והפרטים של כל השנה, הכל נכללו בזה הראשית:
תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו (תהילים פ״א:ד׳).
כתיב (תהלים פ"ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. הנה בר"ה מתעורר זה האור, אשר השי"ת מראה איך שנותן מקום לעבודת ישראל. ולזה הכוונה העלים השי"ת את אורו הגדול, והציב התלבשות המדות כדי שיהיה מקום לעבודה. כי לו היה התגלות האור מפורש, לא היה שום רבותא מה שאדם מכיר שכל כוחו הוא מקבל מהשי"ת. כי חמותון מאן דנטיל מבי מלכא ויהיב למלכא כדאיתא בזוה"ק (שמיני ל"ח.). אך מזה שהציב השי"ת התלבשות המדות, וכביכול הוריד אורו מכתרא לכתרא ומנזרא לנזרא ומבוצינא לבוצינא, בסדר עילה ועלול ומשפיע ומקבל, מזה יש מקום לעבודה. אם האדם מבקע את ההעלם, אז יש רבותא מה. ואז מכיר האדם שאין שייך כלל שהשי"ת עזב מה מידו, ורק תמיד ישראל מקושרים עם אור השי"ת. וכמו שאיתא בזוה"ק (אמור צ"ג:) אורייתא וקוב"ה וישראל איקרי אחד. וזה תקעו בחודש שופר בכסה, ואיתא בזוה"ק (שופטים ער"ה.) מאי בכסה דסיהרא איתכסיאת באן אתר אתכסת אלא סליקת להאי אתר דאתמר ביה במכוסה ממך אל תחקור. והיינו, כי שופר הוא כמו שאיתא בש"ס (ר"ה ט"ז.) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ומורה על סדר עבודה. ואח"כ שופר, מורה על קלא פנימאה, והיינו שמכיר שכל כחו הוא מהשי"ת. ואז מכיר האדם שיש מקום לעבודה שלו אפילו למעלה מן סדר השתלשלות. וזה דאתכסיא סיהרא לאתר דאתמר ביה במכוסה ממך אל תחקור. והיינו שמכיר האדם, שאף שהציב השי"ת בסדר משפיע ומקבל, מ"מ מקבל כל הבריאה כח מהשי"ת באור ישר:
בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה וגו' (ויקרא כ״ג:כ״ד).
אמר רבי לוי בר לחמא אמר רב חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כ״ג:כ״ד) שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר (במדבר כ״ט:א׳) יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת וכאן ביו"ט שחל להיות בחול וכו' (ר"ה כ"ט:), והענין בזה, כי השי"ת הלביש את אורו בלבושי ומעשה המצות. והאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת ע"י שמקיים את רצונו ית' בפעולת ומעשה המצות, משיג אורו של השי"ת. ובהכרח צריך לילך ע"י פעולות ומעשה המצות, ולא די בכוונה לבד. כי אילו היה די בהכוונה לבד, למה ציוה השי"ת לגמרי את המצות. מזה משמע שבהכוונה לבד לא יכול האדם לבוא אל אורו של השי"ת, רק ע"י מצות מעשיות, ועל ידם משיג אורו של השי"ת. ואז רואה מפורש שאפילו הכח מזה הפעולה הוא ג"כ של השי"ת. ואז נקבע אצלו קדושה בקביעות, שיראה תמיד זאת מפורש לנגד עיניו, שכל כח הפעולה הוא מן השי"ת, וזה הקביעות קדושה שאדם קובע אצלו ע"י שמקיים רצונו ית' בלבושים ובמעשה המצות, זה נקרא תורה כמו שכתיב (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור. והוא ע"י שמקיים את רצונו ית' במעשה המצות משיג אורו של השי"ת בשלימות, ורואה שהשי"ת הוא הפועל מכל הדברים שאפילו הכח מעבודתו, ג"כ הוא מן השי"ת. וזאת הקביעות נקרא תורה. ובעת שבא אדם אל השלימות הזאת, שכבר נקבע אצלו קדושה זאת, אז באמת אין צריך כלל לשום פעולה, כי בהתחלה מוכרח לילך ע"י פעולות ומעשה המצות, אבל כשכבר קבע כל כך קדושה אצלו ע"י שקיים את רצונו ית', ויש לו הכרה שכל כח פעולותיו הוא מן השי"ת שזה נקרא תורה, אז אין צריך כלל לשום פעולה וכמו שאיתא בש"ס (סוטה כ"א.) מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וכו' תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא, והיינו כי מצוה הוא רק בעידנא דעסיק בה אז רואה אורו של השי"ת אבל תורה נקרא מה שקבע אצלו קדושה בקביעות ע"י המצות, וזה הקביעות יש לו תמיד. והגם שאצל ד"ת מצינו ג"כ (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו, מזה משמע שאפילו ד"ת ג"כ נפסק לפעמים ממנו. זה הוא רק כשאדם מסיח דעתו מהם והולך בתקיפות, מאחר שכבר היה לו הכרה זאת הנקרא תורה, אז אינו צריך כלל לשום עבודה, אזי כתיב התעיף עיניך בו ואיננו. אבל כשאדם אינו מסיח דעתו מהם, אז יש לו בקביעות בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, וכמו כן מצינו מצות זמניות, כמו אכילת מצה ונטילת לולב. והיינו שהציב השי"ת, שאם אדם ירצה להשיג אורו של השי"ת, ובעשותו את הפעולה הזאת בזה הזמן, אז ישיג אורו של השי"ת שמנחיל השי"ת בזה הזמן. ובזה הזמן אז הוא כד"ת וכמו שאיתא בש"ס (חולין נ"ד:) חביבה מצוה בשעתה וכו', וכמו כן מצוה של תקיעת שופר, וכמו שאמר אזמו"ר זללה"ה שבר"ה נתעורר החסד הראשון של זכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה (תהילים כ״ה:ו׳) ונתעורר אז הרצון הפשוט של השי"ת קודם שהתחיל עוד השתלשלות הבריאה, ולא היה אז שום אתערותא דלתתא. וזה הוא המצוה של תקיעת שופר, שאדם מתיצב עצמו בקול פשוט הנקרא קלא פנימאה, ומכניע א"ע תחת הרצון הזה, ואז מנחיל לו השי"ת את האור הזה. ולזה הוא המצוה של ר"ה בכפופין כמו שאיתא בש"ס (ראש השנה כ"ו:) בר"ה כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי. והיינו שהאדם צריך אז לכפוף את דעתו ולהכניס את עצמו תחת הרצון הפשוט הזה. וזה הוא רק כשחל בחול, שבחול נאמר ששת ימים תעבוד (שמות כ׳:ט׳) שאז הוא הזמן שהאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת מוכרח לילך ע"י עבודה ופעולה כנ"ל. שאני בשבת שעליו נאמר וביום השביעי תשבות (שמות כ״ג:י״ב) וכמו שאנו אומרים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו. ובשבת בא האדם אל הכרה הזאת, שמכיר שאין לו שום כח פעולה, ואפילו הפעולות שפעל כל ששת ימי המעשה, המה הכל מן השי"ת. ובאמת כשבא אדם אל הכרה הזאת זה נקרא תורה, ואז אין צריך כלל לשום פעולה, כי כבר יש לו קדושה בקביעות כנ"ל ולזה הוא רק זכרון תרועה:
בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה (ויקרא כ״ג:כ״ד).
ואיתא בש"ס (ראש השנה כ"ט:) כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה לא קשיא כאן בשבת כאן בחול. ביאור הענין, כי כתיב (במדבר י׳:ט׳) ונזכרתם לפני ד' אלהיכם וגו' ובאמת מה שייך אצל השי"ת לשון זכירה, בשלמא אצל האדם, מחמת שיש שכחה לפעמים, שייך אצלו לשון זכירה, שאני אצל השי"ת שאין שכחה לפני כסא כבודו ואין נסתר מנגד עיניו מה שייך אצלו זכירה. רק כל ענין הזכירה הוא הכל מצד האדם. כי במקום שאדם קובע לזכור תמיד בהשי"ת, קובע השי"ת זאת אצל האדם בקביעות, לבל ישכח רגע אחד מהשי"ת, זה נקרא אצל השי"ת זכרון, כמו שכתיב (מלאכי ג׳:ט״ז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ד' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח) שספר זכרון של השי"ת נקרא, מה שהשי"ת קובע אצל האדם ד"ת בקביעות. ואיתא בזוה"ק כמה פעמים תרי"ג מצות נקראים תרי"ג עיטין דאורייתא. ובאמת לאיזה ענין הם עצות, לאהבת ד' וליראת ד', הלא אהבת ד' ויראת ד' ג"כ המה מחשבון התרי"ג עטין. ורק שהם עצות לאדם לקבוע אצלו הזכירה הזאת על כל פעולותיו. כי אהבת ד' ויראת ד' הם רק בלב, אבל שגם הגוף ירגיל עצמו להיות נמשך אחר רצונו ית', זאת אין ביכולת רק ע"י התרי"ג עטין. כי על ידיהם מרגיל את הגוף שיתמשך אחר רצונו ית' עם כל פעולותיו. וכן מצינו שהציב השי"ת, שבמקום שנתחלף משער לשער ומצורה לצורה, יש מצוה אחת. דהיינו אצל חרישה לא תחרוש, אצל זריעה כלאים, אצל גלגול עיסה חלה. והיינו מחמת שנשתנה לעילוי יכול אדם לשכוח לגמרי מהשי"ת, ויכול לדמות לו שכוחו ועוצם ידו נתן לו את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג. ועל ידי המצוה יכיר כי השי"ת הוא הנותן. וכן מצות תקיעת שופר מרמז מחמת שבזה היום מתעורר מחסד הראשון שחפץ השי"ת בבריאת העולם, כמו שכתיב (תהילים כ״ה:ו׳) זכור רחמיך ד' וחסדיך כי מעולם המה. ומחמת שנתעורר מחסד הזה, יכול האדם לשכוח בהשי"ת וידמה לו שעולם כמנהגו נוהג, ע"כ הציב השי"ת מצות תקיעת שופר שמרמז שאדם קובע אצלו הזכירה בהשי"ת, שהאדם מכליל עצמו עם כל פעולותיו לרצון הפשוט. וזה הוא כמו שאיתא בש"ס (ראש השנה ט"ז.) זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, שעל ידי פעולת שופר קובע עצמו בקביעות לזכור תמיד בהשי"ת, כמאמר הכתוב (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה, ואיתא במדרש (רבה בראשית י"ד) על כל נשימה ונשימה תהלל יה. וזה הכל כשחל בחול, כי בחול כתיב כי ששת ימים עשה ד' וגו' ואיתא בזוה"ק (אמור צ"ד:) בששת לא כתיב אלא ששת. והיינו כי ששת מרמז על הששה מדות לך ד' הגדולה וגו' שזה היה בריאה מן השי"ת, שהאדם יפעול פעולותיו ע"י המדות האלה. ולזה הוא העצה של מצות תקיעת שופר, שיכלול כל פעולותיו לרצון הפשוט. שאני בשבת כתיב (שמות ל״ד:כ״א) וביום השביעי תשבות, שאז הציב השי"ת לאדם לשבות מכל פעולותיו, כי שבת מרמז כמו שיהיה לעתיד שלא תצטרך למעשה ידיך. ואם יפעל האדם מה בשבת, יכול ח"ו לשכוח לגמרי בהשי"ת. לזה אסור לתקוע בשבת, כי מזו הפעולה הקטנה שאדם פועל יכול ח"ו לשכוח בהשי"ת. וזה הוא במדינה, אבל במקדש היו תוקעין, כי במקדש היה הכרה מפורשת שכל כח הפעולה הוא ג"כ מהשי"ת ולזה אין חשש בשבת שמא יקח לעצמו כח מפעולותיו, כי שם היה הכרה מפורשת שאין לו לאדם שום כח פעולה, ולזה במקדש היו תוקעין:
כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה (ויקרא כ״ג:כ״ד) וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם (במדבר כ״ט:א׳:) לא קשיא כאן שחל בשבת כאן שחל בחול (ר"ה כ"ט:).
התרי"ג מצות נקראים בזוה"ק (יתרו פב:) כמה פעמים תרי"ג עטין דאורייתא. ובאמת, לאיזה דבר הם עצות, שאין שייך לומר שהן עצות לאהבת ד', הלא אהבת ד' ג"כ מצוה בכלל התרי"ג עטין. ואין שייך לומר שהן עצות ליראת ד', הלא יראת ד' ג"כ בכלל התרי"ג עטין. ורק שהם עצות, שאם אדם מקיים התרי"ג מצות בשלימות, אז מכיר אחדות השי"ת. היינו שמכיר שד' אחד, וכמו שאנו רואין שהציב השי"ת נגד כל אבר מצוה. ובאמת בעומק מכיר כל אבר ואבר אחדות השי"ת, רק על הלבוש נעלם זאת. והציב השי"ת נגד כל אבר מצוה, כדי שעל ידי אותה מצוה יכיר את אור השי"ת שד' אחד. והמצוה של תקיעת שופר רומז, כי בזה המצוה כתיב (תהלים פ"א) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חק וגו' וזה היום הוא חדתותא דסיהרא. היינו שבזה היום חוזר כל הבריאה לרצון הפשוט שהציב השי"ת, שכבוד שמים כביכול יושלם ע"י עבודת ישראל, וזה נקרא הסתרה כוללת. ומחמת שבזה היום הוא הסתרה בכלל כל הבריאה, נגד זה הציב השי"ת מצוה זאת כדי שעל ידה יזכור האדם לחזור לאור ד'. וזאת המצוה הוא זכרון בכלל. וכל זה בחול, אבל בשבת איתא בש"ס (שבת פ"ו:) כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם זכור וכו' מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה רומז על עצם הבהירות היותר גדול שיש בשבת. וממילא כיון שביום השבת יש לו לאדם זאת הבהירות, אין צריך עוד לזכרון הזה כיון שאין לו הסתרה כלל, וממילא הוא רק זכרון תרועה והבן:
ובחודש השביעי באחד לחודש וגו' (במדבר כ״ט:א׳).
כתיב (שמואל א כ״ה:ו׳) ואמרתם כה לחי. איתא בזוה"ק (וארא כ"ג:) ההוא יומא יומא טבא דר"ה הוה וכו' ובגין קודשא בריך הוא קאמר ואמרתם כה לחי לקשרא כה לחי דכל חיין ביה תליין וכו'. כה נקרא זאת ההשארה שנשאר לאדם בתפיסתו אחר עבודתו, וכמו שכתיב אצל אברהם אבינו ע"ה (בראשית ט״ו:ה׳-ו׳) כה יהיה זרעך. והיינו שאאע"ה רצה להכיר בתפיסתו את ההשארה שנשאר אחר עבודתו אשר עבד. כי זאת ידע היטב, כי מצד השי"ת נשאר השארה מכל עבודותיו, רק שרצה לידע זאת בתפיסתו, ולזה אמר לו השי"ת כה יהיה זרעך, ושיכיר שצריך לקשר זאת העבודה של העוה"ז ברצון הקדום. והיינו כי מצד השי"ת יש מלך בלא עם, וכמו שאנו אומרים אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. ורק מצד שחפץ להטיב לבריותיו, הציב השי"ת תפיסה ושכל נבראת בעוה"ז, שאין מלך בלא עם. ומצד השכל הנברא הזה, צריך האדם לקבל עליו עול מלכות שמים בתפיסתו. ואחר העבודה צריך לקשר את התפיסה הזאת, במקום שהוא למעלה מכל סדר העבודה. ומצינו בזוה"ק (במדבר ב:) בעת שהיו דו פרצופין היו דכר ונקבא כלול כחדא. והיינו שלא היה שום מסך המבדיל בין הבריאה לאורו של השי"ת, שהבריאה היה לה הכרה מפורשת שכל הפורש מן התורה כאילו פורש מן החיים. ומצד הכרה הזאת לא היה שום מקום לעבודה. והשי"ת הוא החפץ להטיב לבריותיו ורצה שיהיה עבודה לאדם, לזה היה הנסירה בר"ה. והנסירה הוא כמו שכתיב (בראשית ב׳:כ״א) ויפל ד' אלהים תרדמה על האדם וישן. והיינו, שהציב מסך המבדיל בין הבריאה לאורו של השי"ת. והאדם צריך לבקוע את המסך ולהכיר כמו שהיה קודם הנסירה. וכן איתא בזוה"ק (לך פ"ה:) נשמתין כד נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין ולבתר מתפרשין וקוב"ה מזווג להון לבתר כפום עובדיהון דבני נשא ואיתא בזוה"ק (במדבר ב':) שקודם היה נוקבא אחידת בסטרוהי. והיינו שלא היה שום מסך המבדיל, ולבתר מתפרשין מרמז, שהציב השי"ת מסכים המבדילים. וקוב"ה מזווג להון לבתר כפום עובדהון דבני נשא, והיינו כפי מה שאדם עובד ומבקיע את המסך, כן רואה את החיבור שיש לו עם אורו של השי"ת כמו שהיה קודם הנסירה. וזה תקעו בחודש שופר בכסה כי כל החגים הם במלואתא דסיהרא, והיינו שהשי"ת פונה אז להבריאה, שהבריאה יהיה לה הכרה באורו של השי"ת. וזה החג הוא בכסה ואיתא בזוה"ק (שופטים ער"ה:) דסיהרא אתכסיתא, והיינו שהבריאה אינו מכיר אז אורו של השי"ת. ולזה הוא המצוה הזאת של תקיעת שופר. שע"י המצוה הזאת מקשר האדם את התפיסה של העוה"ז ברצון הקדום. וזה דאיתא בזוה"ק הנ"ל ההוא יומא יומא טבא דר"ה הוה וצריך לקשר כה לחי. שבזה היום ע"י פעולת השופר, בוקע את המסך המבדיל שנתהוה ע"י הנסירה ומגביה ומקשר התפיסה של עוה"ז לחי. היינו לרצון הקדום אשר שם הוא למעלה מכל סדר עבודה, ומקשר את השכל הנברא באתר דכל חיין תליין ביה:
וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים ד׳:ל״ט).
והענין בזה דהנה בהתחלה, שאדם הולך לקיים את המצות מעשיות, הם כמשא כבד על האדם, כדאיתא בש"ס (ברכות י"ז.) אלופינו מסובלים, מסובלים במצות. והשבח עלינו לשבח שאנו אומרים, תיקן יהושע בעת שנכנס עם ישראל לארץ. והיינו כדאיתא בזוה"ק (בהר קי"ב) אית למנדע ליה לקוב"ה באורח כלל ובאורח פרט. באורח כלל הוא ברזא דעבד דלית רשות לחפש בגנזיה דמלכא. ובאורח פרט הוא ברזא דבן דאית ליה רשות לחפש בגנזיה דאבוה. והיינו כי דורו של משה נקרא דור דעה, שאצלם היה האור מהד"ת מפורש בלי שום לבוש. ובעת שאדם מכיר את האור הזה אין לו שום סבלנות, כי מכיר מפורש דכל הפורש מן התורה כאילו פורש מן החיים. אבל בעת שנכנסו ישראל לארץ שנתלבש האור הזה בלבושים ממעשה המצות, תיקן יהושע זה השבח עלינו לשבח. וכמו שביאר רב האי גאון ז"ל פירוש ממלת עלינו כמו שאמר עלי. ומאן דאמר עלי כמאן דטעין על כתפיה דמי, והיינו שמוטל עלינו להעמיק בהלבושים האלה ולראות האורה נמצא בהם. כי באם לא יכיר את הד"ת הנלבש בזאת הפעולה, אז הוא כמשא כבד על האדם, כמו שכתיב (במדבר ז׳:ט׳) עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. שנצטוו הלוים לשאת את הארון. ואף כי מי שהעמיק היה רואה מפורש שהארון נשא את נושאיו, ועל הלבוש נצטוו לשאת את הארון. כן ממש בכל המצות שנדמה לו לאדם קודם שמעמיק לראות את הד"ת הנמצא בהם, נדמה לו שסובל מהם, וזה נקרא רזא דעבד. כי הבן דאית ליה רשות לחפש בגנזיה דאבוה, שזה מורה שמכיר את הפנימיות הנמצא בהלבוש. אבל העבד מורה שאין לו עדיין זאת ההכרה לראות את האור הנמצא בהלבושים, וממילא סובל מזה הרבה. ואף שאיתא בזוה"ק (שם) האי עבד אדון כל הארץ אקרי. והיינו מחמת שיש לו תקיפות גדול שיודע בבירור שקיים את רצון השי"ת כדאיתא במדרש (תנחומא תבא) כמה מתחטאין וכמה יש להם פתחון פה לעושי מצות וכו' כי על אור של ד"ת בלי שום לבוש אין לו תקיפות כל כך, כי אינו יודע בבירור אם קיים את רצונו ית'. אבל מי שמקיים בפעולה ממעשה המצות יש לו תקיפות גדול לעמוד לנוכח השי"ת לאמר ברוך אתה, מחמת שיודע בבירור שמקיים בהפעולה הזאת את רצון השי"ת. אבל מ"מ בהתחלה יש לו סבלנות גדול קודם שמרגיש טעם ממעשה המצוות. וזה שתיקן יהושע בהתחלה עלינו לשבח, היינו שמוטל עלינו להעמיק ולראות האור הד"ת הנמצא בכל אלו הלבושים. ואח"כ כשבא אדם על הכרה הזאת לראות ולהכיר הד"ת הנמצאים בלבושי ומעשה המצות, סיים, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלהים. והיינו שמכיר שד' הוא האלהים, ששם הוי' נמצא בכל אלו הלבושים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד:
ותקעתם בחצוצרות וגו' והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם (במדבר י׳:י׳).
איתא בספרי וכי חצוצרות מזכירין והלא דמים מזכירין. אלא כיון שיכולין לתקוע ולא תקעו מעלה אני עליכם כאלו תקעו. והענין בזה, כמו שאנו רואין שהשי"ת ציוה מצות עשה ומצות לא תעשה. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שמה שהאדם עושה נגד הסכם גופו למצות עשה יחשב. והיינו מחמת שטבע של האדם הוא, שאינו רוצה לפעול כלום ורק לילך בטל. והאדם מכריח גופו ומקיים את רצונו ית', זה נקרא שמקיים את רצונו ית' בקום ועשה. וכמו שאנו רואין שביום השבת נחשב השביתה למצות עשה, וכמו שנאמר וביום השביעי תשבות (שמות ל״ד:כ״א), ונחשב למצות עשה אף שהוא רק שביתה. והענין הוא מחמת שהשי"ת ציוה לעשות פעולת המצות, וע"י הפעולות שאדם עושה נקרא יגיע כפו של אדם. ממילא רוצה האדם לעשות עוד פעולות, כדי שעל ידם יקבע עוד קדושה אצלו. ובשבת שרואה האדם שרצונו של השי"ת הוא שביתה, אז מכריח האדם את גופו לשבות והשביתה הזאת ג"כ נחשבת למצות עשה. וזה ביאור הספרי כיון שיכולין לתקוע ולא תקעו, היינו שרצונו של האדם לעשות הפעולה, כיון שעל ידה קונה האדם עוד קדושה ונקרא יגיע כפו. ומחמת שרואה שרצונו של השי"ת לשבות, אז הוא מכריח ומבטל את רצונו. לזה נחשב באמת השביתה הזאת לקום ועשה, וזה מעלה אני עליכם כאלו תקעו:
וד' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ד' לשרה כאשר דבר (בראשית כ״א:א׳).
איתא בש"ס (סוכה י"ד.) למה נמשלו תפילתן של צדיקים כעתר, מה עתר מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמניות. ובאמת מצד השי"ת אין שום השתנות כדכתיב (מלאכי ג׳:ו׳) אני ד' לא שניתי, ורק כל השינוי הוא מצד המקבל. כי השפע של השי"ת לא נפסק לעולם. ורק מצד המקבל נדמה לפעמים שנפסק, וע"י תפילתו משיג השפע. ואיתא בש"ס (ר"ה ל"ב.) עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, ופריך שם הגמ' הני תשעה הווין, ומתרץ בראשית נמי מאמר הוא. והיינו כי בהמאמר בראשית נכללת כל הבריאה. אבל בהמאמר הראשון אין שום השגה להבריאה עדיין, והמאמר הראשון יהי אור מורה שאז מתחיל אצל האדם הכרה בין החושך להאור. ואח"כ כתיב ויהי אור, היינו שכבר יש להבריאה הכרה בהאור עד הגמר של עשרה מאמרות, היינו שכבר יצא לפועל השגת הבריאה באורו של השי"ת. ואז רואה האדם שבאמת מצד השי"ת גם קודם היה נכלל הכל ורק החילוק הוא מצדו, שמקודם היה נפסק מאתו ועתה השיג ע"י תפילתו הישועה. וכשמשיג האדם הישועה ע"י תפילתו אז הוא בפירסום רב. וזה וד' פקד את שרה כאשר אמר, ואמירה הוא בלחישא כמו דאיתא בזוה"ק (אמור פ"ח:) ויעש ד' לשרה כאשר דבר. ודבור מורה שכבר השיג הישועה ע"י תפילתו שמכיר שהעניה של השי"ת היתה ע"י תפלתו, ואז הוא בפירסום רב כנ"ל וזה נקרא דבור:
וד' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא).
איתא במדרש (רבה בראשית ג') מלמד שהיה בורא העולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הנין לי יתהון לא הנין לי. ועיקר עולם התיקון מורה, מה שהשי"ת מראה מקום להבריאה להראות מה היא אצל בוראה. והנה בכל ראש השנה נקרא תיקון כנגד השנה שעברה. כי בכל שנה ושנה מקרב השי"ת יותר את אורו אל תפיסת הבריאה, ממילא מכירין יותר מה הם אצל בוראם. וזה דאיתא בזוה"ק (ויחי רכ"ו:) דהא ברישא דשתא שארי יצחק, והיינו מחמת שהשי"ת מראה בזה היום ביותר איך שחפץ בעבודת ישראל, זה מורה מדת יצחק. כי מצד מדת חסד של אברהם אבינו ע"ה הוא כעין דאיתא בש"ס (תענית ז'.) מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים, ולא ניכר ההבדל בין ישראל שמצמצמין עצמם בעבודתם, ובין אוה"ע שמתפשטין עצמם בכל תאות לבם. רק מצד מדת יצחק שמצמצם ההשפעה שילך רק לעושי רצונו. שמחמת שישראל מצמצמין עצמם בכל מיני צמצומים ועבודה, לזה שורת הדין נותן שהם יקבלו עיקר השפעת השי"ת. וכעין שהתפלל מרע"ה ונפלינו אני ועמך (שמות ל״ג:ט״ז) ואיתא בש"ס (ברכות ז'.) ביקש שלא תשרה שכינה רק על ישראל. נמצא שבזה היום של ר"ה מחמת שהשי"ת מראה אז עיקר עולם התיקון שחפץ בעבודת ישראל, אז יצחק יתיב ברישא. וזה מורה מאמר חז"ל (ר"ה י"א.) בתשרי נולדו אבות. כי איתא במדרש (רבה בראשית ב') תהו היה העולם עד שלא באו האבות, והיינו מחמת שהאבות היו הראשונים שהתחילו לילך בגודל עבודה נקראין עולם התיקון, וזה מורה בתשרי כנ"ל:
ועל כן נקוה לך ד' אלהינו לראות מהרה בתפארת עוזך.
הנה איתא בש"ס (שבת ל"א.) ששואלין לאדם בדין צפית לישועה. ואין הכוונה על ישועה של חיי עוה"ז, רק הכוונה על ישועה אמיתיות, שצריך האדם לקוות ולצפות על ישועה של ד"ת, שהשי"ת יאיר לו אז ד"ת שהוא בלי גבול. ועל זה אנו אומרים, ועל כן נקוה לך ד' אלהינו לראות מהרה בתפארת עוזך. שאנו מקווים ומצפים, שהשי"ת ינחיל אותנו אור של ד"ת שהוא בלי גבול, כי תפארת עוזך נקרא ד"ת. וזה להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון. והיינו כי בעוה"ז מחמת שנמצא כמה וכמה הסתרות, אין אנו ביכולתינו לראות אור בהיר כזה. אבל כשיעביר גלולים מן הארץ, כשיבוטל כל ההסתרות, אז אנו מקווים לקבל אורו ית' שהוא בלא גבול. וזה לתקן עולם במלכות שדי, כי שם שדי הוא מורה כמו שאיתא בש"ס (חגיגה י"ב.) אני אל שדי, אני הוא שאמרתי לעולם די. והיינו שהציב השי"ת בזה העולם גבולים, וכמו שאיתא בש"ס (שם) בשעה שאמר הקב"ה יהי היה העולם מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו. והיינו מחמת שהיה ברצונו ית' שהאדם יהיה ביכולת לקבל אורו ית' הציב גבולים בזה העולם, כי דבר שהוא בלי גבול אין כח ביד הבריאה לקבלו. ונמצא שמצד המאמר יהי היה כל הבריאה בלי גבול. ורק מצד המאמר השני די, נצטמצם הבריאה בגבול. ובאמת מצד השי"ת היה ביכולת לברוא את העולם בגבול גם מצד המאמר הראשון יהי ג"כ, ולמה הוצרך לשני המאמרים. אך לו היה רק מאמר אחד על בריאת העולם, לא היה ביד הבריאה לקבל רק בגבול ותכלית בלי שום הוספה. אך מזה שנברא העולם בשני המאמרים, האחד המורה שהוא בלי גבול, ושני בגבול, הוא ביכולת הבריאה לקבל האור גם בלי גבול. ויכול לקבל כל פעם הוספה של ד"ת. וזה לתקן עולם במלכות שדי, והיינו שלזה אנו מקווים שבעת שיתקן עולם במלכות שדי, אז ינחיל לנו השי"ת ד"ת בלי גבול ובלי תכלית ובכל פעם יהיה לנו הוספה של ד"ת. וזה דאיתא בש"ס (פסחים ב'.) וכאור בוקר יזרח שמש (שמואל ב כ״ג:ד׳) וכאור בוקר בעוה"ז כעין זריחת שמש לצדיקים לעתיד לבוא. והיינו כי האור בוקר מאיר בכל פעם יותר. וזריחת שמש הוא שאין לו שום הוספה, וזה וכאור בוקר יזרח שמש, והיינו כמו שבעוה"ז הוא הארה של בוקר עם הוספה שמאיר בכל פעם יותר, כן יהיה זריחת שמש של צדיקים לעתיד לבוא. שאף הזריחת שמש שלהם יהיה ג"כ עם הוספה שיקבלו ד"ת בלי גבול ובלי תכלית ועל כן אנו מקווים:
הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. שתי הלחם בעצרת כדי שיתברך לכם פירות האילן. אמרו לפני מלכיות בר"ה כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר (ר"ה ט"ז).
ענין של הסדר הזה, כמו שאמר אזמו"ר זללה"ה שבכל קנין שאדם מוסר להשי"ת, מוסר השי"ת אותו הקנין בחזרה אל האדם ביתר שאת. וזה הביאו לפני עומר בפסח,כי בעוה"ז הציב השי"ת לבושים אשר האדם נוטל מהם כח חיותו. ובאמת עיקר כח המחיה הוא המוצא פי ד' המונח בהלבוש הזה. ובאם האדם יקח את הלבוש, ולא יכיר שעיקר הוא המוצא פי ד', ורק ידמה לו שהלבוש הוא המחיה אותו, לא די שאינו נוטל המוצא פי ד', רק שהלבוש יסתיר אותו ביותר. וזה שנותן לנו השי"ת עצה, שבל יקח את הלבוש בעצמו, רק יכיר תמיד המוצא פי ד' המונח בהלבוש. וזה, הביאו לפני עומר בפסח, זה מורה שתיכף בעת התחלת קבלת הטובה, שאז אינו מכיר הפנימיות מהטובה, ונקרא אז עדיין מאכל בהמה. כי בטובה כזאת שאדם אינו מכיר הפנימיות מהטובה הוא מאכל בהמה, ויחזיר זה הכח להשי"ת, וזה מורה קרבן עומר. ומבטיח לו השי"ת, שיתברך תבואה שבשדות. היינו שיתן לאדם הכרה בהטובה שיכיר הפנימיות מהטובה. וזה נקרא תבואה שבשדות, היינו מאכל אדם. וזה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, היינו שכבר מכיר שעיקר הוא המוצא פי ד', וזה שנקרא אז שתי הלחם מאכל אדם. ומחזיר אותו הכח ג"כ להשי"ת, ומבטיח השי"ת שיברך לכם פירות האילן. היינו שיתן להאדם אותו הכרה בקביעות. וע"ז רומז פירות אילן שהוא לבוש לקדושה בקביעות,, כי כמו שיש בעוה"ז תבואה שבשדות, וזה צריך האדם לזרוע בכל שנה ושנה, ויש בעוה"ז פירות האילן שנוטעין אותו פעם אחת ושוב השרף עולה ומשקה אותו. כן יש שני מיני קדושות, יש קדושה אשר בכל פעם צריך לעורר אותה, ויש קדושה כזאת שהוא בקביעות אצל האדם שתמיד מכיר המוצא פי ד' המונח בהטובה. אמרו לפני מלכיות בר"ה. והיינו שאל יאמר האדם, מאחר שהשי"ת נותן זאת הקדושה בקביעות אצל האדם, ממילא לא יוצרך לשום עבודה. וע"ז אמרה הגמ' אמרו לפני מלכיות, כי מלכיות רומז על מה שהאדם ממליך בדעתו את השי"ת, שלא יסמוך האדם על הקדושה הקבועה הנמצא אצלו ורק תמיד יעבוד את השי"ת בבחירתו. אמרו לפני זכרונות, כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. והיינו שהאדם יקבע אצלו זאת בקביעות שאין שום טבע, רק השי"ת הוא המנהיג למעלה מהטבע. כי בעוה"ז נדמה לאדם שהעולם כמנהגו נוהג וכדאיתא בש"ס (עבודה זרה נ"ד.) הרי שגזל סאה חטים וזרעה בקרקע בדין הוא שלא תצמיח, אלא עולם כמנהגו נוהג. ובאמת עיקר כח הצמיחה נצמח מהאמונה, כדאיתא בש"ס (שבת ל"א.) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות בשם הירושלמי שמאמין בחיי עולם וזורע ומזה ניקח כל כח הצמיחה. ולאדם שגזל סאה חטים נדמה שעולם כמנהגו נוהג. וצריך האדם לקבוע זאת ההכרה בו שיכיר שהשי"ת הוא המנהיג למעלה מהטבע. וזה נקרא זכרון, כי כל ענין הטבע נמצא מחמת השכחה שיש אצל האדם, ונדמה לו שכך הוא הנהגת הטבע. כי בשעה שיצא אדם הראשון ביום שנברא וראה שהים הולך וסוער היה אצלו נס ממש כמו אח"כ קריעת ים סוף. ורק אחר שנתיישן אצל האדם, נדמה להאדם שהליכת הים הוא בטבע כך, וקריעת הים הוא נס. עד היכן שאפילו הים בעצמו היה נדמה לו שהוא מחויב המציאות. ולזה מצינו אצל ברכות תענית בש"ס (תענית ט"ו.) מי שענה לאבותינו על ים סוף וכו' והסיום הברכה הוא ברוך זוכר הנשכחות. ובאמת מה ענין זה לזה, אלא שזה היה ענין של קריעת ים סוף, שהשי"ת התעורר לו מהתחלה, שכל הילוכו הוא מהשי"ת, וראה אז שאין שום נפקא מינה בין הילוכו לקריעתו, כי כמו שקריעתו הוא נס, כן הילוכו ג"כ נס. כי אין שום טבע בעולם ורק השי"ת הוא המנהיג. וזה ענין של הזכרון מר"ה שאדם יקבע אצלו זאת הזכירה שאין שום טבע, רק השי"ת הוא המנהיג למעלה מהטבע. ובמה בשופר. והיינו ששופר רומז על התכללות מן כל מיני תפלות. ולזה איתא בש"ס (ר"ה ל"ד:) בעיר אחת תוקעין ובעיר אחת מתפללין ילך למקום שתוקעין ופריך הגמ' פשיטא. ומתרץ לא צריכא אע"ג דהא ודאי והא ספק. כי ספק תקיעה הוא יותר מודאי של תפלה, כי בשופר יש התכללות מן כל מיני תפלות. וזה במה בשופר. שע"י שורש כל התפלות יכול האדם לקבוע זאת הקדושה אצלו, שהשי"ת הוא המנהיג למעלה מן הטבע:
אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר (ר"ה ט"ז).
והנה איתא (בספרי) ותקעתם בחצוצרות זו שופרות. והיו לכם לזכרון זו זכרונות. אני ד' אלהיכם זו מלכיות. והיה צריך להיות קודם זכרונות, ואמר הספרי מתוך שתזכרהו תמליכהו תחלה. וביאור זה כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה דמה שייך אצל השי"ת זכרון, הלא אין שכחה לפני כסא כבודו. ורק דכל זה הוא מצד הבריאה, דהיינו שישראל מצידו יכיר את הזכרון הזה, איך שיש להשי"ת חבור עמו. וזה דאמר הספרי מתוך שתזכרהו תמליכהו תחלה. והנה מלת תמליכהו מורה על מה שאדם ממליך את השי"ת מדעתו, כמו שכתיב (תהילים כ״ב:כ״ט) כי לד' המלוכה ומושל בגויים. דהיינו אף שהאומות ג"כ אינם עושים להיפוך מרצונו של השי"ת. רק החילוק שאצלם נקרא השי"ת בשם מושל, דהיינו שמנהיג אותם במתג ורסן למעלה מתפיסתם, אבל הם מצידם נדמה להם שעושים להיפך. שאני ישראל שאצלם נקרא השי"ת בשם מלך, דהיינו שהם ממליכים את השי"ת מדעתם. וזה מתוך שתזכרהו תמליכהו תחלה. וכעין דאיתא בש"ס (ברכות כ"ט:) וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. היינו כשאתה מתחיל לצאת לטירדא ואתה מתירא שבתוך הטירדא לא תוכל להכיר את אור השי"ת, אז העצה המלך בקונך וצא, היינו שתמליך את השי"ת מדעתך עליך. ואז אפילו בתוך הטירדא תוכל להכיר אור השי"ת. והכא נמי מתוך שתזכרהו, היינו אם תרצה להכיר תמיד החיבור שיש להשי"ת עמך, תמליכהו. היינו שתקבל מלכותו עליך מדעתך תחלה, ואז תוכל מיד אפילו בתוך הטירדא להכיר הזכרון, היינו החיבור שיש לך עם השי"ת:
אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם וכו' (ר"ה ט"ז.).
איתא בש"ס (ר"ה י"א:) ר"א אומר בתשרי נברא העולם ור' יהושע אומר בניסן נברא העולם. ואיתא בכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער ר"ה פ"ד) ששניהם אמת שבתשרי היה במחשבה ובניסן במעשה. וזה שאמרו כאן אמרו לפני מלכיות בר"ה, שתיכף בר"ה הרומז על ראשית המחשבה, שם תיכף הציב השי"ת שכביכול כבוד שמים אינו בשלימות בלתי עבודת ישראל, והאדם צריך להמליך עליו את השי"ת. ובאמת מצד השי"ת, אינו צריך כלל לעבודה והמלכה של ישראל, כמו שאנו אומרים אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. והיינו שמצידו הוא בשלימות ג"כ בלתי עבודת ישראל, ואף שאיתא (בפרקי דר"א) אין מלך אלא א"כ שהעם ממליכין אותו. אבל זה הוא רק שכל נברא, שהשי"ת נתן לנו שכל כזה שאנו מבינים שאין מלך בלא עם, אבל מצד השי"ת הוא מלך בטרם כל יציר נברא. וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז:) קודם דברא עלמא, קוב"ה אתקרי רחום וחנון על שם בריין דעתידין למברא. ואף שמקודם היה רק בכח ועכשיו הוא בפועל, אבל זה החילוק בין מה שבכח לבין מה שבפועל, זה הוא ג"כ מצידנו, מחמת שאנו נתונים תחת המקום והזמן, לזה יש חילוק בין מה שבכח ובין מה שבפועל. אבל מצד השי"ת אין שום חילוק. נמצא שמצד השי"ת היה בשלימות הכבוד שמים גם בלי עבודת ישראל, רק מחמת שהשי"ת חפץ להיטב לבריותיו הציב רצון כזה בזה העולם, שכביכול אינו בשלימות רק ע"י עבודה והמלכה של ישראל, ורצונו של מלך מלכי המלכים זה כבודו. שדוקא ע"י עבודה והמלכה של ישראל נשלם הכבוד שמים. ומחמת שהשי"ת הציב רצון כזה, ואצל השי"ת אין שום דבר שיהיה לפי שעה ושיהיה דבר אגב. רק הרצון הזה יש לו קיום ועיקר בכל העולמות, שכל קיום העולמות הוא מן הרצון הזה שחפץ בעבודת ישראל. וזה אמרו לפני מלכיות בר"ה, שתיכף בראשית המחשבה שם תיכף הציב השי"ת שחפץ בהמלכה של ישראל. וזה כדי שתמליכוני עליכם, מחמת שהשי"ת חפץ בהמלכה של ישראל, אז מחויב האדם להמליך עליו את השי"ת בכל פרט ופרט. וזה דאיתא הפלוגתא בש"ס (ראש השנה ל"ב:) אם הפסוק שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד נחשב למלכיות. אף שבאמת איך שייך הפסוק הזה למלכיות, מאחר שבאחד הוא הכל כלול באחדות הגמור. אך כי השי"ת מרוב חסדו מאיר לישראל שאפילו במקום הזה הנקרא אחד, גם שם נותן מקום להמלכה של ישראל. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובאמת מה שייך אצל השי"ת זכרון, הלא אין שכחה לפני כסא כבודו, ורק כל זה הוא מצד האדם, מחמת שאדם יש לו כמה טירדות שמטרידין את דעתו, ויש לו כמה מניעות שמונעים אותו. על זה צריך האדם לקבוע אצלו ששום טירדא לא יטריד אותו, ולא יהיה בנייחא משום טירדא. רק יכיר תמיד בכל פרט ופרט להמליך עליו את השי"ת, ואז יכיר הזכרון שיש להשי"ת עמו. וזה כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. והיינו איך יוכל האדם לקבוע ההכרה הזאת הוא רק ע"י שופר, כי שופר מורה שאדם מתיצב עצמו בקול פנימאה, ועל זה איתא בזוה"ק (פנחס רכ"ח:) ולית קול בלא דבור, ודבור מורה על לבוש החיצון. והיינו שבאמת בהקלא פנימאה, היינו בעומק הלב של ישראל הוא דבוק ברצונו ית'. וע"י שמברר האדם את זאת על כל הלבושים החיצונים שזה נקרא דבור, וכמאמר הכתוב כל הנשמה תהלל יה. ואיתא במדרש (רבה בראשית י"ד) על כל נשימה ונשימה תהלל יה. והיינו שהאדם מברר עצמו מן עומק הלב עד כל הלבושים בכל פרט ופרט, ועל ידי זה יכיר הזכרון שיש לו להשי"ת עם ישראל, וזה ובמה בשופר:
הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ושתי הלחם בעצרת כדי שיתברך לכם פירות האילן. אמרו לפני מלכיות בר"ה וכו' (ר"ה ט"ז.).
והענין בזה כמו שאמר אזמו"ר זללה"ה, כי כמו שיש תבואה שבשדות ופירות האילן והחילוק הוא, כי תבואה שבשדות צריכין לזרוע בכל שנה מחדש. ופירות האילן נוטעין את האילן פעם אחת ושוב השרף עולה ומשקה אותו, כן יש חילוק אצל עבודה ג"כ, כי יש תפלות כאלה שצריך האדם להתפלל בכל פעם. ויש אצל האדם שנקבע אצלו תפלה בקביעות, שהלב בעצמו מתפלל תמיד, וכמו שכתוב (תהילים ע״ב:ט״ו) ויתפלל בעדו תמיד. וזה הענין של הביאו עומר בפסח. כי בפסח היתה הישועה בלי שום עבודה מצד האדם, וכמו שכתיב (יחזקאל ט"ו) ואת ערום ועריה, ואיתא (בספרי) ערום מן המצות. ובאמת ישראל אינו בנייחא מזה, כמו שאיתא בירושלמי (ערלה פרק א') האי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה, וכן איתא במדרש (רבה קהלת ד') רעותא דמתקרי דלעי ונגיס. ולזה הציב השי"ת אח"כ שיברר האדם את עצמו, כדי שהעבודה תהיה נקרא יגיע כפו של אדם, וזה הביאו לפני עומר בפסח, כי בפסח מכיר האדם היטב אשר הכל הוא מצד השי"ת. וע"י מצות עומר ינחיל השי"ת לך אח"כ תבואה שבשדות. והיינו שמורה שהשי"ת יתן לך ישועה ותהיה יגיע כפיך. וזה מורה תבואה שבשדות, שהשי"ת יראה לך שבכל מקום שישראל זורע, שם מצמיח. וזה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת. והיינו שאם האדם יכיר אח"כ שהכל הוא מצד השי"ת, אף שכעת הוא אחר ברוריו, אבל על כל זה מכיר אשר הכל הוא מצד השי"ת, ולזה יתן לך השי"ת פירות האילן, שהשי"ת ינחיל לך עבור זה קדושה בקביעות. וזה אמרו לפני מלכיות בר"ה כדי שתמליכוני עליכם, וזה מורה שבראשית השנה יקבל עליו תיכף עול מלכות שמים, כי בהראשית שם נכללו כל הפרטים העוברים אח"כ, וזה מורה שהישראל מקבל עליו תיכף בהתחלה ואומר שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד. וזה מורה כדי שתמליכוני עליכם. וזה כמו דאיתא בש"ס (ברכות ט"ו.) הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויקרא ק"ש ויתפלל. והיינו שזה מורה שישראל מקבל עליו עול מלכות שמים, ואומר שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד, אף שאח"כ הוא נתחלק לפרטים שונים, מ"מ הוא מלכות שמים שלימה. וזה אמרו לפני מלכיות, שבזה הכח שאדם מקבל עליו תיכף בהתחלה נקרא מלכות שמים שלימה. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובאמת מצד השי"ת אין שכחה לפני כסא כבודו ורק הענין הוא כדאיתא בזוה"ק (וירא ק"ג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכול לאדבקא ברוחא דחכמתא ולפום מה דמשער בלביה הכא אתידע בלביה, והיינו שכל אחד כפי מה שקובע אצלו הזכירה בהשי"ת כן יכיר הזכירה של השי"ת בו, כי באמת אין שום העלם אצל השי"ת, ואצל האדם פעמים הוא בבהירות ולפעמים הוא בהעלם. ואם האדם מתגבר כח הבהירות על כח ההעלם וקובע הזכירה בלבו, כן מכיר הזכירה של השי"ת בו. וזה ובמה בשופר. והיינו שעל ידי מצות שופר שמורה על קלא פנימאה. ואיתא בזוה"ק (פנחס רכ"ח:) ולית קול בלא דבור ולית דבור בלא קול. וקול בלי דבור מורה קודם שמתחיל להתלבש בלבושים, ועל ידי המצוה הזאת קובע הזכירה בהשי"ת אצלו בקביעות:
והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו' (ישעיהו כ״ז:י״ג).
נדח הוא מרוחק בכח, היינו מצד פעולותיו, ומצד התפיסה של עוה"ז השכל מחייב שמקודם צריך הנדח לבוא למקומו מהאובד, כי האובד נדמה שח"ו נאבד לגמרי. וכל זה הוא מצד שופר קטן, אבל מצד השופר גדול יראה השי"ת שאצל ישראל לא נמצא ח"ו שום אובד. כי עיקר אבידה הוא במקום שאין בעל אבידה מחזיר על אבידתו, והיינו שיש יאוש אצל בעלים. אבל לעתיד יראה השי"ת שבעל אבידה היה עוד מחזיר על אבידתו. והיינו שלא היה יאוש ח"ו אצל ישראל, ותמיד היה אצל ישראל קו להשי"ת. וממילא לא היה שום אובד אצל ישראל, כי באמת יראה הש"י אז, כי עיקר הגלות היה כמו שאיתא בש"ס (פסחים פ"ז:) צדקת פרזונו צדקה עשה הקב"ה עם ישראל וכו' שיתוספו עליהם גרים. והיינו כמו הזורע אשר זורע במפולת יד ותכלית כוונתו שיצמח מזה זריעה. וכמו כן יראה השי"ת לעתיד אשר תכלית כוונת הגלות הוא שיתוספו נפשות אצל ישראל. אבל פרט אחד לא ידח ח"ו, כי השי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח:
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כ״ג:כ״א).
לשון הביט מורה על הבטה בעומק וכדאיתא בש"ס (ב"מ קי"ח.) הבטה בהפקר קנה. ואון מורה על מזיד און באל"ף כמו עון בעי"ן. והיינו שאם תביט לעומק של ישראל תראה שאין שום מזיד אצל ישראל. ולא ראה עמל בישראל. ראה מורה על ראיה ממעל על השטח העליון. ועמל מורה שנשתרש כ"כ בחטא שאפילו בלי שום בחירה עושה ח"ו ההיפך מרצון השי"ת. כי עמל הוא מלשון פת עמילה. והיינו שזה אין צריך להביט בעומק רק על השטח העליון, ג"כ תוכל לראות שישראל אינו ח"ו מושרש כ"כ בחטא, שיעשה ההיפך מרצונו ית' אפילו בלי דעת. והוא מחמת שד' אלהיו עמו כדאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ח.) ויתפלל יונה אל ד' אלהיו לאתר דהוה קשיר ביה, היינו מחמת שבכל ישראל יש נקודה אחת אשר בזאת הנקודה הוא נקשר בהשי"ת, ורק כל עבודת ישראל הוא להראות זאת על הלבוש החיצון, שיהיה כ"כ נמשך אחר רצון השי"ת אפילו בלי דעת, כעין דאיתא בירושלמי (ברכות פרק ב') בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכד מטי למודים מגרמיה קא כרע. שבלי דעת נמשך אחר רצון השי"ת. ממילא אין שייך שיהיה כ"כ מושרש בחטא, מחמת שהוא ממש להיפך מזה. ובאמת מהיכן נלקח לישראל כ"כ להיות נמשך ולרדוף אחר רצון השי"ת, הוא רק מחמת שתרועת מלך בו. והוא כעין דאיתא בזוה"ק (תרומה קכ"ח:) מנא ידעינן דקוב"ה אתרעי ביה ושוויה מדוריה ביה כד חמינן דרעותיה דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתריה דקוב"ה בכל ליבא ובכל נפשא וברעותיה ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא. היינו כי תרועת מורה מלשון ותרעיה. היינו שמחמת שרצון של מלך בו, היינו שהשי"ת בחר בישראל, מזה יש להם כח כ"כ לרדוף אחר השי"ת:
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם (בראשית כ״ב:א׳).
כתיב נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה (תהילים ס׳:ו׳), הנה אם השי"ת נותן נס לאדם, אין הכונה שהשי"ת נותן לו חנם, כי חנם זה חלק של הסטרא אחרא. רק הכוונה שהשי"ת מלוה לאדם על סמך שאח"כ יברר את עצמו למה נתן לו השי"ת נס הזה. כמו שהיה נס של יציאת מצרים, שהיה אז גודל קטרוג מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וכו' רק השי"ת הלוה אותם והעיד עליהם כמו שכתוב (שמות ג׳:י״ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. וזה כוונת הכתוב נתת ליראיך נס, והיינו ליראי השם שמבררים את עצמם בכל מיני בירורים נותן להם השי"ת נס. וכן הענין כאן אצל אאע"ה, שמצידו לא היה לו שום תפלה על לידת יצחק. והא ראיה שאמר, לו ישמעאל יחיה לפניך. והשי"ת נתן לו נס, והוא ג"כ על זה הסמך הבירור של אח"כ. והיינו שאאע"ה בירר עצמו אח"כ שלא היה בחנם. כי באמת איתא בזוה"ק (וירא ק"כ.) שהיה הנסיון באספקלריא דלא נהרא. והיינו כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה שהיה לו שני מאמרים סותרים זה את זה. כמו שאיתא במדרש (רבה וירא נ"ו) התחיל אברהם תמיה אין הדברים הללו אלא דברים של תימה אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, חזרת ואמרת קח נא את בנך וכו'. ואם היה לו מעט נגיעה כחוט השערה של טבע אהבת אב לבן, היה ביכולתו לפרש לו את המאמר שאין כוונת השי"ת לשוחטו רק להעלהו. ורק מצידו בירר עצמו וסילק כל נגיעותיו לקיים רצון הבורא. וזה היה הבירור של לידת יצחק, שכל חיים של יצחק נמשך רק ממאמר השי"ת אל תשלח ידך אל הנער. ואח"כ התפלל אאע"ה אשר יאמר היום בהר ד' יראה, והיינו שאם אדם ירצה לעבוד את השי"ת יהיה ביכולת בניקל לעורר את זאת הקדושה הנשאר מעבודת העקידה. ובזה בירר עצמו גם נגד הקטרוג שאיתא בזוה"ק (בא ל"ג.) על איל שהקריב דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב. והענין של זה הלאו שמחמת שאין אדם עומד תמיד בשוה, לפעמים יש לו יותר נדיבות ולפעמים פחות. לזה אינו רשאי להחליף אף שנותן קרבן היותר טוב במקומו, אבל אולי נתנדב זה בכוונה פחותה מזה. אבל אצל אאע"ה לא היה זה האיל כוונת קרבן אחר, רק לעורר זאת העבודה של עקידת יצחק:
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם (בראשית כ״ב:א׳).
כתיב נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה (תהילים ס׳:ו׳). וזה היה אחר הדברים כדאיתא בש"ס (סנהדרין פ"ט:) אחר דבריו של שטן. היינו שהיה אז גודל קטרוג, מפני מה מנהיג השי"ת עם אאע"ה למעלה מהטבע. וזה נסה את אברהם, היינו שהשי"ת הגביה אז כל מערכת הבריאה והראה שבדין עושה זאת. והראה להם שהוא הכלל מכל הבריאה, ועל ידו משפיע השי"ת חיים לכל הבריאה. והראה להם שכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, וכדאיתא במדרש (רבה לך ל"ט) אפילו ספינות שהיו מפורשות בים הגדול היו נתברכות בשביל אברהם אבינו. ופריך שם והלא של נסך הם, ומתרץ חלא מוזיל חמרא, בכל מקום שיין עכו"ם מצוי יין של ישראל נמכר בזול, והיינו שהוא היה עיקר מכל הבריאה שאפילו איסורי הנאה נתברך בשבילו, והוא מחמת שהוא עבד את השי"ת ג"כ למעלה מהטבע. כי באמת לא היה לו מאמר מפורש שחטהו, כדאיתא בזוה"ק (וירא ק"כ.) שהיה המאמר באספקלריא דלא נהרא והוא כדאיתא במדרש (רבה וירא נ"ו) התחיל אברם תמיה אין הדברים הללו אלא דברים של תימה אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, חזרת ואמרת קח נא את בנך וגו', והיינו שאם היה לו נגיעת אהבת אב לבנו כדרך הטבע, היה יכול לפשוט לו את המאמר של והעלהו לעולה, שהשי"ת אינו רוצה רק להעלהו ולא לשחטו, רק עבד את השי"ת חוץ לדרך הטבע וסילק כל נגיעת אהבת אב לבנו. ובזה הראה השי"ת שמפני זה מנהיג השי"ת עמו למעלה מהטבע. ואחר זה התפלל אאע"ה אשר יאמר היום בהר ד' יראה, היינו שהתפלל להשי"ת שמהיום והלאה לא יצטרך עוד לסבלנות כאלה, רק אם זרעו אחריו יפנה עצמו להשי"ת וירצה להכיר אורו ית' מיד יאיר לו השי"ת. וזה דאיתא במדרש (רבה ויגש צ"ד) רואים אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח, היינו שתפלתו הועילה שנשאר מזה הסבלנות קבועה לעולמי עד בל יצטרך עוד לסבלנות כאלה:
והאלהים נסה את אברהם (בראשית כ״ב:א׳).
ואיתא בזוה"ק (וירא ק"כ.) שהנסיון היה באספקלריא דלא נהרא. והענין בזה דהנה באמת כשאדם עומד ומכיר בהתגלות מפורש, כי ממך הכל ומידך נתנו לך, אז אינו שייך שהעבודה של אדם יהיה נקרא על שם האדם, כי אין זה שום רבותא כדאיתא בזוה"ק (שמיני ל"ח.) חמותין מאן דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא, וכדאיתא במדרש (רבה אמור כ"ז) על הפסוק מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא (איוב מ״א:ג׳) מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה וכו'. ורק מחמת שחפץ השי"ת להטיב לבריותיו וחפץ שהעבודה של האדם יהיה נקרא על שם האדם כדי שיהיה נקרא יגיע כפו של אדם, העלים מן האדם ההתגלות הזאת, והאדם אינו מכיר זאת מפורש, ונדמה להאדם שיש לו מה בידו, ואח"כ כשהאדם בוקע בעבודתו ומכיר שכעת הוא רצונו של השי"ת להחזירו לנוכח השי"ת, אזי נחשב זאת שהעבודה נקרא על שם האדם. וזה הענין שהיה הנסיון הזה באספקלריא דלא נהרא, כדאיתא במדרש (רבא וירא נ"ו) התחיל אברהם תמיה אין הדברים הללו אלא דברי תימה אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע חזרת ואמרת קח נא את בנך וגו' והיינו שהיה לו מאמרים סותרים זה את זה, ואילו היה לו מעט נגיעה של עוה"ז כטבע אהבת אב לבן היה יכול לפרש לו את המאמר העלהו שאין כוונתו רק להעלהו ולא לשחטו, ורק שאאע"ה סילק כל נגיעותיו לקיים את רצון השי"ת, ועל זה היה נחשב לנסיון. נמצא שמצד אאע"ה כבר אפס ממנו כל החיים של יצחק אבינו, ורק כל החיים שלו נשאר ממאמר אל תשלח ידך אל הנער, והיינו שהשי"ת הראה בזה אשר רצונו הפשוט חפץ בחיים של ישראל, וזה שהתפלל אאע"ה אחר העקידה אשר יאמר היום בהר ד' יראה, והיינו שהתפלל שהשי"ת יראה זאת תמיד ההתקשרות שהתקשר בעת העקידה שחפץ בהחיים של ישראל. וזה שאיתא במדרש (רבה ויגש צ"ד) רואים אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח, והיינו שתפלתו הועיל שתמיד זאת לנגד עיניו שחפץ בחיים של ישראל. ועל זה אנו מתפללים היום בר"ה ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור. וסיום הברכה הוא ברוך זוכר הברית, והיינו שמן העקידה התקשר השי"ת על ישראל שחפץ בהחיים של ישראל, וזה שהסיום הוא ברוך זוכר הברית. כי בברכת תענית איתא בש"ס (תענית ט"ו) מי שענה על ים סוף וכו' וסיום הברכה הוא ברוך זוכר הנשכחות, והוא כי כל ענין הנס הוא מחמת שיש אצל האדם שכחה, כי באמת אדם הראשון ביום שנברא וראה הים הולך וסוער היה אצלו נס כמו שהיה אצלינו קריעת ים סוף, ורק מחמת שיש שכחה אצל האדם ונעשה מורגל בטבע זה העולם והרגילו בהילוך הים, אז היה אח"כ קריעת ים סוף נס, כי נס הוא רק שמעורר את השכחה שיש אצל האדם שאינו רואה שהכל הוא מן השי"ת, ואצל בעל הנס נתעורר ורואה זאת. וזה שמברכין ברוך זוכר הנשכחות שאני אצל השי"ת, שאין שכחה לפני כסא כבודו מברכינן ברוך זוכר הברית: