בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני וגו' ויחן שם ישראל נגד ההר וגו'. (שמות י״ט:א׳)
איתא בש"ס (שבת פח.) דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי בירחא תליתאי וכו'. והענין, בזה דהנה בעת שהבריאה עדיין מכרת תמיד שהיא נברא מן השי"ת והשי"ת בוראה, אז יש להבריאה טענה ותקיפות גדול לטעון אתמול הייתי מוטל גולם לפניך, מאחר שיש לכל בריה ובריה טענה על כל פעולה ופעולה לך לאומן שעשאני, מאחר שהיא מכרת תמיד שאין לה כח בפני עצמה, וכל כח חיותה הוא מן השי"ת. ומצד טענה הזאת לא שייך שהעבודה תהיה נקראת על שם האדם. ומאחר שעלה ברצונו הפשוט שהעבודה תהיה נקראת על שם העובד, ותהיה נקראת יגיע כפו של אדם, ע"כ הסתיר השי"ת את הבהירות הזאת, והבריאה אינה מכרת תמיד איך שכל כחה הוא מן השי"ת, ונדמה לה שיש לה כח בפני עצמה. וכשאדם בוקע את ההעלם על ידי תורה ועבודה, אז בא בחזרה אל זה האור שהיה להבריאה מקודם, ורק החילוק הוא, שעתה הוא על ידי עבודת אדם ונקרא העבודה על שם העובדה. וזה נקרא תליתאי, כי תליתאי נקרא מה שנתחזק אצל הבריאה האור הזה שהיה לה מקודם, ועתה נתחזק בקנין גמור על ידי עבודתה, וכדאיתא בש"ס (שבת קמו:) עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, והיינו מאחר שהיה עדיין עד שלשה דורות שמץ מן הטענה והתקיפות לך לאומן שעשאני. וזה פי' אוריאן תליתאי, כדאיתא בזוה"ק (מצורע נג:) אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתידע, והיינו שעל ידי תורה ועבודה באו בחזרה אל האור הזה שהיה סתום מקודם מה שהשי"ת העלים מהם, ועתה באו בחזרה על ידי עבודתם אל זה האור ונתחזק אצלם בקנין גמור. ועל זה מסיים הכתוב, ויחן שם ישראל נגד ההר, ואיתא (במכילתא) והובא (ברש"י ז"ל על מקומו) כאיש אחד בלב אחד, היינו מאחר שבאו על הבהירות הזאת, ממילא לא היה אצלם שום פירוד לבבות. כי כל הפירוד נמשך רק מזה שנסתר אצל האדם ההכרה הזאת, אבל בעת שמכיר איך שכל הבריאה הוא נברא מן השי"ת, ומכיר שאל אחד בראנו, אז אין שייך שום פירוד, כמאמר הכתוב (מלאכי ב׳:י׳) הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו מדוע נבגוד איש באחיו וגו'. ובעת מתן תורה שבאו אל ההכרה הזאת, לזה חנו נגד ההר כאיש אחד בלב אחד, שלא היה אצלם שום פירוד. ומסיים הכתוב, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, וקול איתא בזוה"ק שהוא פנימאה, והיינו שאם אתם לא תרצו רק בהקלא פנימאה, והיינו לעומק הרצון של השי"ת, שלא תרצו להיות בלבושים מסתירים רק תרצו תמיד לשמוע בהקלא פנימאה להביט לעומק הרצון של השי"ת. ושמרתם את בריתי, והיינו שתצמצמו את ההשפעה שלא תלך רק לעושי רצונו, כי מצד השי"ת הוא כעין דאיתא בש"ס (תענית ז.) מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים, ורק האדם צריך להגביל את ההשפעה שלא תלך רק לעושי רצונו, וכמו שביקש משרע"ה ונפלינו אני ועמך, וכדאיתא בש"ס (ברכות ז.) ביקש שלא תשרה שכינה רק על ישראל. ואז, והייתם לי סגלה מכל העמים, והיינו שאז יראה השי"ת לישראל שאהבת השי"ת עם ישראל הוא כעין סגולה, וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח) כי סגולה הוא בלי שום טעם, כמו שמצינו סגולת מלכים שאין אדם מבין את היקרות של האוצר, כן יראה השי"ת לישראל שאהבתו עם ישראל הוא בלי שום טעם, ואהבתו הוא למעלה מכל סדר העבודות:
בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני וגו' (שמות י״ט:א׳).
איתא בש"ס (שבת פח.) דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי וכו'. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שמחמת שרב חסדא היה יושב בגודל אהבה ותשוקה לד"ת, ושמו מורה עליו על רב חסד, היה מאיר על ההוא גלילאה לדרוש זאת הדרשה. וזה מורה לשון הש"ס עליה דרב חסדא, היינו שרב חסדא האיר לו זאת הד"ת. וזה שדרש בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי, וענין אוריאן תליתאי מורה, כי באמת מנהג השי"ת עולמו בחסד אל כל היום, והשורש של כל הבריאה הוא בחסדו של השי"ת. אך אם האדם יראה את החסד הזה מפורש אז לא יהיה מקום כלל לעבודה, ע"כ העלים השי"ת את החסד הזה מן האדם ואז יש מקום לעבודה של אדם. ואם האדם בוקע את ההעלם הזה יראה, שבאמת אפילו ההעלם הזה הוא הכל בחסדו של השי"ת, מחמת שרצה שיהיה מקום לעבודה ויהיה נקרא יגיע כפו של אדם, על כן העלים השי"ת אורו, כמו שכתיב (תהילים ק״ג:י״ז) וחסד ד' מעולם ועד עולם וגו' היינו שמכיר שההתחלה שהתחיל השי"ת להאיר לו, ואח"כ ההעלם שהעלים השי"ת ממנו הוא הכל מחסדו. וזה נקרא אוריאן תליתאי, כי מה תורה דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתידע כדאיתא בזוה"ק (מצורע נג:), כי תליתאי נקרא אחר שבא האדם בחזרה אל החסד הראשון על ידי עבודתו. ואף שאיתא בזוה"ק (קדושים פ:) אורייתא מסטרא דגבורה נפקת, זה הכל קודם שבוקע את ההעלם, אז נדמה לו שאורו של השי"ת וההעלם הם שני הפכיים, וזה מורה מסטרא דגבורה נפקת, אבל אח"כ רואה באמת שהכל הוא בחסדו, שגם ההעלם הזה הוא מחמת שהשי"ת הוא רב חסד, ורצה שיהיה לאדם חלק בעבודתו אשר הוא עובד, לזה העלים השי"ת ממנו את החסד הזה כדי שיהיה מקום לעבודה ואז נקרא אוריאן תליתאי. לעם תליתאי, זה מורה כדאיתא בש"ס (שבת קמו.) עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו. והיינו כמו שאיתא בזוה"ק (נשא קכח.) שהשי"ת בעת בריאת העולם פריס פרסא, והיינו שהציב מסך המבדיל בין אורו של השי"ת לתפיסת הבריאה, כי בלא המסך הזה לא היה מקום כלל לעבודה, מחמת שכל הבריאה הכירה שנכללת באחדות הגמור, ע"כ הציב השי"ת את המסך הזה. והאדם בעבודתו צריך לבקוע את המחיצה המבדלת, ולראות איך על ידי דברי תורה יתאחד תפיסתו עם אורו של השי"ת. וכל זמן שהאדם אינו רואה זאת מפורש בד"ת, שתפיסתו נתאחד לגמרי עם אורו של השי"ת, אז צריך האדם להכיר את עצמו שעדיין הוא בעל חסרון ועדיין לא עבד בשלימות. וזה מורה עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו. ואף שאיתא בש"ס (יומא כח:) אברהם אבינו קיים כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין, וזה מורה שהוא כבר ראה שכל הפרטים שלו נתאחדו לגמרי על ידי ד"ת באחדות הגמור, אבל בקביעות לא היה עדיין עד שלשה דורות, והיינו שיהיה נשאר זאת בקביעות אצל ישראל, זה לא היה עד שלשה דורות, וזה מורה עם תליתאי:
ויחן שם ישראל נגד ההר (שמות י״ט:ב׳).
איתא (במכילתא) והובא (ברש"י ז"ל על מקומו) כאיש אחד בלב אחד. והענין בזה דהנה כל הפירוד שיש אצל האדם, נמשך מזה שנסתר מאדם אור השי"ת. אבל אם אדם יכיר, כמו שכתיב (מלאכי ב׳:י׳) הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו, אז הוא השאלה, מדוע נבגוד איש באחיו, ואז אין שייך שום פירוד. ומה שאיתא בש"ס (ברכות נח.) שאין פרצופיהן דומים זה לזה ואין דעתיהם דומה זה לזה, היינו שאחד נפרד מדעת חבירו, הוא יען אשר מהאדם נסתר אור השי"ת, עד היכן שאפילו בד"ת יש ג"כ חלוקי דעות, היינו שכל אחד ואחד יש לו כוונה מיוחדת בדברי תורה שזה נדמה לו שכך הוא המכוון מן דבר זה ולחבירו נדמה לו להפך, ובאמת אנו רואין אע"פ שמחולקין בדין מ"מ איתא בש"ס (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו, ומה שנדמה שיש פירוד וחלוקי דיעות זה הוא מחמת שנסתר אור השי"ת מהאדם. וכאן במתן תורה שהתחיל השי"ת להאיר מאורו אל תפיסת האדם, אז ויחן שם ישראל נגד ההר כולם כאיש אחד בלב אחד ולא היה שום פירוד אצלם:
ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני וגו' (שמות י״ט:ב׳).
ואיתא בש"ס (בכורות ה:) מה רפידים שריפו עצמן מן דברי תורה. והענין הכשלון הזה שהיה קודם מתן תורה שבזה הראה להם השי"ת, שכל מיני כשלונות שנמצא לפעמים אצל ישראל ע"י דברי תורה יוכלו לתקן הכל. וכמו שאנו רואים שיש כמה וכמה דברי תורה שלא יכול האדם לבוא עליהם בלתי הכשלון שמקודם, כמו שאיתא בש"ס (גיטין מג.) על הפסוק (ישעיהו ג׳:ו׳) והמכשלה הזאת תחת ידך, אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהן. ובזאת הראה להם השי"ת שע"י דברי תורה יוכלו לתקן הכל. וענין הכשלון של רפידים מבואר בזוה"ק (בשלח סד:) שאמרו היש ד' בקרבנו אם אין. בעי למנדע בין עתיקא סתימא דאקרי אין ובין זעיר אפין דאקרי ד'. וביאור הענין, כי יש שני מיני הנהגות שהשי"ת מנהג בהם עולמו הנהגת עתיקא והנהגת זעיר אפין. זעיר אפין מורה, כמו שמצינו שהציב השי"ת אם תדרשנו ימצא לך (דברי הימים א כ״ח:ט׳), והיינו שכל כמה שאדם דורש ומחפש ומבקש אחר רצונו ית', כן מאיר לו השי"ת, שכמה שאדם מעורר למטה כן מאיר לו השי"ת למעלה. והנהגת עתיקא מורה, שהשי"ת מנהיג לפעמים שאינו צריך כלל לעבודה ואתערותא של אדם, והשי"ת מאיר לו לאדם בלא אתערותא של אדם, כמו שמצינו במצרים כתיב (שמות יד) ואתם תחרישון ואיתא בזוה"ק (בשלח מז:) אתון לא תתערון מידי, ובזה המקום אינו נתפעל כלל מעבודת האדם, ועל זה המקום נאמר (איוב ל״ה:ז׳) אם צדקת מה תתן לו וגו'. ובאמת עם אלו ב' הנהגות מנהג השי"ת. והיינו שאם אדם עובד עד מקום שידו מגעת, שזה מורה הנהגת זעיר אפין, אז מראה השי"ת אשר מקומם של ישראל הוא גם במקום הזה שלא התחיל עדיין סדר של עבודה, וזה מורה שמקומם של ישראל הוא בעתיקא, וכדאיתא (תנא דבי אליהו) שני דברים קדמו לבריאת העולם תורה וישראל, דרכן של בני אדם אומרים תורה קדמה ואני אומר ישראל קדמו, והיינו שאחר העבודה מראה השי"ת לישראל שעלו במחשבה קודם שהתחיל סדר של עבודה, נמצא שהשי"ת מתנהג עם שניהם. אלא כל ענין הכשלון אז היה כמבואר בזוה"ק (בשלח סד:) אי הכי אמאי אתענשו אלא בגין דעבדי פרודא, והיינו שאמרו שבעת שהשי"ת מנהג עם הנהגת עתיקא אין צריכים לעבודה, וזה נקרא דעבדי פרודא, ואז מיד ויבא עמלק, מיד בא הכלב ונשכו אותו, והיינו שהוא תיכף מקטרג למה בחר השי"ת בישראל יותר, והוא הולך בדעה הזאת ומכחיש לגמרי השגחת השי"ת בזה העולם, ומחמת שמהסתעפות דעה הזאת נמצא דעה שמכחיש לגמרי השגחת השי"ת בזה העולם, לזה צריך האדם לתקן זאת ע"י דברי תורה, שע"י שהולך בדברי תורה והולך בגדרים וסייגים עי"ז מראה כי שם ד' נקרא עליו. ואז ממילא מחמת שעמלק אינו הולך בעבודה רק עושה תמיד בתפיסתו ההיפך לגמרי מרצונו ית' נופל לגמרי, ולישראל מראה השי"ת אחר העבודה, כדאיתא בזוה"ק (האזינו רפט:) ואתקשר דא בדא עד דישתמודע דכלא חד וכלא הוא עתיקא ולא אתפרש מניה וכו', והיינו שמראה השי"ת שמקומם של ישראל עם עבודתם נכללים הכל בעתיקא, וגם זאת מראה השי"ת לישראל שגם לתפיסתם יהיה קיום לעולמי עד כדאיתא בזוה"ק (תרומה קלה:) כיון דמטי התם הא כלהו לעולם ועד:
אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו' (שמות י״ט:ד׳).
היינו שהשי"ת הראה להם אז במתן תורה, שכל מי שמעיק לישראל יתבטל לגמרי. ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, והיינו כי באמת בעת שהשי"ת נותן התנשאות לאדם, כמו שכתיב (יתרו כ) כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, אז האדם מצידו צריך להכין עצמו לכך בכל מיני היכולת, והיינו להציב כלים לקבל זה האור. ובאמת אחר העבודה מכיר האדם שאפילו התחלת הכנה מצידו שהתחיל להכין עצמו, זה הכל היה מצד השי"ת, כמו שכתוב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך, שאפילו כח התפלה שנמצא אצל האדם זה הוא ג"כ מצד השי"ת וכמו שכתיב (דברי הימים א י״ז:כ״ה) כי אתה אלהי גלית את אזן עבדך לבנות לו בית על כן מצא עבדך להתפלל לפניך. וזה מורה מה שהשי"ת אמר להם בעת מתן תורה ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, והיינו שכל מיני התנשאות שנמצא אצלם כעת וכל הכנתם שהיה להם לזה, זה הכל היה מצד ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, שמיעה הוא מעומק, ושמרתם את בריתי, זה מורה שתברר עצמך כל כל לבושים החיצונים, שאף על הלבוש החיצון יכירו כל מערכות הבריאה כי המה זרע ברוכי ד'. וזה מורה אם שמוע תשמעו בקולי, שאם תבררו עצמכם מן עומק נקודת לבבכם עד גמר לבוש האחרון, שמן עומק הלב עד לבושים החיצונים תהיו מבוררים, ואז והייתם לי סגלה מכל העמים, שהשי"ת יראה אז שאהבתו לישראל הוא בדרך סגלה שהוא בלי שום טעם. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכת כהנים מורה על סדר עבודה שהציב השי"ת לישראל, וגוי קדוש מורה על זאת הקדושה בקביעות שקבע אצל כל אחד מישראל שהוא בלי שום עבודה, ועל זה נאמר אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ואיתא (מכילתא יתרו) והובא (ברש"י ז"ל על מקומו) לא פחות ולא יותר, והיינו שהציב לכם השי"ת זה בד בבד, והיינו שלא תקבלו לכם שום תקיפות מן זאת הקדושה בקביעות שנמצא אצלכם, רק כמה שתלכו בעבודה מצדכם תכלו לקבל לכם כח מן זאת הקדושה, וזה מורה לא פחות ולא יותר:
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ו׳).
ממלכת כהנים נקרא זאת הנקודה של העבודה מה שהשי"ת קבע אצל כל אחד ואחד מישראל, שהאדם יהיה לו רצון לעבודה, וכדאיתא בש"ס (זבחים יט.) אמר רב אשי וכו' זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא וכו' א"ל ממלכת כהנים כתיב בכו וכו', והיינו שלכל אחד ואחד מישראל נקבע מזאת הנקודה שיהיה לו רצון לעבודה, כי עבודה הוא עמודא דאמצעיתא, והיינו שלא יסמוך על זה התקיפות, מאחר שעלה במחשבה לא צריך לשום עבודה, לא יסמוך על זה, ורק יעבוד עד מקום שידו מגעת. וגם אל יתרשל האדם מעבודה מאחר שיש לו כמה כחות המניעות וכמה כחות המסתירים, וירא האדם שמא לא יוכל לעבור דרך כל אלו ההסתרות, על זה נאמר וגוי קדוש, היינו שהשי"ת קבע אצל כל אחד ואחד מישראל נקודה אחת הנקראת גוי קדוש, שיהיה לו כח להתגבר על כל כחות המסתירים וכחות המניעות. והשי"ת מבטיח לך שתוכל להתגבר עליהם, כי באמת איתא בש"ס (עירובין יג:) נח לו לאדם שלא נברא משנברא. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, למה לא נקטו הש"ס בלשונם הזהב, טוב לו שלא נברא רק נח לו, שמזה מוכח אשר השי"ת שחפץ להיטב לבריותיו, ואם באמת היה טוב לאדם שלא נברא לא היה בורא אותו, ורק השי"ת הביט עד סופו של אדם שאדם לא יפסיד ח"ו מזה העולם, וביכולתו להתגבר על כל המניעות שיש לו, ורק נח לו שהאדם מפחד שמא יפסיד ח"ו. וע"ז אמר הכתוב, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, שזה מורה שקבע אצלם את הרצון הזה לעבודה, ואל יסמוך מאחר שישראל עלה במחשבה. ועל זה הפחד שיש לו לאדם שמא לא יוכל להתגבר על אלו ההסתרות, לזה מבטיח השי"ת וגוי קדוש, היינו שקבע אצל האדם נקודה אחת אשר בזו הנקודה יהיה ביכולתו להתגבר על כל המניעות ולא יפסיד ח"ו כלום, ולא עוד אלא שירויח ג"כ:
אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל וגו' (שמות י״ט:ו׳).
ואיתא (מכילתא) והובא (ברש"י ז"ל על מקומו) לא פחות ולא יותר, והקשה כבוד אזמו"ר זללה"ה, הלא איתא בש"ס (שבת פז.) יום אחד הוסיף משה מדעתו וכו'. ורק הענין בזה דהנה כתיב (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוצר אור ובורא חשך, ובבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:י״ג) ויהי ערב ויהי בקר שברישא חשוכא והדר נהורא, והיה צריך לכתוב גם הכא בורא חשך ואח"כ יוצר אור. ורק הענין בזה, דהנה כתיב (שם) וחשך על פני תהום, והקשה כבוד אזמו"ר זללה"ה, לפני מי היה אז חשך, הלא לא היה אז שום בריאה ולפני השי"ת כתיב (תהילים קל״ט:י״ב) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. ורק ענינו מאחר שעלה בדעתו לברוא את העולם, והאור הראשון לא היה עדיין בכח הבריאה לקבלו, והאור כזה שאין ביד הבריאה לקבלו נקרא מצד הבריאה חשך. ולזה כתיב יוצר אור ובורא חשך, שמצד הבריאה מתחלת תחלה מיום, כי בערב הראשון אין להבריאה שום השגה, וגם אפילו כח תפלה לא נמצא אצל הבריאה על החשך הראשון, מאחר שלא היה לה שום אור מתחלה, אבל כיון שמתחלת אצל הבריאה תחלה מן יום, ועל החשך השני נמצא אצל האדם כח תפלה. ולזה הכא הוסיף משה יום אחד מדעתו, ואמרו חז"ל (שם) מאי דרש היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילה דהאידנא כבר נפקא ליה, והיינו יען שהתחיל הכא הכנה למתן תורה מצד האדם, לזה הוסיף יום אחד מדעתו כדי שתהיה הכנה בשלימות, כי אם יתחיל מהיום לא יהיה שום השגה מהלילה הראשונה, כי על החשך הראשון אין להאדם אפילו כח תפלה. ולזה הוסיף יום אחד, כדי שיתחיל תחלה מיום ואח"ז יהיה להבריאה על החשך השני כח תפלה להשי"ת, שיאיר לו את החושך הזה, ויהיה להבריאה מעט השגה בו. והסכים הקב"ה על ידו, והיינו שבאמת לא הוסיף כלום, שגם זה היה רצונו של השי"ת שיתחיל תחלה מיום, מאחר שהשי"ת רצה לבנות כעת בנין של מתן תורה, והעיקר הבנין הוא שתהיה להבריאה השגה באורו של השי"ת כמו שכתוב (שמות ל״א:י״ג) לדעת כי אני ד' מקדשכם, ע"כ מוכרח להתחיל תחלה מן יום, כדי שתהיה להבריאה בהלילה הראשונה של ההכנה מעט השגה ותפיסה:
ת"ר בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל רבי יוסף אומר בשבעה בו. אמר רבא דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל ודכולי עלמא בר"ח אתו למדבר סיני כי פליגי בקביעא דירחא חד אמר בחד בשבא איקבע ירחא וחד אמר בתרי בשבא איקבע ירחא (שבת פו:).
הענין בזה, כי קדושת שבת הוא קבוע וקיימא, היינו שאז נתבטל כל פעולת אדם, וזה דכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל, שמתן תורה מורה מה שהשי"ת התחיל מאורו להאיר אל תפיסת אדם, וזה היה בשבת יען שהשי"ת הראה בזה שנתן תורה לישראל בשבת, שמתן תורה היה בלי שום אתערותא דלתתא. ודכולי עלמא בר"ח אתי למדבר סיני, היינו כי יו"ט הוא מה שישראל מקדשין ליה. וזה מורה ג"כ ראש חדש, וזה דכולי עלמא בר"ח אתו למדבר סיני, היינו אף שמתן תורה היה בלי שום אתערותא דלתתא, מ"מ ההכנה היה מצדם, והיינו שהציבו כלים אל אור השי"ת שיקבלו וינהיר בתפיסתם. וזה בר"ח אתו למדבר סיני, היינו שלזה האור באו ע"י הכנתם, שזה מורה ר"ח. כי פליגי בקביעא דירחא חד אמר בחד בשבא איקבע ירחא, היינו שבאמת מהיכן ניקח כח לישראל לקדש את המועדות וראשי חדשים, הוא הכל יען אשר יש בו קדושת שבת שהוא קבוע וקיימא, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קלה.) אנן נטלין מתורה שבכתב תורה שבעל פה וכו' וכן מקדושת שבת קדושת יו"ט. וזה שאמר בחד בשבא איקבע ירחא, היינו שתיכף ומיד אחר השבת איקבע ירחא, שלא היה שום הפסקה מן קדושת שבת לקדושת ר"ח, כדי שיהיה להם הכרה, כי כל קדושתם והכנתם אשר יש להם הוא הכל נמשך מקדושת שבת. וחד אמר בתרי בשבא איקבע ירחא, היינו שבאמצע היה הפסקה מיום אחד דחול, היינו שנסתר מהם זה האור מקדושת שבת ונדמה להם שיש להם כח פעולה, ואח"כ בקעו את זה ההסתר והיה להם הכנה על אור השי"ת, וזה בתרי בשבא איקבע ירחא. ובאמת אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אלו ואלו דברי אלהים חיים, היינו אם האדם מבקע את ההסתר מכיר אשר כח קדושתו אשר יש בו כח להרחיב את הד"ת, הוא הכל יען אשר יש בו קדושת שבת שקבוע וקיימא, ואז נותן לו השי"ת הד"ת בקביעות ויש לו חלק גם בקדושת שבת שקבוע וקיימא, אשר לזאת הקדושה אין אדם מגיע בפעולותיו, מ"מ יש לו חלק בה ג"כ:
ת"ר בששי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל רבי יוסי אומר בשבעה בו אמר רבא דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל ודכולי עלמא בראש חדש אתו למדבר סיני כי פליגי בקביעא דירחא (שבת פו:).
ענין זה ביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח) שבשבת ניתנה תורה לישראל מורה, שזה כולי עלמא מודים שקבלת התורה היה בלי שום אתערותא דלתתא רק מצד השי"ת. וזה מורה קדושת שבת דקבוע וקיימא בלי שום פעולת אדם רק מצד השי"ת, וזה רומז שקבלת התורה היה בשבת, שזה מורה שכל קבלת התורה לא היה מצד שום אתערותא דלתתא, רק מצד השי"ת בעצמו. וענין בר"ח אתו למדבר סיני, היינו שזה כולי עלמא מודים שישראל מצידם הכינו והתקרבו עצמם בכל כחם על קבלת התורה, וזה מורה בר"ח אתו למדבר סיני, כי ראש חדש הוא מה שישראל מקדשין ליה, ואף שבאמת בשורש גם התחלת הכנה שהאדם מתחיל להכין ולקרב את עצמו לד"ת זה הוא ג"כ מצד שהשי"ת מכין לבו לכך, וכמו שכתיב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. וכן מה שלפעמים מתעורר אצל האדם כח תפלה הוא ג"כ שהשי"ת מעוררו לכך, וכמו שכתיב (דברי הימים א י״ז:כ״ה) כי אתה אלהי גלית את אוזן עבדך וגו' ע"כ מצא עבדך להתפלל לפניך. וזה מורה שבשבת ניתנה תורה לישראל, שבאמת בשורש הכל הוא מצד השי"ת, עם כל זה, השי"ת ברוב חסדו אחר עבודת האדם קורא ההכנה על שם האדם, כדי שיהיה להאדם חלק מה בעבודתו אשר עבד. וזה בר"ח אתו למדבר סיני:
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה לבני רז זה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב (תהילים ק״ג:כ׳) ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע וכו' (שבת פז:).
ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שמה שיייך אצל מלאכי מעלה גבורי כח, בשלמא אצל בני אדם מחמת שיש להם כמה מניעות שמונעים אותו מלקיים את רצונו ית', והאדם הולך ומבטל ממנו כל המניעות כדי לקיים את רצון השי"ת, אז נקרא גבור כדאיתא (אבות פרק ד) איזהו גבור הכובש את יצרו. שאני אצל מלאכי מעלה שאין להם שום בחירה, ומה שייך אצלם גבורה. רק הענין בזה הוא, כדאיתא בש"ס (תענית ב.) למה נקרא שמם גבורות גשמים מפני שיורדין בגבורה, היינו שמצד השי"ת הוא כדאיתא (שם ז.) מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים, ורק שהם מצמצמים ההשפעה שילך רק לעושי רצונו, לזה כשהשפעה הולך לעושי רצונו הולך בגבורה ובזעף ומפני זה נקרא גבורת גשמים. והיינו שמלאכים הם לבושים להשפעת השי"ת, והוא מחמת שיש להם הכרה שאין להם מצידם שום כח, והכל הוא מן השי"ת ע"כ נעשים לבושים לזה הכח. כמו המלאך מיכאל רומז מי כאל מחמת שיש לו הכרה שאין שום חסד בעולם רק החסד של השי"ת, ע"כ הוא לבוש למדת החסד. וגבריאל מורה גבור כאל מחמת שיש לו הכרה שאין שום גבורה בעולם רק גבורות השי"ת, ע"כ הוא לבוש למדת הגבורה. כדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז:) שם אל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והויה ודרגא כ"ש לשאר בריין פחות מניה הה"ד כלא חשיבן וכו'. וזה שאיתא בגמ' לשון שמלאכי השרת משתמשין בו ברישא עושי והדר לשמוע. והיינו שעשיה של מלאכי מעלה נקרא זאת ההכרה שיש להם, שאין להם מצידם שום כח רק מהשי"ת. שאני ישראל שהם צריכים לשמוע מקודם, היינו שצריך שיבינו מקודם מה הוא רצונו יתברך ואח"כ לעשות. אבל במתן תורה שאז נקבע אצל ישראל קדושה בקביעות שלא היה להם שום נטיה מרצונו ית', כדאיתא בש"ס (שבת פח:) שמכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. שבשעה שאמר השי"ת אנכי, נתבשם העולם מאור אחדותו ית', ובשעה שאמר השי"ת לא תרצח נתבטל מדת הכעס מישראל. ובשעה שאמר השי"ת לא תנאף נתבטל מדת התאוה מן ישראל, אז הקדימו נעשה לנשמע, היינו שלא היו צריכים לשמוע מקודם מה הוא הרצון כיון שלא היה להם שום נטיה מרצון השי"ת. וזה ברישא עושי והדר לשמוע:
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה לבני רז זה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב (תהילים ק״ג:כ׳) ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע (שבת פז:).
ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה מה שייך גבורה אצל מלאכי מעלה, בשלמא האדם נקרא גבור הכובש את יצרו כדאיתא (אבות פרק ד) אבל מלאכים שאין שום יצר הרע אצלם, וכדאיתא בש"ס (שבת פט.) כלום יצר הרע יש ביניכם ואין להם שום נטיה לעשות ההיפך מרצונו ית' ואיזה גבורה שייך אצלם. דאצל האדם שיש לו כמה מניעות שמונעים אותו מלקיים רצונו ית', ויש לו כמה נטיות בלב שרוצים לנטות אותו מלקיים רצונו ית', דאם האדם מתגבר על כל זה והולך ומקיים את רצונו ית', זה נקרא גבור. שאני אצל מלאכי מעלה שאין להם שום מניעות, וגם אין להם שום נטיות מלקיים את רצונו ית', ומה שייך לקרותם גבורי כח. רק הענין בזה, דהנה זאת מצינו אצל מלאכי מעלה שעומדים תמיד בהתבטלות עצום לפני השי"ת, וכמו שכתוב (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, ועומדים בהתבטלות עצום מה שלא נמצא זה ההתבטלות אצל שום בעל בחירה, שאי אפשר בשום אופן לבעל בחירה לעמוד בהתבטלות כזה שמלאכי מעלה עומדים לפני השי"ת. ומהתבטלות שלהם מכרת כל הבריאה שאין שום כח אחר בעולם חוץ מן השי"ת, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז:) שם אל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והויה ודרגא כ"ש לשאר בריין פחות מניה הה"ד כלא חשיבן וכו', ולזה שייך לקרותם גבורי כח. וזה דאיתא (שבת פח:) כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה וכו' אתה מבקש ליתנה לבשר ודם וכו' אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה, אמר לפניו רבש"ע מתיירא אנכי שמא ישרפוני בהבל פיהם, אמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה וכו'. והיינו שמשה טען לפני השי"ת שמתיירא מאד מהם, מאחר שאי אפשר בשום אופן לעמוד בהתבטלות עצום לפני השי"ת כמו מלאכי מעלה, והשיב לו השי"ת אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה. וענין כסא הכבוד נקרא במקום שאדם אין נוטל לעצמו שום כח והויה, רק מכיר תמיד שאין לו מצד עצמו כלום זולת מה שנותן לו השי"ת. כי במקום שאדם נוטל לעצמו מעט כח, על זה נאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שבמקום שאדם נוטל לעצמו מעט כח והוייה, על זה הכסא לא ישב השי"ת עליו ולכסא הוות תחשב, רק עיקר כסא הכבוד של השי"ת נקרא אצל האדם במקום שמבטל עצמו לגמרי לפני השי"ת. וזה שהשיב לו השי"ת מאחר שישראל מבטל עצמו להשי"ת, אף שהוא בעל בחירה ויכול לדמות לו שיש לו כח בפני עצמו, עם כל זה מכיר שאין לו בפני עצמו כלום, רק מבטל כל דעתו להשי"ת, אף שאין ביכולת האדם לעמוד בהתבטלות עצום כמו מלאכי מעלה, עם כל זה גדולה התבטלות של ישראל מן התבטלות של מלאכי מעלה:
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר (תהילים ק״ג:כ׳) ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע (שבת פז:).
והקשה על זה כבוד אזמו"ר זללה"ה, מה שייך לקרות מלאכי מעלה בשם גבורי כח, איזה גבורה יש להם. בשלמא אצל בעלי בחירה שיש להם כמה מניעות שרוצים להטות לו מרצונו ית', ואדם אשר יש לו מעצר לרוחו והולך ומתגבר על המניעות נקרא בשם גבור, כמו שאיתא (אבות פרק ד) איזהו גבור הכובש את יצרו, שאני אצל צבאי מעלה שאין להם שום בחירה ואין נצרך להם שום מעצר לרוחם, איזה גבורה שייך אצלם. רק הענין בזה שזאת התבטלות עצום הנמצא אצל צבאי מעלה שמכירים תמיד שאין להם שום הויה מצידם בלתי השי"ת, זה נקרא אצלם גבורה כי באמת כתיב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שהכסא שתחשב לה מעט הויה מצידה ולא תתבטל להיושב עליה, על הכסא הזאת לא ישב עליה השי"ת, כי הכסא של השי"ת צריכה להתבטל להיושב עליה. ואצל מלאכי מעלה נמצא התבטלות עצום כזאת, שמכירים היטב שאין להם שום הויה מצידם בלא השי"ת, וכמו שכתיב אצלם (דניאל ז) כרסיה שביבין דינור, והיינו שמכירים שאם יטלו לעצמם הויה מה יפרדו לגמרי. וכמו כן כתיב (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, והיינו שיש להם התבטלות עצום מאימת הכבוד וזה הוא הגבורה שלהם. שאני אצל בעלי בחירה מחמת שאצלם לא נמצא התבטלות כזאת, צריכים לשמוע מקודם, היינו שיבינו מקודם מה הוא הרצון של השי"ת ואחר כך לעשות. וזה דאיתא בש"ס (שבת פח.) בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל תורה בא, אמרו מלאכי השרת חמודה גנוזה וכו' ואתה מבקש ליתנה לבשר ודם, אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה אמר משה להקב"ה מתיירא אנכי שמא ישרפוני בהבל פיהם. והיינו שבאמת התבטלות כזאת שנמצא אצל צבאי מעלה אי אפשר בשום אופן להמצא אצל בעלי בחירה. וזה שמשה רבינו טען שמתיירא מהבל פיהם, מחמת שהם גדולים ממנו שאצלם נמצא התבטלות עצום מה שאצלו לא נמצא כזאת. ועל זה איתא (שם) שהשיב לו השי"ת אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה שנאמר (איוב כ״ו:ט׳) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו וכו', והיינו מחמת שהציב השי"ת הסתרת אור בזה העולם ומ"מ הוא מאחז פני כסא, זה מורה שבוקע את ההסתר ומכיר שכל כחו הוא מהשי"ת, אף שבאמת התבטלות עצום כמו שמלאכי מעלה עומדים אי אפשר בשום אופן להמצא אצלך, אבל על כל זה גדולה התבטלות שלך משלהם. ועל זה נאמר (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וזה מורה תשובת השי"ת אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה:
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גילה לבני רז זה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר (תהילים ק״ג:כ׳) ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע (שבת פז:).
אמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, שהסדר השתלשלות שהציב השי"ת בזה העולם הוא כמו שנאמר (איוב כ״ח:כ״ז-כ״ח) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם. והיינו כי אור בהיר כמו שיורד מן השמים אין ביכולת הבריאה לקבל, כי אם יראה האדם אור השי"ת מפורש ויראה שמלא כל הארץ כבודו, ויראה שמוקף באור השי"ת בכל פרטי פעולותיו, אז אפס ממנו כל כח עבודתו. כי בעת שמכיר האדם ההכרה הזאת, אז מכיר שאף מאומות, אף שעושים בזדון לבם כל פעולותיהם, עם כל זה נתקיים רצונו ית' על ידיהם ג"כ, וכמו שכתוב (תהלים קמ) ירומו סלה, שהשי"ת מנהג עמם באור מקיף למעלה מדעתם. אך יען שהשי"ת חפץ שיהיה מקום לעבודת אדם, ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, על זה הציב השי"ת השתלשלות הזה, שעד ויאמר לאדם, והיינו עד שיבא לתפיסת האדם יתלבש דרך התלבשות הלבושים וממילא יהיה מקום לעבודת האדם. כי מחמת שאורו ית' מלובש בלבושים נתהוה לאדם כח בחירה, שיש לו בתפיסתו בחירה לבחור בטוב, עד היכן שנסתעף מזה הכח, עד שנמצא לו לאדם לפעמים כמה וכמה מניעות שחפצים למנוע אותו מלקיים רצונו ית', וכן נמצא כמה נטיות שחפצים להטות את האדם מרצונו ית', והאדם העובד את ד' שמתגבר על כל והולך בעבודה ומקיים את רצונו ית' זה נקרא גבורי כח, כי זה הוא עיקר הגבורה, ואז מכיר האדם שברישא עושי, היינו שבסוף מעשיו מכיר האדם, שבאמת היה מוקף מרצונו ית' ובהכרח היה לעשות כך. והדר לשמוע מורה, שמי שמטה את עצמו לעומק מכיר שבאמת כל הענין שהיה לו עד עתה הסתרה והיה לו מניעות על הפעולה הזאת, הוא מחמת שחפץ השי"ת להיטב לו וחפץ לזכות את ישראל, ומפני זה הציב השי"ת הסתרת אור כדי שיהיה מקום לעבודה. וכל זה הוא באדם, אבל בצבאי מעלה שאין להם שום מניעה ושום נטיה מרצונו ית', וכמו שכתיב (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, וא"כ איזה חילוק יש אצלם בין עשיה לשמיעה. אך כל הענין הוא כמו שאיתא בש"ס (חגיגה יב:) מעון שבו כתות של מלאכי השרת שאומרים שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל וכו', והיינו שזה מורה מה שנאמר אצלם והדר לשמוע, שיש להם הבנה שמניחין מקום לעבודת ישראל. שמכירין מאחר שישראל יש להם הסתרת אור ועובדים מתוך ההסתר, מזה מבינים שגדולה עבודת ישראל מעבודתם, וזה מורה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל. וזה הענין שבעת מתן תורה שהיה לישראל התגלות אור מפורש, שפתח השי"ת בכל פרטי פעולותיהם, אז הקדימו עשיה לשמיעה, שראו שעשיה שלהם הוא משורש רצונו ית'. וזה הענין שכתיב אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, והוא שראו שבאמת המה מוקפים מאור רצונו ית'. וכל ענין הסתרת אור שנמצא אצלם עד עתה היה הכל לטובתם, מחמת שהשי"ת חפץ להיטב להם. וכן איתא בזוה"ק (לך פג.) אי לא נחתי ישראל למצרים לא הוה עמא יחידא דיליה, והיינו שאז ראו שכל המניעות שנמצא לפעמים אצל ישראל לעבודה הוא הכל לטובת ישראל, כדי שתהיה נקרא על שמם כי הכל בשביל ישראל:
דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי וכו' (שבת פח.).
כתיב (הושע ו׳:ב׳) יחיינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו. והענין בזה דהנה השי"ת הציב בעוה"ז מדות שמנהג בהם עולמו. ובאמת עיקר החיים של המדה הוא האור הנמצא בהמדה, כי המדה בלא אור אין לה שום חיים ואין לה שום קיום ונחשבת עדיין מעלמין דאתחרבו. ועיקר האור של המדות, הוא בעת שיש התכללות המדות, שהתכללות המדות הוא הקיום והחיים והאור של המדה, כי בלא התכללות המדות מתפשטת המדה עצמה בלי שום גבול עד לקצה האחרון שבה, אבל במקום שיש התכללות המדות, היינו שכל מדה נותנת מקום גם למדה המתנגדת לה ואין לה שום עיקשות במדתה, שבשביל כוונה לשם שמים תוכל להתאחד עם חברתה ג"כ, זה העיקר של התכללות המדות, ואז הוא עיקר החיים והאור והקיום. כמו שראינו שגם במדת התפארת הרומז להתכללות המדות, גם בה נמצא כמה מיני התכללות המדות. כמו שאמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שעיקר תפארת הוא, שהוא תפארת לו מן האדם ותפארת לו מן עושיה. אבל במקום שאין עדיין התכללות המדות, אז הוא עדיין מעלמין דאתחרבו. כמו שראינו שהיה עשרה דורות מאדם ועד נח שהם התפשטו עצמן עד בלי גבול, ולא נתנו שום מקום אחד לזולתו, וכשבא ימי המבול שהשי"ת התרומם עצמו למעלה מן זה העולם, אז נאמר (בראשית ז׳:כ״ג) וימח את כל היקום, שנאבדו ונתבטלו לגמרי. וכן עשרה דורות מנח ועד אברהם, מחמת שראו שנשאר יראה קבוע אצל העולם, ונשאר נקודה אחת נח ובניו אשר בזאת הנקודה ראו שהשי"ת בוחר, התיעצו עצמם להתכלל עם זאת הנקודה, ונדמה להם שכביכול בהכרח יהיה להם הויה ונדמה להם שהם מחויבים המציאות, ואח"כ הראה להם השי"ת שהתאחדות כזאת שהוא ח"ו נגד רצונו ית' הוא מלא פירוד, וכמו שכתיב (בראשית י״א:ט׳) ומשם הפיצם ד' על פני כל הארץ, שהשי"ת הראה להם שהם מלא פירוד. וזה כוונת המדרש (רבה בראשית ב) תהו היה העולם עד שלא בא אברהם, והיינו שהיה נחשב עדיין לתהו ולעלמין דאתחרבו, והוא מחמת שלא נמצא בהם התכללות המדות, ורק שבעת שהשי"ת הראה להם ממדותיו התפשטו עצמן במדה הזאת בלי גבול, אבל אח"כ כשבא אברהם אבינו ע"ה ואצלו היה התכללות המדות, והיינו שהוא הבין היטב שהשי"ת חפץ בזה העולם בעבודה, ואעפ"כ אינו מחויב המציאות. והלך בעבודה וצמצום מצידו עד מקום שידו מגעת. ולזה התחיל אצלו עולם התיקון, שעד שבא אאע"ה נקרא תהו וממנו ואילך הוא נחשב לעולם התיקון, ומ"מ גמר מעולם התיקון היה בעת מתן תורה, שלאחר שלשה דורות שישראל נתבררו במצרים שהיה אצלם כמה וכמה הסתרות אור וסבלו עבור כבוד שמים. ולזה האיר להם השי"ת במתן תורה, שאם ילכו בעבודה מצידם ולא יקבלו להם שום תקיפות שהם מחויבים המציאות, אז יבררו כל הדורות הקודמין שהשי"ת יאיר להם, שאפילו במקומות שהיה בהסתרות האור היו ג"כ מקושרים עם אור רצונו ית'. וזה פירוש הפסוק, יחיינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו, שביום השלישי הרומז על התכללות המדות, מכיר האדם האור והחיים של המדות הקודמים, שאף שמקודם נדמה שחסד וגבורה הם שני הופכים, אבל אח"כ מכיר האדם החיים מהם ג"כ:
הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שנתנה בו תורה הוא (פסחים סח:).
הענין בזה, דהנה המועדים נקראים בזוה"ק פני ד', והיינו שבזמן המועד עומד השי"ת בגודל הארת פנים נגד הבריאה, שאם האדם ירצה לפנות עצמו להשי"ת, אז בניקל לו לבקוע את המסך המבדיל ולראות אור השי"ת מפורש. ולהיפך ח"ו, אם האדם לא ירצה אז לפנות עצמו להשי"ת, התגברות התאוה שולטת אז, וכדאיתא בש"ס (קידושין פא.) סקבא דשתא ריגלא, וזה הוא הכלל של כל המועדים. ובפרטות כל חג וחג מורה על אור בפני עצמו. חג הפסח מורה, שהשי"ת מתחיל לקבוע ד"ת אצל האדם, ואז הוא בלי שום כלי מצד האדם רק מצד השי"ת בעצמו. וחג הסוכות מורה, שזה החג נקרא זמן אסיפה לבית, שהאדם יש לו כבר קנין בעבודתו אשר עבד על ידי הכלי שהציב. וזה החג נקרא זמן מתן תורתינו, שאדם יש לו קביעות של ד"ת ורואה שכל גופו בלול בד"ת מן עומק לבו עד הלבושים האחרונים וכולם נבללו בד"ת. ובאמת אם אדם יראה זאת מפורש, אז לא שייך אצלו שום דבר איסור, כי באמת איתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קוב"ה עלמא, וכל הבריאה כלולה בד"ת שאפילו דברים האסורים נמי נכלל בד"ת, ואם האדם מכיר זאת שבאורייתא ברא קוב"ה עלמא, היה מן הראוי שלא יהיה שום דבר איסור נגדו, וכדאיתא בש"ס (חולין קט:) כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא נדה דם טוהר חלב בהמה חלב חיה בשר בחלב כחל. ואף שבאמת עיקר שורש של הדם הוא הכבד, וכדאיתא בש"ס (בכורות נה:) זכרותא דדמא כבדא, והעיקר השורש של בשר בחלב הוא כחל, מ"מ יען שזה נקרא השורש, ובמקום השורש אין שום איסור. וזה החג שנקרא מתן תורתינו, והיינו שהאדם מכיר זאת שעיקר והשורש של כל הבריאה הוא ד"ת, אז היה מן הראוי שלא יהיה שום איסור נגדו. אך מחמת שאם האדם אינו מכיר זאת מפורש ויקבל לתוכו את אלו הדברים האסורים, יוכלו לאסרהו בעבותות ויטרידו את דעתו ביותר, כי האמת הוא שבמקום השורש אין שום איסור, אך בהסתעפות להלן מן השורש שם הוא איסור. וזה הענין בעצרת דבעינן נמי לכם, שזה כולי עלמא מודים שאז הוא הזמן שיכול לקבל כל דברים המותרים לתוכו, ויכול להעלות אותם ולהחזירם להשי"ת פנים בפנים:
דרש בר קפרא מאי דכתיב (תהילים ס״ח:י״ז) למה תרצדון הרים גבנונים יצתה בת קול ואמרה למה תרצו דין עם סיני כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני כתיב הכא וכו' (מגילה כט).
והענין בזה כי הרים, אמר אזמו"ר זללה"ה, שמרמזין על כחות גדולים, אך אצלם הכחות האלו הם בלי שום בחירה. וכוונת השי"ת היה במתן תורה שאדם בבחירתו יקבל על עצמו כל מיני סבלנות כדי להגיע לאור של דברי תורה, ואם האדם מברר עצמו בבחירתו עד מקום שידו מגעת כפי כחו, אז מגיע האדם לקדושות גדולות עד שמגיע לקדושת אבות. כי בלא בחירה נמצא אצל כל מין אומה ולשון, גוון טובה של דרך ארץ, רק אצלם הגוון הזה הוא רק מעשה קוף ומעשה אצטבע בעלמא, והם אינם משיגים שום קדושה מזה הגוון. שאני אצל ישראל, שאדם הולך בדברי תורה ובבחירתו מברר עצמו עד מקום שידו מגעת, אז מגיע לכח קדושת אבות (שנקראים הרים) וזה הענין שאיתא בש"ס (שבת פט.) למה נקרא שמו סיני מפני שנעשה בו נסים לישראל, ובאמת כוונת הגמ' אינה כפשוטו, כי באמת איתא בש"ס (ב"ק נ.) כל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו, אלא הפירוש של נס הוא שבעת שהשי"ת רוצה לנסות את האדם, אז מגלה עומק לבו של אדם ומראה איך שבעומק לבו הוא מלא קדושה. וזה ענין שאמרו שנעשה בו נסים לישראל, שהשי"ת רצה אז לנסות את ישראל כמו שכתיב (שמות כ׳:י״ז) כי לבעבור נסות אתכם וגו', אז גילה השי"ת עומק לבם של ישראל שהם מלא קדושה. וזה שמקשה הש"ס הר ניסאי מיבעי לי, והוא כי מחמת שעדיין אין אנו רואין רק הנקודה שבלב ועל זה יש עדיין קטרוגים, כי על החילוק של עומק הלב מאן מפיס, ומתרץ שם הש"ס אלא מפני שירדה שנאה לעכו"ם עליו, והיינו העיקר הוא, שמזה שישראל מעלה זאת הנקודה של קדושה גם על הלבוש האחרון, וכמה שמראין לו לישראל יותר שמקושר עם אור רצונו ית', יותר מקבל על עצמו עבודה. וככל שהשי"ת משפיע לו יותר טובה, יותר מקבל עליו מלכות שמים. שאני אצל האומות שהם אינם רוצים בעבודה מצידם, כמו שאיתא במדרש (תנחומא ברכה ד) מלמד שהחזירו על כל אומה ולשון ולא קבלוה, לזה נתבטלו הם לגמרי נגד ישראל, וזה ענין שמתרץ הש"ס שלזה נקרא שמו סיני מפני שירדה שנאה לעכו"ם עליו:
וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לד' (ויקרא כ״ג:ט״ו-ט״ז).
והענין בזה מה שבכל הקרבנות נאסר חמץ ובשתי הלחם בעצרת הובא חמץ למקדש. והוא, כי כל ענין קרבן הוא במקום שאדם יש לו קנין מה בהטובה שמשיג מאת השי"ת, ונוטל זה הכח והקנין ומחזירו להשי"ת, ואז מברר עצמו שהטובה שיש לו משלחן גבוה קא זכי ליה. ועיקר קנינו של אדם הוא במקום שאדם מכיר מפורש שאין ביכולתו לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, והיינו שמכיר שכל טובה שיש לו הכל הוא מהשי"ת הנותן את הטובה, ולא שהשי"ת נתן פעם אחת, ורק שהשי"ת נותן לו בכל רגע ורגע, וזה עיקר הקנין של האדם כדאיתא במדרש (תנחומא בהר א) מכרתי את העולם כולו לאברהם ולא הוניתי אותו וחזר והקנה אותו לי. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שביאור המדרש הוא, שבאמת מאין הוא הסימן שלא הוניתי אותו והקניתי לו את כל העולם כולו, מן חזר והקנה אותו לי. מאחר שהקנה בחזרה לי, זה הוא הסימן שלא הוניתי אותו, נמצא שכל הקנין הוא במקום שאין באפשרות לקבל לעצמו כח מה, ורק מכיר שהשי"ת הוא הנותן של הטובה. ולזה נאסר חמץ במקדש, כי חמץ מורה על תפיסת אדם ועל פעולת אדם, שזה הוא ענין חמץ שנתרבה על ידי פעולת אדם, ועל ידי שהיות הזמן, ממילא אין מהנקל להכיר היטב שהשי"ת הוא הנותן, ויכול לדמות לו שכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, על כן אין לו כ"כ קנין בחזקה, ואין לו מה להקנות בחזרה להשי"ת. שאני שתי הלחם בעצרת, שנאמר וספרתם לכם שבע שבתות, והיינו שאדם מברר עצמו כל כך במ"ט ימי הספירה מזוקק שבעתים, שמברר עצמו כל כך שעומד קרוב עם תפיסתו להשי"ת, אז מותר להביא חמץ למקדש, שמראה לו השי"ת שגם תפיסתו יש לו מקום, שגם תפיסתו אינו מתיישן אצלו, מאחר שבירר עצמו שמכיר שגם תפיסתו הוא בידו של הקב"ה. וזה הענין נמי שאיתא בש"ס (פסחים סח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. והיינו שבעצרת מראה השי"ת לישראל שנותן מקום לתפיסת זה העולם ג"כ, מאחר שבירר עצמו כל כך שתפיסתו ג"כ מקורב מאד להשי"ת:
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לד' בשבעתיכם וגו' (במדבר כ״ח:כ״ו).
איתא בש"ס (ר"ה טז.) הביאו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות ושתי הלחם בעצרת כדי שיתברך לכם פירות האילן וכו'. והענין בזה, דהנה בעת שהאדם עומד בהכרה מפורשת ורואה איך שמקבל כל דבר מהשי"ת, אז אין שייך כלל קרבן, מאחר שרואה שהדבר הזה אינו שלו מה יש לו ליתן לפני השי"ת, וכדאיתא בזוה"ק (שמיני לח:) חמותין מאן דנטיל מבי מלכא ויהיב למלכא. וכל עיקר הקרבן הוא מה שנדמה להאדם שביגיע כפיו זכה לזה ויש לו קנין בהדבר הזה, ומחזיר גם את זה להשי"ת, זה נקרא קרבן. ובאמת מה שייך שיהיה להבריאה קנין מה, מאחר שמכיר בחזרה שהכל הוא מן השי"ת, ורק היא הנותנת זה בעצמה, שיש לו הכרה אחר עבודה שהוא מן השי"ת, זה הוא כל הקנין של האדם. וכל מה שהוא מכיר ביותר איך שכל דבר הוא ביד השי"ת, יש לו יותר קנין בדבר הזה. וכדאיתא במדרש (תנחומא בהר א) מכרתי את העולם כולו לאברהם ולא הוניתי אותו וחזר והקנה אותו לי. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שהפירוש הוא מאין הוא הסימן שלא הוניתי אותו ומכרתי לו את העולם, הוא רק מן וחזר והקנה אותו לי, מאחר שנתתי לו הכח לחזור הכל להשי"ת, מזה ראיה שלא הוניתי אותו שיש לו קנין בכל הבריאה. כי כל עיקר הקנין של אדם הוא במקום שמכיר בחזרה אחר ההעלם איך שהכל הוא ביד השי"ת. וזה הביאו לפני עומר בפסח, כי פסח מורה מה שהשי"ת מראה לישראל שבחר בהם, והאדם צריך לברר עצמו אח"כ למה בחר בו השי"ת. וזה מורה הקרבת העומר שהוא בא מן שעורים שהוא מאכל בהמה, שרומז שבהתחלת הבירור מצד האדם הוא עדיין כעין דכתיב (תהילים ע״ג:כ״ב) ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, כי עדיין אינו מבורר בשלימות, ואח"כ כשמברר האדם עצמו במ"ט ימי הספירה מזוקק שבעתים, שבעה פעמים שבעה, אז קרבנו מאכל אדם, שאז הוא מבורר וזה נקרא מנחה חדשה. וזה שע"י עומר בפסח מתברך תבואה שבשדות. ועל ידי שתי הלחם בעצרת מתברך פירות האילן. כי החילוק בין תבואה שבשדות ובין פירות האילן ביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי כמו שיש שני מינים תבואה שבשדות ופירות האילן, תבואה צריך האדם לזרוע בכל שנה ושנה, ואילן הוא שנוטעים אותו בפעם אחת ושוב השרף עולה ומשקה אותו, כך יש באדם שני מיני תפלות אחד מה שצריך האדם להתפלל בכל שעה ושעה, והשני מה שנקבע אצל האדם תפלה בקביעות, מה שאין צריך לזה להתפלל, כי כבר נקבע אצלו בקביעות גמור וכדכתיב (תהלים קט) ואני תפלה, שהלב בעצמו מתפלל תמיד. וזה הביאו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות, כי בהתחלת הבירור מצד אדם שאין מבורר עדיין בשלימות, צריך האדם על כל טובה וטובה שמקבל תפלה חדשה, שהשי"ת יאיר לו לקבל את הטובה הזאת ויהיה ביכולתו ליתן אותו בחזרה לפני השי"ת. אבל בעצרת שהאדם מצידו בירר עצמו עד מקום שידו מגעת, עד מלכות שבמלכות, ונתברר שבעומק הלב של ישראל הוא תמיד נמשך אחר רצון השי"ת ולא ירצה רק במה שברצונו ית', ולזה אברך לכם פירות האילן, שמורה שהאדם אין צריך לברר עצמו בכל פרט טובה שמקבל, ורק השי"ת נותן לו כל הטובות בקביעות, מאחר שלא יחשוק האדם רק מה שהוא ברצונו ית' וכל טובה שמקבל הוא מבי גזא דרחמנא:
כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לד' אלהיך וגו' (דברים ט״ו:י״ט).
כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש הא כיצד אתה מקדישו הקדש עילוי (ערכין כט). ענין מה שאנו קורין פרשת כל הבכור במועד, אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שענין כל הבכור הוא הקדמה לפרשת מועדים, והוא כי מועדים נקראים בזוה"ק פני ד', וזה מורה שהשי"ת מתחיל אז לפנות עצמו להבריאה להשפיע לה כל מיני טובות פנים בפנים, ומאחר שהשי"ת מראה אז ראשית השפעה שלו, מחויב האדם מצידו למסור כל הכח שלו להשי"ת. והיינו כי עיקר מה שיש לאדם חלק בההשפעה של השי"ת הוא ע"י הכלי שלו, היינו שאדם מעמיד כלי לקבל השפעת השי"ת ומכין עצמו לזאת ההשפעה. ואם האדם מצידו מוסר גם הכלי שלו להשי"ת, אז השי"ת מצידו נותן הכל בחזרה אל האדם בקנין קבוע, כי כן הסדר של השי"ת, שזה שאדם מצידו מוסר מה להשי"ת, אז השי"ת מקנה להאדם בחזרה בקנין קבוע. כמו שאיתא במדרש (תנחומא בהר א) מכרתי את העולם כולו לאברהם ולא הוניתי אותו וחזר והקנה אותו לי וכמו שאמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שביאור המדרש הוא, שמנין הוא הסימן שלא הוניתי אותו מן חזר והקנה אותו לי. וזה הענין שבזה החג התחיל מצות בכורים, כמו שאיתא (בכורים פרק א), כי על מצות בכורים אמרו חז"ל (בכורים פרק ג) יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאינה שביכרה כורך עליה גמי ואומר הרי זה בכורים. והיינו כי מצות בכורים ג"כ מרמז על זה, כי אדם שחרש וזרע ויורד לתוך שדהו ורואה הראשית השפעה של השי"ת, ובאמת עיקר טעם טובה מרגיש האדם בזה הראשית, שמאחר שעבד בהשדה הזאת וכעת רואה שכר עמלו יש לו חשק ותשוקה גדולה לזה הראשית, וכמו שכתיב (ישעיהו כ״ח:ד׳) כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה, ואם האדם מקנה בחזרה כל הכח שלו להשי"ת, אז השי"ת מצידו יתן לו כל ההשפעה בגודל קנין. וזה הענין שאמרו חז"ל (שם) העשירים מביאים בכורים בקלתות של כסף וזהב והכלי ניתן לבעלים, והעניים מביאים בקלתות של נצרים והסל והבכורים ניתן לכהנים. והיינו כי אין עשיר אלא בדעת, שזה מורה שהעשירים מביאים בקלתות של כסף ושל זהב, כי העשיר שיש לו דעת והכרה למסור גם הכלי להשי"ת, לזה הוא הדין שניתן להם בחזרה הכל בקנין. אבל העני בדעת שאין לו עדיין זה הכח למסור הכלי שלו להשי"ת, לזה הוא הדין שהסל והבכורים ניתן לכהנים. ונחזור לענינינו, כי זה עיקר במועד שבעת שמראה השי"ת לישראל ראשית השפעה שלו אז הוא העצה למסור כל הכח להשי"ת, כמו שאיתא בש"ס (ראש השנה טז.) הביאו לפני עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, שמחמת שהשי"ת מראה אז להאדם הראשית בניקל לו לאדם למסור אותו בחזרה להשי"ת. כי זה מרמז כמו שאיתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה עלמא לית יכול עלמא למסבלא וכו' והראשית מרמז על נהורא קדמאה, שמכיר עדיין שהכל הוא מן ד' הנותן לו כח לעשות חיל. וכן הוא הענין בקדושת בכור שג"כ מרמז על ראשית השפעה שלו שמשיג מן השי"ת, הוא ג"כ העצה להקדישו, ואז יתן לו השי"ת כל ההשפעה בגודל קנין:
והשיאנו ד' אלהינו את ברכת מועדיך.
היינו שאנו מתפללים להשי"ת שישא ויגביה את תפיסתנו למעלה למען שיהיה עמידתה קרוב וסמוך להמאציל ית'. כי באמת שופע השי"ת בעולם כל מיני טובות, אכן מי שעומד בהתרחקות, לא זה בלבד שאינו מכיר את הטובה, אלא שנראה לו בזה השפעת הטובה כל מיני הפכיים ומיני סבלנות. אבל מי שהוא קרוב להמקור ית', מכיר שפיר בזאת השפע בעצמה כל מיני טובות. וכענין שמצינו נמי זאת השינוים בהזמנים שאיתא בש"ס (מגילה יב.) יום השביעי שבת היה שישראל אוכלים ושותים ואומרים שירות ותשבחות, אבל אומות העולם אוכלים ושותים בו ומדברים דברי תיפלות. והוא כי יום השביעי הוא, כמו שאנו אומרים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו, וישראל יען שהמה קרובים להמקור ית', לכך נתעלה תפיסתם ג"כ מפאת זה העליה, ומפאת זה מכירים המה יותר בתפיסתם לומר שירות ותשבחות. משא"כ האומות יען שהם עומדים בגודל התרחקות, לזאת המה מתרחקים ביותר בזאת העליה בעצמה, שביום השביעי נדמה להם שעזב ד' את הארץ, לזה המה מתפשטים ביותר ואומרים דברי תיפלות, הרי שיש שנוי בהזמנים נמי בין העומדים קרוב להעומדים רחוק. ע"כ אנו מתפללים והשיאנו, שיעלה ויגביה את תפיסתינו למעלה שנהיה עומדים תמיד קרוב להשי"ת, למען שנכיר היטב את השפעתו ית'. וזה נמי שאנו אומרים את ברכת מועדיך, והמועדים נקראים בזוה"ק פני ד', להורות שהשי"ת מראה אז הארת פניו נגד ישראל, שיכולין אז להכיר מפורש אהבת השי"ת לישראל שנקראו בנים למקום. כי באמת חביבין ישראל שנקראו בנים למקום כמו שאיתא (אבות פ"ג), ובזמן המועד הוא כמאמרם ז"ל (שם) חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שבזמן המועד נתעלה התפיסה של ישראל שיכירו זאת החיבה גם בהכרת תפיסתם בהתגלות מפורש. וע"ז אנו אומרים לששון ולשמחה, היינו, כי מזה שנתעלה התפיסה של אדם להיות נקשר באור רצונו ית', נמשך לאדם עיקר השמחה, כי מכיר שפיר שלא יתבטל מתפיסתו לעולם אפילו כחוט השערה, כי כמו שרצונו ית' חי וקיים כן גם תפיסתו לא יתבטל. כאשר רצית, היינו, כי אור רצונו ית' מנהיר באמת תמיד לישראל, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז:) שיש נקודא חדא דמטי תדיר אכן הוא באורח גניזא, אבל בזמן המועד כאשר נתעלה התפיסה, אז נתגלה מפורש בתפיסתם שכל מה שישראל מקבלים הוא רק רצונו ית'. וע"ז ואמרת לברכנו, כי מאחר שכל קבלת ישראל הוא רק רצונו ית', לזה הוא שורת הדין שישכון השי"ת גבי ישראל כל הברכות וכל מיני טובות: