ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' (במדבר כ״ט:ל״ה).
איתא בזוה"ק (תצוה קפ"ז.) ולית שמיני אלא מגו שבעה. היינו, כי השי"ת הציב בזה העולם היקף שבעה, היינו שאדם עובד את כל ששת ימי המעשה, ואחר כך מכיר שתכלית מן ששת ימי המעשה הוא, כי בו שבת אל מכל מלאכתו. כמאמרם ז"ל מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה. ובאמת מה שייך אצל השי"ת מנוחה, הלא כתיב (ישעיהו מ׳:כ״ח) לא ייעף ולא ייגע. רק השי"ת צמצם אורו, כדי שיהיה מקום לעבודת האדם, היינו שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. היינו שרצה להיות נקרא מלך בתחתונים, וכדאיתא (פרקי דר"א). ובמדרש (תנחומא פ' חיי) גדול היית עד שלא בראת עולמך ומשבראת עולמך נתגדלת ביותר. ובאמת מה שייך אצל השי"ת נתגדלת, הלא מצד השי"ת הכבוד שמים שיש לו אחר הבריאה היה לו קודם הבריאה ג"כ. והגם שאין מלך בלא עם, זה ג"כ הוא רק שכל נברא שנתן לנו תפיסה ושכל הזה שאין מלך בלא עם. ובאמת מצידו הוא מלך בלא עם ג"כ, רק שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, שנתן לנו תפיסה כזאת, כדי שישראל ימליך על עצמו את השי"ת. ובשבת מכיר האדם זאת, מאחר שמכיר שכל כח הפעולה הוא ג"כ מן השי"ת, וממילא כיון שמכיר זאת נדמה לו שכל ששת ימי המעשה הם כדבר אגב. וע"ז מורה היקף שמונה כדאיתא בש"ס (ערכין י"ג:) כינור של מקדש של שבעה נימין ושל ימות המשיח של שמונה נימין. היינו שהיקף שמונה מורה על הארה של ימות המשיח, שהשי"ת מאיר לאדם שאין שום דבר אגב אצל השי"ת, מאחר שלא יכול לבוא לחיי עולם, רק ע"י ששת ימי המעשה, ממילא אינו נחשב לדבר אגב. וזה ולית שמיני אלא מגו שבעה, היינו שלמי מאיר זאת, רק למי שהולך בהיקף שבעה הזה, היינו שבששת ימי המעשה פעל ועשה כל צרכו, ובשבת הכיר שכל כח הפעולה ג"כ מן השי"ת, ואז מאיר לו השי"ת שאין שום אגב כלל אצל השי"ת:
ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' פר אחד איל אחד וגו' (במדבר כ״ט:ל״ה).
במדרש (תנחומא פ' פנחס) פתח, יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ (ישעיהו כ״ו:ט״ו) וכו' אתה מוצא בחג מקריבים שבעים פרים על ע' אומות וכו'. הענין בזה כמו שמצינו (דברים ל״ב:ח׳-ט׳) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. והוא, כי יש שבעים אומות בעולם, וכנגדן מצינו בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה. ואמר ע"ז כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה מרמז שכל פרט נפש מישראל יכול לכלול בקרבו אומה שלימה, והיינו, כי באמת מצד השי"ת לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה. כי מכל השבעים אומות עולה מהם כבוד שמים. ואף שהם בעצמם הולכים בזדון לבם הרע, עכ"ז עולה מהם כבוד שמים, וכמו שכתיב (מלאכי א׳:י״א) ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה. ורק החילוק הוא כמו שאיתא בש"ס (מנחות ק"י.) דקראן ליה אלהא דאלהא, והיינו שהם מצידם אינם רואים את הכבוד שמים העולה מהם, אבל ישראל מכירים בדעתם ובתפיסתם את הכבוד שמים העולה מהם, וממילא עומדים בהתקרבות גדול להשי"ת מאחר שהם רואים שהשי"ת מצוה להם על עבודה והם מקיימים את רצונו ית', ממילא מכירים תמיד שעומדים בהתקרבות גדול להשי"ת. שאני הם, שעליהם נאמר, רחקת כל קצוי ארץ, שהם עומדים בהתרחקות מאד, מאחר שהם בדעתם אינם מכירים שום חיבור עם רצונו ית'. ואף שבאמת עולה מהם כבוד שמים, ורק שהשי"ת מנהיג אותם למעלה מדעתם, כי כל ענין הזדון שלהם שרוצים לאבד את הכלל ישראל. והוא, כי מאחר שישראל רוצה להכיר בדעתו לראות הכבוד שמים העולה ממנו, ולזה לא ימצא להם שום נייחא בלבם, ותמיד הם בגודל כעס עליהם, כמו שמצינו אצל נבוכדנצר שכתיב (חבקוק ב׳:ד׳) הנה עפלה לא ישרה נפשו בו. והיינו שהם אינם יכולים למצוא להם שום נייחא ומרגוע בלבם, ותמיד הם שרוים בכעס, ולזה רוצים תמיד לאבדם, כדי שיהיה ביכולתם להמציא להם נייחא בלבם. אבל באמת בזה הזדון בעצמו מנהג אותם השי"ת למעלה מדעתם, ואינם יכולים לפעול כלום. כדאיתא בש"ס (פסחים פ"ז:) שאמרו גפי דרומאי בהא סלקינן ובהא נחתינן ואצלם נאמר (תהלים ק"מ) ירומו סלה, שהשי"ת מקיף אותם ומנהג אותם למעלה מדעתם, והכבוד שמים העולה מהם הוא למעלה מדעתם, נמצא שעומדים בהתרחקות גדול וישראל עומדים בהתקרבות גדול. כי באמת יש היקף שבעה והיקף שמונה כדאיתא בש"ס (ערכין י"ג:) כינור של מקדש של שבעה נימין ושל ימות המשיח של שמונה ושל עתיד של עשר. והיינו, כי ההיקף שבעה מרמז על המדות שהשי"ת מנהג בהן את עולמו, והשלש ראשונות מרמזים שהם למעלה מהתפיסה של אדם. וכשאדם מברר עצמו עד מקום שידו מגעת בההיקף שבעה, נותן לו השי"ת חלק גם בהשלש ראשונות, נמצא שישראל עומדים בהתקרבות גדול, שתפיסתו מגיע עד אור אין סוף. וזה הוא הענין שבשבעת הימים הקריבו שבעים פרים, והיינו שישראל האירו איך שהוא באמת לאמיתו שלא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה. כי באמת הנחיל השי"ת להם ג"כ כחות גדולים, כי במקום שנתקטן הדעת שם הצניע השי"ת כחות גדולים, וכמו שכתיב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמינו, ורק שאצלם הוא בעקשות גדול ואינם נוטלים לעצמם זה הכח לעבודת השי"ת. ובאמת כשישראל מברר עצמו שביכולתו לקבל זה הכח והוא יעבוד עם זה הכח רצונו ית', בזה הוא מנצחם. וזה שהקריבו שבעים פרים, שישראל נתבררו שביכולתם לקבל את כל השבעים כחות משבעים אומות, והם יעבדו את השי"ת עם אלו הכוחות. ולזה הוא ביום השמיני פר אחד איל אחד, והיינו שאומר השי"ת מאחר שישראל יכולים לברר את עצמם כך, לזה הם עיקר רצוני שעל ידיהם יתפרסם כבוד שמים:
ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כ״ט:ל״ה).
כתיב (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון. ואיתא על זה בש"ס (פסחים נ'.) אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעוה"ז וקפויין הם לעוה"ב. הענין בזה כמו שאמר כבוד אאמו"ר זללה"ה שבנגעים ואהלות נכללו כל מיני סבלנות שבעוה"ז. כי נגעים מורה, כמו שאיתא בזוה"ק (תזריע מ"ט:) צרעת סגירו כמה דאתמר סגירו דנהורא עלאה. והיינו שמחוסר אור השי"ת, ומזה יש לו לאדם סבלנות גדול במקום שרואה שחסר לו אור השי"ת. ואהלות מורה, שהטומאה שורה אצלו וזה ג"כ סבלנות גדול. אבל זה מורה שקפויין הם לעוה"ב, והיינו שלעתיד יראה האדם, שעם זה הסבלנות הגיע לאור השי"ת, שזה היה הקו שלו, שעם זה הסבלנות השיג אור השי"ת, ולא היה יכול להגיע לזה האור בלתי הסבלנות הזה, וזה מורה מה שקפויין לעוה"ב. כי בעוה"ז נקרא זה יקר, כי באמת איתא בזוה"ק (יתרו פ"ב:) רעותא דקוב"ה לאוטבא ליה לבר נש בעלמא הדין ובעלמא דאתי, כי באמת רצונו של השי"ת להטיב לאדם בעוה"ז ג"כ. אך במקום שרואה האדם שהשי"ת אסר לו הדבר הזה אין לו סבלנות כ"כ, כי בטח יודע השי"ת שאין שייך לשורש נפשו, אבל בדברים המותרים, בעת שנצרך האדם לצמצם עצמו, שם יש סבלנות גדול, וזה הענין שנקרא יקר בעוה"ז. אבל קפוי לעוה"ב, היינו, שהשי"ת יראה לעתיד שעיקר הישועה נבנה מזה הסבלנות שסבלו ישראל בעבור כבודו ית'. וזה שכתיב והיה ביום ההוא ואיתא בזוה"ק (שלח קע"א.) יומא דאחיד סופא בשירותא, ואמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה מורה על שמיני עצרת, שזה היום הוא הארה מלעתיד. כמו שאיתא בש"ס (ערכין י"ג:) כינור של מקדש של שבעה נימין ושל ימות המשיח של שמונה נימין. והיינו, כי יש היקף שבעה והיקף שמונה. היקף שבעה, מורה על הבירור הזה, שהציב השי"ת לאדם שיברר את עצמו עד מקום שידו מגעת. והיקף שמונה, מורה מה שמאיר השי"ת לאדם אחר הבירור. ובאמת רואה האדם אז שלא היה ביכלתו להגיע לזה האור, הנקרא היקף שמונה בלתי בירוריו שמקודם, שמאחר שסבל מאד בברורים מצידו, על זה האיר לו השי"ת אח"כ, כמו שאיתא בש"ס (סנהדרין צ"א:) לעתיד יעמדו במומן ויתרפאו שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה, והיינו, שבאמת אינם כופרים בהתחיה, שאצל השי"ת מה דלא הוה הוה מה דהוה לא כש"כ. אך מה שהאדם יכיר עצמו אח"כ, והיינו שיראה שמהסבלנות של עוה"ז הגיע לחיי העוה"ב זאת אינם מודים, ולזה יעמדו במומן, כדי שהאדם יכיר את עצמו אח"כ. וכן בזה הענין, מאחר שאדם עובד עד מקום שידו מגעת, מגיע לזה האור הנקרא היקף שמונה. ובאמת הציב השי"ת לאדם זה הבירור, מחמת שהשי"ת חפץ להיטב לבריותיו. כי איתא בירושלמי (ערלה) האי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכליה ביה, וכן איתא במדרש (רבה קהלת ד') רעותא דבר נש דמתקרי דלעי ונגיס. לזה הציב השי"ת להאדם אלו הברורים, כדי שיהיה נקרא יגיע כפו של אדם. אבל אח"כ מגיע לזה האור הנקרא היקף שמונה. וזה מורה יומא דאחיד סופא בשירותא על זה החג שמיני עצרת. כי שבעת ימי החג מורה שישראל ביררו את עצמן עד מקום שידם מגעת, וכל זמן שנצרך האדם לברר עצמו עדיין יש לו סבלנות, כי כל זמן שנצרך אדם אל הבירור מצידו עדיין אין הרע נפרד לגמרי. ולזה הקריבו ישראל בשבעת ימי החג שבעים פרים כנגד שבעים אומות, והיינו מחמת שישראל צריכין עדיין לבירורים מצידם, יש להם עדיין סבלנות, והיינו שזה מורה שיש עדיין טוב מעורב באומות, וישראל צריך ללקט הטוב הנמצא בהם, אבל זה היום הוא פר אחד איל אחד, והיינו שמורה שהאומות נופלים לגמרי, וישראל מגיע לזה האור הנקרא היקף שמונה:
ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כ"ט).
איתא במדרש (רבה קהלת ד') טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח. טוב מלא כף נחת זה יום השבת, ממלא חפנים עמל זה ששת ימי המעשה. והענין בזה, כי עמל אצל האדם נקרא דוקא במקום שאינו רואה התכלית מפעולותיו ועבודתו, כי במקום שאדם רואה התכלית מפעולותיו אשר עושה, שם אין עמל אצל האדם, ולזה נקרא ששת ימי המעשה עמל ורעות רוח. אבל שבת מורה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, כי שבת מורה שמשיג אז אור השי"ת, שמכיר שע"י עבודתו אשר עבד משיג אורו של השי"ת. ולזה נקרא שבת מלא כף נחת, וממילא מכיר האדם אז, שגם ששת ימי המעשה ג"כ אינו עמל אצלו, כיון שרואה שע"י פעולת של ששת ימי המעשה השיג אורו של שבת. כמו שאיתא בש"ס (עבודה זרה ג'.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, והיינו, שע"י טרחותיו אשר טרח ויגע השיג האור הזה, ממילא מכיר האדם למפרע אשר כל הפעולות של ששת ימי המעשה ג"כ אינו עמל אצלו. ועל זה איתא במדרש (רבה קהלת א') ז' הבלים אמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית. ובאמת להבין זה, בשלמא ששת ימי המעשה שהיה בריאה בכל יום ויום שייך לקרותו הבל. אבל שבת לא היה אז שום בריאה, כי שבת הוא כמאמרם ז"ל בא שבת בא מנוחה, ואיזה הבל שייך לקרות ליום המנוחה. אך הענין בזה, דהנה מי שרואה אחר המנוחה תכלית היוצא מהיגיעה אשר יגע, לזה האדם לא נמצא שום הבל כיון שמכיר שהכל לתכלית. אבל מי שגם אחר המנוחה אינו רואה שום תכלית מהיגיעה, לזה האדם גם המנוחה אצלו הבל, כי למה יגעת לחנם שתצטרך אח"כ להמנוחה. ולזה שייך לקרות הבל אפילו על יום השבת, כי מאחר שששת ימים נקראים הבל, אז נקרא יום המנוחה ג"כ הבל. אבל מי שרואה תכלית היוצא מפעולותיו אשר פעל בכל ימי המעשה, לזה מכיר למפרע שגם ששת ימי המעשה אינו נקרא עמל, כי הכל הוא לתכלית טובה, כי מזאת היגיעה השיג אורו של השי"ת, אשר על זה מורה יום השבת. וכל זה הוא הכל בהיקף שבעה, כי היקף שבעה הציב השי"ת מחמת שהשי"ת חפץ להטיב לבריותיו. ואיתא במדרש (רבה קהלת ד') רעותא דבר נש דמתקרי דלעי ונגיס, על כן הציב השי"ת את זה ההיקף שבעה, שמורה שע"י ברוריו של אדם משיג אור השי"ת. אבל מחמת שרואה שהגיע לאורו של השי"ת ע"י ברוריו,כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומכיר שע"י טרחותיו הגיע לאור הזה, ממילא יכול האדם לקבל לו כח מה. ע"כ הציב השי"ת היקף שמונה, וכדאיתא בש"ס (ערכין י"ג:) כינור של מקדש של שבעה נימין ושל ימות המשיח של שמונה נימין, שזה רומז היקף שמיני. וזה ההיקף מורה, אשר לאור הזה אי אפשר להגיע בשום אופן על ידי ברוריו, כי האור הזה מנחיל השי"ת רק מאוצר מתנת חנם. וממילא מזה האור אין ביד האדם לקבל לו שום כח, מאחר שמכיר ששם אינו מגיע ע"י עבודתו. ולמי באמת מנחיל השי"ת האור הזה, מי שהולך בעבודה בהיקף שבעה עד מקום שידו מגעת, ולזה האדם מנחיל השי"ת מאוצר הזה של מתנת חנם. ועל זה אמר כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה מרמז שמיני עצרת נגד ימי החג, כי שבעת ימי החג מורה על ברוריו של אדם. ולזה הקריבו שבעים פרים בשבעת ימי החג, שהאומות קיבלו חיות מהם, והוא כי זה מורה מאחר שישראל נצרכו עוד לברורים, ממילא נצרכו גם האומות שישראל יבררו את עצמן נגדם. אבל שמיני עצרת מרמז על אורו של השי"ת אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית, כי זה הוא נגד היקף שמונה. ולזה האור אין ביד האדם להגיע לשם על ידי ברוריו, רק מאחר שישראל ביררו עצמם עד מקום שידם מגעת בשבעת ימי החג, לזה מנחיל להם השי"ת את האור הזה, אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית, אף שבאמת תפיסת האדם הוא בגבול ותכלית, אבל השי"ת מאיר לישראל שתפיסתם נכלל במקום כזה אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית:
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (דברים י״ד:כ״ב).
ואיתא בש"ס (תענית ט'.) ר' יוחנן אשכחיה לינוקא דריש לקיש א"ל מאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנא לך הא א"ל זיל נסו א"ל ומי שרי לנסויי להקב"ה והכתיב לא תנסו את ד' א"ל בר מהא דכתיב ובחנוני נא בזאת והריקותי לכם ברכה עד בלי די. כתיב (תהילים קכ״א:ה׳) ד' שומרך ד' צלך על יד ימינך. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שכמו שהצל של האדם נמשך אחר התנועה של אדם, שאיזה תנועה שהאדם עושה, כך נמשך אחריו הצל. כן הענין כביכול אצל השי"ת, שכמה שאדם קובע בלבו השגחת השי"ת, כן משגיח עליו השי"ת. וכמו שאיתא בזוה"ק (וירא ק"ג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה והיינו שכפי שאדם מכין עצמו על השראת אורו ית', כן שורה עליו השי"ת ושומרו. ועל זאת, שמאיר לו השי"ת שעל ידו נבנה עיקר המכוון של רצונו הטוב החפץ להטיב. וזה הענין של מצות מעשר, שמורה, שאדם לוקח מה שמבורר אצלו היטב, מה שיש לו כבר קנין בו, ומוסר אותו להשי"ת, כעין דאיתא בש"ס (סנהדרין ק"ב:) מהיכן בעי למישרא המוציא מהיכן דקדים בישולא. והוא, מאחר שחרש אדם וזרע עד גמר האפיה, ואח"כ רואה האדם שבזה המקום קדים בשולא. ממילא רואה האדם, שזה המקום הניח לו השי"ת שיכיר שהשי"ת הוא הנותן. שהעיקר מכל הדברים הוא המוצא פי ד' המהוה והמחיה את הדבר, ובזה המקום צריך למסור אותו להשי"ת. וכן הענין במצות מעשר, שאדם חרש וזרע עד אסיפה לבית, שמכיר שכבר יש לו קנין בהטובה, וזה יקר מאד בעיני האדם. כמו שאיתא בש"ס (בבא מציעא ל"ח.) רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו. כי זה המקום שמכיר שכבר יש לו קנין נקרא קב שלו, ובזה המקום מוסר אותו להשי"ת. וממילא נתברר שכל התשעה קבין הנשארים אצלו משלחן גבוה קא זכי ליה, והשי"ת מאיר לו, שאצלו הוא המקום שיכול לשכון שם כל מיני טובות. כי במקום שהשי"ת מקנה לאדם קנין מה, ונתיישן בעיני האדם, ממשיך השי"ת את אורו משם. שאני לזה האדם שנוטל דבר המבורר אצלו בקנין מאד, ומוסר אותו להשי"ת, ממילא שורה אצלו כל מיני טובות שבעולם. מאחר שנתברר שכל הטובות הנמצאים אצלו הם הכל, כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. וזה ענין שא"ל עשר בשביל שתתעשר, שמזאת המצוה מגיע לו לאדם כל מיני טובות והשפעות. א"ל מי שרי לנסויי למאריה, כי ענין נסיון הוא, כמו שכתיב (בראשית כ"ו) והאלהים נסה את אברהם, היינו שהשי"ת מגביה את האדם מעט למעלה מן העוה"ז. כי בעת שרוצה השי"ת להטעים לאדם מפרי מעשיו כמו שאיתא בש"ס (קדושין מ"א.) לאדם טוב מטעימין לו מפרי מעשיו בעוה"ז, ואז מנסה השי"ת לאדם ומגביה לו למעלה מן העוה"ז. כי באמת מצד השי"ת נאמר (תהילים קל״ו:ד׳) לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. אך על זה איתא במדרש (תהילים קל״ו:ד׳) אין בעל הנס מכיר בניסו, שהאדם אין לו הכרה בזה. אבל במקום שרוצה השי"ת שהאדם יהיה לו תפיסה בזה, שבעל הנס יכיר בניסו, כי באמת חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, אך חבה יתירה נודעת להם, שבעת שרוצה השי"ת שהאדם יכיר בתפיסתו, אז מנסה השי"ת לאדם. וזה ענין שא"ל ומי שרי לנסויי למאריה, והיינו שהאדם ילך מצידו בעיקשות וחוצפא כלפי השי"ת, ויאמר מאחר שסגלתי הרבה תורה ומצות ולמה אין השי"ת מנסה אותי. ובאמת מה נחשב כל העבודה של אדם נגד השי"ת, וכי יש כלום לבריה אצל בוראה. כי באמת כל העבודה של האדם הוא הכל מצד השי"ת, וכמו שכתיב (איוב מ״א:ג׳) מי הקדמני ואשלם וגו' ואיתא במדרש (רבה אמור כ"ז) מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה וכו' א"ל בר מהא, דהיינו במצות מעשר אינו נחשב שהאדם הולך בעיקשות נגד השי"ת, מאחר שבירר עצמו מצידו, מגיע לו כל הטובות, רק זה הוא ממילא אצל מצות מעשר עשר בשביל שתתעשר. מאחר שהאדם נוטל הקב שלו המבורר מאד וחשוב הוא בעיני האדם, ומוסר אותו להשי"ת, ממילא נעשה האדם הזה כלי קיבול על כל מיני טובות שבעולם, מאחר שבירר עצמו מצידו שהטובה אינו נתיישן בידו, ורק מכיר תמיד שתמיד הוא ביד הנותן, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא: