בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות (ויקרא כ״ג:מ״ב).
בזוה"ק (אמור ק"ג.) מאן דאיהו משורשא וגזעא קדישא דישראל הוא יתיב תחות צילא דמהימנותא. והענין בזה, דהנה השי"ת ציוה מצות עשה ומצות ל"ת, ומן מצות עשה משיג האדם אור פנימי, שמזה שהאדם מיגע עצמו לקיים רצונו ית' בקום ועשה, מזה קובע האדם אצלו קדושה קבועה בלב, וזה נקרא אור פנימי. ומן מצות ל"ת משיג האדם אור מקיף, שמזה שהאדם שומר עצמו, שמה שהשי"ת ציוה שלא לעשות אינו עושה. מזה רואה שהשי"ת מגין עליו ומקיף אותו לשמרו מכל מיני איסורים. כי ענין כל דברים האסורים הוא שהשי"ת לא נתנה אל תפיסת האדם, כי באמת מצידו לא ברא דבר לבטלה, ורק שלא נתנה עדיין אל תפיסת האדם שיהיה ביכלתו לקבלו ולהחזירו לנוכח השי"ת. וכמו שאיתא (תו"כ) אל יאמר האדם נפשי קצה בבשר חזיר אלא יאמר אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, והיינו שלא נתן השי"ת אל האדם כלי שיהיה ביכולתו לקבלו לתוכו. ודברים המותרים רומז, שהשי"ת נתנה אל תפיסת האדם, והאדם יכול להחזירו פנים בפנים להשי"ת, וכדכתיב (משלי כ״ג:א׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. ובזוה"ק (עקב ער"ב.) שעת סעודה שעת מלחמה, והיינו, כי באם שאדם מקבל המאכל לתוכו והולך בזה הכח ועובד את השי"ת, אזי נקרא שמנצח את המאכל והוא מתגבר על המאכל, ואם ח"ו שמקבל את המאכל ומטריד את דעתו נקרא שהוא מנוצח מן המאכל, והאוכל מתגבר עליו. וזה הוא החילוק שאצל דברים המותרים נתן השי"ת כח לאדם שיהיה ביכולתו ללחום עם המאכל ולהתגבר עליו. אבל דברים האסורים עוד לא נתנה השי"ת אל תפיסת האדם שיהיה ביכלתו להגביר על המאכל. ומזה שהאדם שומר נפשו מהם, מזה משיג אור מקיף, שהשי"ת שומרו לבל יקבלם. והנה הכלל מכל הל"ת אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה רומז מצות סוכה, כי סוכה הוא כדאיתא בש"ס (סוכה ב'.) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, והיינו כשהאדם נתמשך אחר רצונו ית' בכל רגע ורגע. ומזה רואה שהשי"ת מקיף עליו ומגין עליו, כי הגנת בית אינו רואה שהשי"ת מגין עליו, שאם יש רוחות רעים וטללים רעים, אזי נדמה להאדם שכח אחר מגין עליו, ואינו רואה שהשי"ת מגין עליו. אבל הגנת סוכה מורה כדכתיב (ישעיהו ד׳:ו׳) וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר, והיינו שאצל סוכה רואה האדם שהשי"ת מגין עליו ומקיף אותו ושומרו מרוחות רעים וטללים רעים. וזה האור מקיף של מצות סוכה הוא הכלל מכל מצות ל"ת. והנה האומות אי אפשר להם בשום אופן לשמור מצות ל"ת, והגם שמצות עשה ג"כ אינם יכולים לקיימם. רק החילוק הוא, שאצל מצות עשה יכולים להציב גוון של עבודה. וכדכתיב (מלאכי א׳:י״א) ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה וגו' אבל מצות ל"ת, היינו לשבות מן הפעולה בעבור רצונו ית' אינם יכולים בשום אופן, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין נ"ח:) נכרי ששבת חייב מיתה. ולזה מצינו שהבירור האחרון יהיה במצות סוכה, וכדאיתא בש"ס (עבודה זרה ג'.) שיאמרו תנו לנו מראש ונעשנה וכו' אמר הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' הקב"ה מקדיר עליהם החמה כל אחד בועט בסוכתו ויצא, ופריך הגמ' והא אנן נמי תנן המצטער פטור מן הסוכה, ומשני בעוטי לא מבעטי. והיינו שזה החילוק הוא שאצל ישראל הוא צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, והיינו שאין לו שום קביעות ואינו נוגע בשום דבר, ורק נתמשך אחר רצונו ית' כחוט השערה, ולזה שרואה שרצונו של השי"ת הוא ללכת לסוכה אזי הוא מקיים רצונו ית' בכך. וכשרואה שמצטער, שהשי"ת מתנהג בהנהגה למעלה מתפיסתו, אזי תיכף נתמשך אחר רצונו ית' ואין לו שום תרעומות. שאני אצל האומות שזאת אינם יכולים לסלק את נגיעתם, ורק יש להם נגיעה בכל דבר ואינם יכולים לשבות בעבור רצונו ית' ולזה כל אחד בועט בסוכתו ויוצא:
בסכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כ״ג:מ״ג).
אמר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה שיש שני מיני הגנות אצל האדם. יש הגנת פנימי, דהיינו אכילה ושתיה שהאדם מקבלם לתוכו ומקבל חיות מהם. ויש הגנת בחינת מקיף, דהיינו הגנת בית שהוא למחסה ולמסתור מזרם וממטר. וזה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי. כי באמת עיקר עבודה אצל ישראל הוא כמו שכתיב (שמות ל״א:י״ג) לדעת כי אני ד' מקדישכם. והיינו שהעבודה אצל ישראל הוא שרוצה לדעת ולהכיר בתפיסתו את אור רצונו ית'. שאני אצל האומות שאף שנמצא לפעמים אצלם עבודה אבל הוא רק על הגוון, ורצונם תמיד להסתיר את אור השורש שבל יכירו בתפיסתם רצונו ית', וכמו שאיתא בש"ס (מנחות ק'.) דקראן ליה אלהא דאלהא. אף שמצינו שדהע"ה ג"כ אמר (תהילים קל״ו:ב׳) הודו לאלהי האלהים. אכן החילוק הוא, שהאומות אין רצונם בתפיסתם להכיר את אור השורש. הן אמת שזה מודים שלמעלה מדעתם הציב השי"ת כל אלו הלבושים, אבל בתפיסתם אינם רוצים לידע מה. וזה מרמז דקראן ליה אלהא דאלהא. שאני אצל ישראל מרמז, שזה שאמר דהע"ה הודו לאלהי האלהים, והיינו שישראל אחר כל אלו התלבשות שהציב השי"ת, רצונם להכיר בדעתם את אור השורש, ורצונם להכיר בתפיסתם את הרצון של השי"ת מכל הלבושים של עוה"ז, וזה מרמז הודו לאלהי האלהים שנאמר אצל ישראל. והבירור של זה החילוק שישראל עובדים באמת להשי"ת והאומות רק על הגוון, זה הוא מצות סוכה, כמו שמצינו שהבירור שלעתיד יהיה מצות סוכה, כמו שאיתא בש"ס (עבודה זרה ג'.) תנה לנו מראש ונעשנה וכו' אמר הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' והקב"ה מקדיר עליהם חמה וכל אחד בועט בסוכתו ויוצא ופריך והתנן המצטער פטור מן הסוכה ומתרץ בעוטי לא מבעטי. והענין בזה כי מאחר שהאומות אינם עובדים אלא על הגוון, על זה נותנים הויה לתפיסתם, ואין ביכולתם לבטל את תפיסתם להשי"ת. והיינו בעת שהשי"ת מראה להם שמתחיל להנהיג בהנהגה חדשה, אינם יכולים לבטל את דעתם ותפיסתם, מאחר שכל עבודתם אינו אלא על הגוון. הן אמת שבעת שהשי"ת מתחיל בהנהגה חדשה נתבטלו לגמרי, וזה מורה שהקב"ה מקדיר החמה שיתבטלו אז. אבל הם לבטל עצמם אינם יכולים. אבל ישראל מאחר שעבודתם באמת להשי"ת, לזה אינם נותנים שום הויה לתפיסתם ויכולים לבטל כל דעתם ותפיסתם להשי"ת, ורצונם תמיד להתמשך אחר רצונו ית' בכל עת ועת, ולזה אינו מבעט. נמצא שזה הוא הבירור שישראל עובדים באמת מעומק לבם, והם אינם אלא על הגוון. וזה שכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי וגו' כי סוכה מרמז על הגנה, שמכיר שהשי"ת מגין עליו. הן אמת שהגנת בית נמי נקרא הגנה כנ"ל, אבל אינו מכיר מי הוא המגין עליו מרוחות רעים ומטללים רעים. אבל סוכה מרמז כמו שכתיב (ישעיהו ד׳:ו׳) וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר. שבסוכה רואה מי הוא המגין עליו מרוחות רעים ומטללים רעים, וזה הוא מדה במדה, יען שהאומות אינם מבטלים דעתם להשי"ת, ולזה כשהשי"ת מגביה מעט למעלה נתבטלו לגמרי שאני ישראל מאחר שתמיד עבודתם להכיר בדעתם את אור השורש, ונמשכין אחר רצונו ית' בכל הנהגה והנהגה, ולזה אינם מתבטלים לעולם. והשי"ת נותן להם מקום בכל הנהגה והנהגה, ומראה להם כי הוא המגין עליהם שזה מרמז מצות סוכה:
בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו' (ויקרא כ״ג:מ״ב-מ״ג).
אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (אבות פרק ו'). הענין בזה כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, שכל ענין שהציב השי"ת בזה העולם התעלמות האור בלבושים נסתרים, והציב סדר השתלשלות. וכמו שמצינו בזוה"ק, שהשי"ת הוריד אורו מכתרא לכתרא ומנזרא לנזרא, הכל היה יען אשר השי"ת ברצונו הטוב רצה שהבריאה תהנה מיגיעה. והיינו שכל הטובות שינחיל לה השי"ת יהיה נקרא יגיע כפיך כי תאכל. כי באמת כשאדם מגיע לשורש הבהירות, מכיר שהשי"ת מקיף כל הבריאה לבל יטו מרצונו ית' שאפילו מאותם שהם מלא זדון נגד רצונו ית' גם המה מקיף אותם השי"ת, ורק החילוק הוא, שאצל האומות הוא כמו שכתיב (תהילים ק״מ:ט׳) זממו אל תפק ירומו סלה. שהשי"ת מקיף אותם למעלה מדעתם, ולהם אין שום חלק בהכבוד שמים העולה מהם. וכמו שמצינו שכבוד שמים עולה מכל האומות, כגון מן פרעה בשעתו ומן המן בשעתו, נתעלה כבודו ית' מהם ג"כ. אבל להם אין שום חלק בזה מאחר שהוא למעלה מתפיסתם, כי בתפיסתם רצו לעשות ההיפך מזה. שאני ישראל, שאצלם הוא עיקר כמו שכתיב (שמות ל״א:י״ג) לדעת כי אני ד' מקדישכם, והיינו שישראל רוצה להכיר החיבור שיש לו בתפיסתו עם אור השי"ת, אף שבאמת יודע שהשי"ת מקיף אותו, עכ"ז רוצה להכיר זאת בתפיסתו, איך שיש לו חיבור עם אור רצונו ית'. וזה הענין שבכל מקום שישראל מנצחים את האומות יוצאים אח"כ לסוכות, וכמו יעקב אע"ה לאחר שנצח שרו של עשו כתיב (בראשית ל״ג:י״ז) ויעקב נסע סכותה. והיינו כי כל ענין נצוח הוא בזה שמראה ישראל, כמו שאיתא בזוה"ק (אמור צ':) דמאיך גרמיה למישרא עליה גאותא דקוב"ה, והיינו שישראל רוצה להכיר בתפיסתו בכל רגע ורגע איך שמקיים רצון השי"ת. לא כן האומות לא ירצו להכיר זאת, וזה הוא עיקר הנצוח. וזה הענין שיעקב אבינו ע"ה אחר שנצח שרו של עשו, כתיב ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות על כן קרא שם המקום סכות. ואמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה למה לא קרא למקום ההוא בית על שם ביתו, רק קרא על שם מקנהו. ורק הענין מורה, שבזה בירר עצמו יעקב אע"ה, איך שעבד כ"כ לדעת כי אני ד' מקדישכם, עד היכן שהתפשט קדושתו גם על הקנינים שלו. כי האדם יכול להכניס קדושה גם על כל פרטי קניניו, כמו שמצינו בעיזי דרבי חנינא בן דוסא דאייתי דובא בקרניהו (תענית כ"ה.) וכמו כן מצינו בחמורו דרבי פנחס בן יאיר (חולין ז'.) וזה הראה יעקב אע"ה שכ"כ עבד לדעת, עד שהכניס קדושה שלא מדעת. וזה היה עיקר הבירור שלו, שלזה זכה להיות מרכבה לשכינה. וזה מורה ולמקנהו עשה סוכות, כי צאן מורה על המשכה גדולה, כמו שאיתא בש"ס (בבא קמא נ"ב.) כיון שקנה את המשכוכית קנה כל העדר. והיינו שבזה בירר עצמו שנמשך אחר רצונו בכל רגע ורגע, וזה היה עיקר הנצוח. וכמו כאן בעת שישראל מנצחין את האומות ביוה"כ, כמו שאיתא במדרש (רבה אמור ל') משל לשני בני אדם שנכנסו לדין ולית אנן יודעין מאן הוא נוצח וכו' כך ישראל ועכו"ם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בר"ה, ולית אנן יודעין מאן נצח וכו' נצטוו ישראל אח"כ לישב בסוכות, וזה עיקר הבירור. כי מצות סוכה מורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, והיינו שלישראל אין לו קביעות, ורק בכל רגע ורגע נתמשך אחר רצונו ית'. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי נמצא שני מיני הגנות, הגנת בית שהוא למחסה מזרם וממטר, והגנת סוכה. והגנת בית מורה אף שיש לו הגנה, אבל אינו רואה מי הוא המגין עליו. אבל הגנת סוכה מורה, שרואה שהשי"ת הוא המגין עליו בכל רגע ורגע. וזה הוא עיקר הבירור של ישראל נגד האומות. ולזה סוכה שהוא למעלה מעשרים פסולה, והטעם משום דלא שלטא ביה עינא, והיינו כי עיקר מצות סוכה מורה לדעת כי אני ד' מקדישכם. וזה הוא נמי הטעם שבעינן כוכבים נראין מתוכה. ובאמת אח"כ מראה השי"ת לישראל כמו שאיתא בזוה"ק (ויקרא י"ב.) ישראל באן אתר אשרי להו כתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. והיינו שמקומן של ישראל הוא במקום שהוא למעלה מעבודה, שאפילו במקום שהשי"ת מקיף את כל הבריאה, גם שם הוא מקומם של ישראל. וכל ענין שהעלים מהם האור הזה הוא הכל, יען אשר רצונו הפשוט הוא שתהיה נקרא יגיע כפיך:
כל האזרח בישראל ישבו בסוכות (ויקרא כ״ג:מ״ב)
ואיתא בזוה"ק (אמור ק"ג.) מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל הוא יתיב תחות צלא דמהימנותא. ביאר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה גזעא הוא ענפים היוצאים לחוץ שנכרים לכל, ושרשא הוא מה שבתוך האילן, שכל עיקר חיות האילן יונק ממנו, ואצל עבודת אדם מורה גזעא, מה שהאדם עובד עד מקום שידו מגעת. ושרשא הוא שיש אצל כל אחד ואחד מישראל נקודה אחת של קדושת אבות. והיינו שהאבות היו עובדים כ"כ להשי"ת, עד שהשי"ת חתם עליהם שהם נמשכים אחר רצון השי"ת תמיד. עד היכן שנשאר אחריהם בלב כל ישראל נקודה אחת, אשר בזאת הנקודה נמשכים אחר רצון השי"ת. ובמקום שישראל עובד עד מקום שידו מגעת, אזי מגיע אל הנקודה הזאת אשר יש בו בקביעות. וזה דאמר הזוה"ק מאן דאיהו מגזעא ושרשא דישראל, היינו שעבד את השי"ת עד מקום שידו מגעת ובא אל הנקודה הזאת, הוא יכול לישב תחות צלא דהימנותא. כי סוכה נקראת צילא דהימנותא, היינו כי סוכה מורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי (סוכה ב'.), היינו שתמיד יהיה נמשך אחר רצון השי"ת בלי שום קביעות בעוה"ז, רק כפי שהשי"ת יאיר לו, כך יתמשך אחריו. ומי שהוא מגזעא ושרשא דישראל, הוא יתיב תחות צלא דהימנותא. זה יכול להתמשך אחר רצון השי"ת תמיד, כי הוא מאמין כשם שהשי"ת חי וקיים כן דבריו חיים וקיימים, וביד השי"ת להראות לו תמיד תפיסה אחרת. ובמקום שהשי"ת מגביה תפיסתו יכול לבטל כל תפיסתו הראשונה, מאחר שמאמין שהשי"ת יכול להאיר לו בכל רגע ורגע תפיסה אחרת. וכמו שאנו רואין שלעתיד יהיה הבירור נגד האומות במצות סוכה, שכל אחד בועט בסוכתו ויוצא (עבודה זרה ג'.) ופריך שם והא מצטער פטור מן הסוכה ומתרץ בעוטי לא מבעטי אינהו בעוטי מבעטי. והיינו מחמת שישראל יכול לבטל תפיסתו הראשונה, ויכול להתמשך תמיד אחר רצון השי"ת כפי שהשי"ת מאיר לו. שאני האומות שהם באמת בעומק אינם רוצים להתמשך אחר רצון השי"ת רק על הלבוש רוצים להתמשך כקוף בתר בני נשא. ולזה כשהשי"ת מראה לו תפיסה אחרת אינו יכול לבטל תפיסתו הראשונה, ורק בועט בסוכתו ויוצא. וזה דאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ו:) שסוכה הוא ברזא דקו המדה, והוא כמו שביאר כבוד אאמו"ר זללה"ה על הפסוק (תהילים ס׳:ח׳) ועמק סכות אמדד, היינו לעתיד כשהשי"ת ינחיל טובה לישראל, יאיר שביגיע כפם בא להם זאת הטובה. וזה שאמר הכתוב ועמק סוכות אמדד, היינו מחמת שבעומק היה לכל אחד ואחד נקודה חדא, אשר בזאת הנקודה תמיד היה נמשך אחר רצון השי"ת, וממילא מזה נתברר כולו לטוב, מאחר שמצינו אצל טומאה (כלים פרק ב) הדקין שבכלי חרס שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. והשיעור מכדי סיכת קטן איתא כדי סיכת אבר קטן של תינוק בן יומו, והיינו שאם ישאר רק שיעור קטן נשאר עדיין כלי כבראשונה, ויכול לקבל טומאתו הראשונה. ק"ו שמדה טובה מרובה, אשר השי"ת ימדד זאת הנקודה אשר בה היה נמשך תמיד אחר רצון השי"ת, ממילא יתברר לעתיד שהיה כולן לטוב ע"י יגיע כפיהם:
למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. (ויקרא כ״ג:מ״ג)
ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה כי סוכה מורה כמו שנאמר (שמות ל״א:י״ג) לדעת כי אני ד' מקדישכם. והענין בזה דהנה באמת גאולת מצרים היה ישועה מצד עתיקא קדישא, כדאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ח.) והישועה היתה בלא זימנא. והיה גודל קטרוג אז כדאיתא בזוה"ק (תרומה ק"ע:) מה נשתנו אלו מאלו. ואמר להם השי"ת שישתקו מהם את המקטריגים, ונשאר מהם השארה מצות סוכה, היינו שיבררו את עצמם על מה בחר השי"ת בהם, היינו מפני שהם רוצים לעבוד את השי"ת מדעתם, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכ"ח:) מנא ידעינן דקוב"ה אתרעי ביה בבר נש ושרי מדוריה ביה כד חזינן דרדיף אבתריה בכל לבא ובכל נפשא, היינו שהשי"ת הציב להם מצות סוכה שיבררו את עצמם על מה בחר השי"ת בהם, מפני שהם יכולים לרדוף אחר השי"ת בכל לבם ובכל נפשם:
למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כ״ג:מ״ג).
איתא בש"ס (סוכה ב'.) עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות. והענין בזה כי באמת עיקר העבודה אצל ישראל הוא, כדכתיב (שמות ל״א:י״ג) לדעת כי אני ד' מקדישכם, והיינו כי באמת אין שייך לומר, מזה שהשי"ת ציוה לנו תורה ומצות שח"ו צריך למעשינו, כי באמת כבודו ית' הוא בשלימות גם בלתי מעשינו. וכמו שאנו אומרים אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. וכדאיתא במדרש (תנחומא שמיני) וכי מה איכפת ליה להקב"ה לשוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, אלא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את ישראל וכו'. והיינו שבכל ענין עבודה שהציב הש"י, מחמת שחפץ להטיב לבריותיו, הציב תפיסה זאת שכביכול כבוד שמים אינו בשלימות בלתי ישראל. ומחמת שהשי"ת הציב רצון כזה שרצונו שהברואים יכבדו אותו, על זה צריך האדם להתפשט הרצון הזה בכל מיני התפשטות. ובאמת האומות ג"כ מתפשטין הרצון הזה, כי כבודו ית' עולה מהם ג"כ, שאפילו ממי שמחרף ומגדף ג"כ עולה ממנו כבודו ית'. וכמו שמצינו אצל פרעה ואצל המן שנשאר מהם כבודו ית' ואף שהם בדעתם הלכו בזדון לבם נגד רצונו ית'. ורק החילוק הוא, שהאומות מחמת שהם בדעתם הולכים בזדון, אין להם שום חלק בהכבוד שמים העולה מהם, והם נתבטלו לגמרי, והכבוד שמים העולה מהם נקבע אצל ישראל. ואצל ישראל הוא העיקר, כדכתיב לדעת כי אני ד' מקדישכם, והיינו שיכיר בתפיסתו איך עולה ממנו כבודו ית', ויכיר החיבור שיש לו מן תפיסתו עד רצונו ית'. וזה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, והיינו שבאמת עלה כבוד שמים מן המצרים ג"כ אף שהלכו בזדון נגד רצונו ית' אך המצרים בעצמם לא היה להם שום חלק בהכבוד שמים אשר עלה מהם ונתבטלו לגמרי. אבל אצל בני ישראל הוא עיקר למען ידעו דורותיכם, והיינו שיכירו בתפיסתם את החיבור מרצונו ית' עם תפיסתם. וזה מרמז מצות סוכה, שהוא כמו דאיתא בש"ס (סוכה ב'.) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, והיינו שבכל רגע ורגע צריך אדם להתמשך אחר רצונו ית'. ולראות בתפיסתו איך שהוא נמשך אחר רצונו ית', ולזה יהיה להם חלק בהכבוד שמים העולה מהם ותפיסתם יהיה להם ג"כ קיום לעולמי עד:
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' (אמור כג).
בזוה"ק (אמור ק"ד.) ר"ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתי (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי דא אדם דקוב"ה ברא ליה בשמיה וכו'. ענין מזאת הפתיחה על מצות ארבעה מינים הוא, כי מצד השי"ת לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, והיינו שמכל הדברים שבעולם נתעלה ונתגדל כבודו ית', כי מצד השי"ת הדומם עומד ומשבח להשי"ת כמו המדבר. ועוברי רצונו מקיימין כבודו ית' כמו עושי רצונו, כמו שכתיב (מלאכי א׳:י״א) כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה וגו'. אך החילוק הוא כמו דאיתא בש"ס (מנחות ק"י.) דקראן ליה אלהא דאלהא, והיינו שדעתם של האומות הוא, שאין דרכו להשגיח בתחתונים וח"ו עזב ד' את הארץ, וכן גוון עבודתם שמציבין להם דחלא שעובדין לה, והוא שעובדים להסיבה שנדמה להם שמשפיע להם טובה, כמו שכתיב (חבקוק א׳:ט״ז) על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה. אבל בעת שנפסק מלהשפיע להם טובה, אז נעשים מלא זדון, ואומרים לית דין ולית דיין וכמו שכתיב (ישעיה א') והיה כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ובאלהיו. אבל ישראל עובדים להשי"ת תמיד בכל עת ובכל רגע, וביכולת הישראל לחבר כל הדברים שבעולם פנים בפנים לפני השי"ת, וממילא נכלל בישראל כל הכבוד שמים העולה מכל הבריאה, כי באמת כבוד שמים עולה מאומות ג"כ רק שהוא למעלה מדעתם והם נאבדו, והכבוד שמים נכלל תמיד בקרב ישראל, מאחר שישראל מאיר בעבודתו איך שלא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, לזה מאיר השי"ת לישראל שהכל נכלל בקרב ישראל. וזה הענין של זאת הפתיחה כי במצוה הזאת מרמז שמראה ישראל שביכלתו לחבר כל הבריאה פנים בפנים להשי"ת, כי פרי עץ הדר מורה על מדת מלכות שמים. כפת תמרים מורה כמו דאיתא בש"ס (סוכה מ"ה:) מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. וענף עץ עבות, מרמז על תרי וחד, והיינו שנמצא דעת המאחד כל מיני הופכים. וערבה מורה שכל זה הכח מוסר אותו להשי"ת, שאפילו כח עבודה שלו מוסר ג"כ להשי"ת. וזה שאיתא בש"ס (סוכה ל"ד.) ערבה ולא צפצפה שבהרים, והיינו כי ערבה אינו מוציא פירות וצפצפה שבהרים ג"כ אינו מוציא פירות. אך החילוק הוא כי צפצפה אינו מוציא פירות מחמת רוב כחישות, וערבה אינו מוציא פירות מחמת רוב לחלוחית, והיינו מחמת שנמצא לה כח גדול למסור עצמה להשי"ת, ולזה אינו מוציא פירות. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה שערבה מורה כמו שמצינו בש"ס (ב"ק ס"א.) ולא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו, אמר כך מקובלני כל המוסר עצמו למות על ד"ת אין אומרים דבר הלכה משמו וכו', היינו שלא רצה לקבל אפילו טובת הנאה מעבודה. ומאחר שישראל מאיר במצוה הזאת, שביכלתו להאיר הכבוד שמים העולה מכל הבריאה ולחברו להשי"ת, ממילא מאיר השי"ת לישראל שכל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' דא אדם דברא ליה קוב"ה בשמיה, והיינו שכל הנקרא בשם שהכבוד שמים עולה מכל הבריאה הוא הכל דא אדם דברא ליה בשמיה, שהכל נכלל בקרב ישראל:
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' (אמור כג).
איתא במדרש (רבה אמור ל') ביום הראשון זה ט"ו ואתה אומר ביום הראשון וכו' אלא ראשון לחשבון עונות. ואיתא במדרש (רבה נשא י"ג) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד אם למנין הימים היה לו לומר יום ראשון. אלא בשעה שהקב"ה היה יחיד בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים. והענין בזה, דהנה באמת שבאם אדם רוצה להכיר התאחדות אורו של השי"ת עם תפיסתו על זה איתא בזוה"ק (ויחי ר"כ:) פולחנא דקוב"ה במלולא ובעובדא, והינו שעל ידי מלולא ועובדא ביכלתו להכיר את החיבור מאורו של השי"ת עם תפיסתו. והנה כל עבודות שהיו מר"ה עד סוכות היה במלולא, ובסכות מתחיל עבודה בעובדא. והיינו שאדם מתחיל להרגיל את הגוף ג"כ בעבודה, שהגוף שלו יהיה מלא קדושה ומתחיל להמשיך קדושה על כל פעולותיו מראשית המחשבה, וזה מורה במלולא ובעובדא. ומאחר שישראל עובדים כ"כ שאפילו כלי פעולה שלהם מלא עבודה, ממילא מכיר האדם היטב התאחדות תפיסתו עם אור רצונו ית', וזה מורה מצות ארבעה מינים. וזה הוא בחול, כי על חול איתא בזוה"ק (אמור צ"ד:) כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ בששת לא נאמר אלא ששת וכו'. והיינו כי ששת מרמז שהשי"ת הציב לאדם כלי פעולה שהאדם יבררם ע"י עבודתו. שאני בשבת נאמר (שמות כ״ג:י״ב) וביום השביעי תשבות, וזה מרמז כמו שאנו אומרים וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו, והיינו שבשבת צריך האדם להכיר שאין לו שום כח פעולה, שאפילו כח הפעולה שלו הוא ג"כ מהשי"ת, שמכיר שאין לו ליקח שום תקיפות אפילו ממעשי המצות, כי זה הכח הוא ג"כ מהשי"ת. כמו שאיתא במדרש (רבה אמור כ"ז) על הפסוק (איוב מ״א:ג׳) מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה וכו'. שעיקר בשבת הוא שביתה, כי שבת בעוה"ז מרמז על צמצום, כמו שאנו רואין שאסור הכנה בשבת, כי בחול מותר לאדם להכין לעצמו אכילה ושתיה ולא בשבת, וזה מרמז על צמצום גדול. ובאמת מרמז שבת על התפשטות גדולה, שמרמז על לעתיד, שאז עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת (שבת ל':), וכמו שמצינו באחד שחלם לו נקצצה ידי פתר לו לא תצטרך למעשה ידיך ראיתי שתי רגלי שנקצצו אמר לו על סוס אתה רוכב (ברכות נ"ו:). והיינו כמבואר, שבזה העולם מה שמרמז על צמצום, בעומק מרמז לא תצטרך למעשה ידיך, שלא יצטרך אדם לכל פעולותיו, כדוגמת החלום נגד הפתרון. וממילא אין שייך שהאדם יברר בשבת עם כלי פעולותיו למה בחר בו השי"ת, מאחר שמכיר שלגמרי אין לו שום כח פעולה. והבירור הזה הניח השי"ת על לעתיד, שלעתיד יברר השי"ת בבירור האמיתי, למה בחר בישראל, ויברר שמביט על נקודת הלב של ישראל. ושמה המה מבוררים בתכלית הבירורים, ולזה אין נוטלין לולב בשבת. וכל זה הוא במדינה, אבל במקדש ששם היה מאיר מפורש אור התורה מכל מעשי המצות. ובמקום שאור התורה מאיר מפורש, מצינו לפעמים שהקילו חז"ל קצת, כמו שראינו שבמדינה גזרו חז"ל על לולב שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר (סוכה מ"ג.) וגבי עירוב מצינו שהקילו קצת, כמו שאיתא בש"ס (עירובין ל"ו:) מתנה אדם על עירובו אם בא חכם מן המזרח עירובו למזרח אם בא חכם מן המערב עירובו למערב. והיינו במקום שאור תורה מאיר לאדם הקילו קצת, ולזה במקדש שהכירו אור התורה מפורש, שהכירו את האור מכל מעשה המצות, לזה נוטלין לולב במקדש בשבת:
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל (אמור כג).
ואיתא במדרש (רבה אמור ל') משל לשני בני אדם שנכנסו לדין ולית אנן יודעין מי נוצח מאן דנסיב באיין בידיה הוא נוצח, כך ישראל ועכו"ם נכנסין לדין ביום הכפורים ולית אנן יודעים מאן נצח אמר הקב"ה טלו לולבכם בידכם וכו' והוי יודעין שישראל נוצחין. ביאור זה המדרש כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר בזה העולם הציב השי"ת אילנא דספיקא, ואילנא דספיקא מורה שאין דבר בעוה"ז שיהיה מבורר לגמרי. כי כמו שהטוב אינו מבורר כולו לטוב, כמו כן אין הרע נפרד לגמרי לרע, כי אם היה הרע נפרד לגמרי לרע, לא היה לו שום קיום בעוה"ז. ורק עיקר קיומו הוא מחמת שיש ניצוצות קדושות כלול בו, וזה הכח המחיה ומקיים את הרע. ואח"כ כשנפרד הטוב מן הרע אז נכלל בהטוב, והרע יתבער מן העולם. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה בספרו הק' (מי השלוח ח"א בראשית ד"ה ויצו) כי לעתיד יהיה הצירוף של הפסוק מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב. ורע לא תאכל ממנו, יהיה דבר בפני עצמו. כי בעוה"ז נקרא עץ הדעת טוב ורע, אבל לעתיד יהיה הטוב מבורר כולו לטוב, והרע יהיה נפרד לרע ויתבטל לגמרי. וזה ביאור ישראל ועכו"ם נכנסין לדין ולית אנן יודעין מי נוצח, כי ענין נצוח בעוה"ז מי שיכול ליכלל לחבירו בתוכו ולהקיפו זה מנצח. וזה רומז אשר יכול להראות בעבודה, אשר הכבוד שמים העולה מצד שכנגדו יכול הוא ג"כ להעלות, ובזה הכח הוא עיקר הנצוח. כמו שמצינו אצל אברהם אבינו ע"ה מאחר שהקיף את כל העולם, לזה נתן לו השי"ת קנין בכל העולם, שהיה הצינור של כל מיני השפעות של זה העולם. וזה הענין של כל מיני נצחונות שישראל נוצחין לעכו"ם, שמראין להם שישראל מקיפים אותם מכל צד, שכל מיני כבוד שמים העולה מהם לפעמים, נמי נכללים בקרב ישראל והם יתבטלו לגמרי. כמו שמצינו אצל פרעה והמן שאיתא (בפרקי דר"א פרק מ"ב) מי כמוך באלים ד' אמר פרעה, נמצא שנצמח גם ממנו כבוד שמים אבל נשאר בקרב ישראל והוא נתבטל לגמרי. וכן המן שאיתא בש"ס (מגילה ו':) והיה לד' לשם לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים ונשאר בקרב ישראל והמן נתבטל לגמרי. וזה הענין שישראל ועכו"ם נכנסין לדין ביום הכפורים, כי ענין עבודת יום כיפור היה בגורל, כמו שאיתא בזוה"ק (אמור ק"א:) על הפסוק ונתן אהרן על שני השעירים גורלות חמיתין עבדא דשדי עדבין דמריה וכו'. והיינו שישראל ביררו עצמן נגד האומות, למה בחר השי"ת בישראל יותר מבהם, מאחר שיכולים לבטל עצמם לגמרי להשי"ת. וזה רומז החמשה עינוים של יום הכפורים, שזה מורה שישראל מבטלים עצמם לגמרי נגד השי"ת, ומאחר שחפץ השי"ת להטיב לבריותיו ורצה להטעים להם שכר שיהיה חלף עבודתם ורצה שיהיה יגיע כפיך יותר, כי איתא במדרש (רבה קהלת ד') רעותא דמתקרי לעי ונגיס. ולזה נותן להם השי"ת עצה לישראל, שיתחילו לברר את כל פעולותיהם למה בחר בהם השי"ת. וזה מורה מה שאיתא במדרש, אמר הקב"ה טלו לולבכם בידכם, שנותן להם עצה לקבל עליהם עוד בירורים ועול מצות. ואז הוי יודע שישראל נוצחין, והיינו שישראל מתחיל לברר עצמו עוד ע"י פעולותיו, אף שרואה שיהיה לו סבלנות מאלו הבירורים. אבל מאחר שרואה שיש עוד ניצוצות קדושות באומות רוצה ללקט מהם, כמו שכתיב (ירמיהו ט״ו:י״ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. וזה הענין דאיתא במדרש (שם) וכי ראשון הוא והלא וכו' אלא ראשון לחשבון עונות. ואף שביום כיפור היה מחילת עונות, וכעת מתחיל הישראל חשבון חדש, ומתחיל לברר על כל פעולותיו. וזה הענין שהקריבו ישראל בחג הסוכות את השבעים פרים, ורומז, כמו שכתיב (שמות כ״ג:ל׳) מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. והיינו כנ"ל, מאחר שהשי"ת חפץ להטיב לבריותיו ורצה ששכר חלף עבודתו יהיה יגיע כפו של אדם. על כן הציב השי"ת מעט מעט אגרשנו מפניך, שהאדם ילך בבירורים לאט לאט. וזה רומז שבעים פרים שהיו נתמעטין והולכין, שישראל ביררו עצמם בכל פעם יותר למה בחר בהם השי"ת. לא שביררו למה בחר בהם השי"ת למעלה מהדעת כמו ביוהכ"פ, אלא שביררו עצמם שיכירו בזה העולם למה בחר בהם השי"ת. וזה טלו לולבכם בידכם והוי יודעין שישראל נוצחין:
הנה יום בא לד' וחלק שללך בקרבך (זכריה י״ד:א׳-ב׳).
איתא בזוה"ק (מצורע נ"ד.) האי קרא הכי מבעיא ליה הנה יום יבא מה הנה יום בא וכו'. וענין בזה כמו שאיתא (בספר הבהיר) מאי עולם הבא שבא תדיר. והיינו, כי לעתיד יאיר השי"ת לישראל שכל הטובות שינחילם, הכל נבנה מהסבלנות שסבלו ישראל בעוה"ז. וכמו שכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל. וכמו שכתיב (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך. ואיתא במדרש (תנחומא קדושים) ישלח עזרך מקודש מקדושת מעשים שבך ומציון יסעדך מציון מעשים שבך. והיינו שמזה הסבלנות שסבלו, נבנה כל הישועה של לעתיד, שמכל שעל ושעל שסבלו עתיד השי"ת להאיר להם. ומאחר שאין ביכולת להגיע לזאת הטובה, רק מהסבלנות של עוה"ז, נקרא זאת שבא תדיר, שמכל פרט ופרט נבנה הישועה. ולזה כתיב (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד ואיתא בש"ס (פסחים נ.) אטו האידנא לאו אחד הוא, אלא לא כעוה"ז עוה"ב, בעוה"ז נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, אבל לעוה"ב נכתב בי"ה ונקרא בי"ה. והענין בזה, כי באמת מצד השי"ת אין שייך שיוצרך האדם להפריד הטוב מן הרע, כי מצד השי"ת אין שום רע ח"ו, כי אין הרע יורד מן השמים. וכל ענין שצריך האדם בעבודתו להפריד הרע מן הטוב, הוא הכל אשר באילנא דספיקא, שהציב השי"ת בזה העולם, הוא מעורב רע בטוב וטוב ברע. כי כמו שהטוב אינו מבורר כולו לטוב, כי מי יאמר זכיתי לבי, כי אין הרע נפרד לגמרי לרע, כי אם שיהיה הרע נפרד לגמרי לרע, לא היה לו שום קיום. אבל לעתיד, אמר כבוד אזמו"ר זללה"ה שיהיה הצירוף מן הפסוק מכל עץ הגן אכול תאכל, ועץ הדעת טוב יהיה פסיק באמצע הפסוק, שהטוב יהיה מבורר כולו לטוב. והרע לא תאכל שהרע יופרד לגמרי לרע. וזה ביאור מאמר חז"ל שהאידנא נכתב בי"ה ונקרא בא"ד. היינו מחמת שבעוה"ז הציב השי"ת אילנא דספיקא, מוכרח האדם להפריד הרע מן הטוב. אבל לעתיד יפרד לגמרי ויהיה הטוב מבורר כולו לטוב. וזה מורה נכתב בי"ה ונקרא בי"ה. וזה הענין הנה יום בא לד' ומלת בא מרמז כמו שאיתא (בספר הבהיר) שבא תדיר. והיינו שהשי"ת יראה לישראל, שכל הטובות שינחילם הוא הכל באשר עמל כנ"ל, ומזה הסבלנות נבנה הישועה ויהיה מבורר כולו לטוב, וזה וחלק שללך בקרבך:
ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ד' (בראשית כ״ו:י״ב).
הנה מדתו של יצחק הוא מדת הגבורה. כי מצד מדת חסדו ית' שהציב השי"ת בזה העולם נדמה שהולכת ההשפעה גם לעוברי רצונו. כעין דאיתא בש"ס (תענית ז'.) מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים, ורק מצד מדת יצחק מגביל ההשפעה שתלך רק לעושי רצונו של מקום, ומחמת זאת ההגבלה, נמצא שהולכת ההשפעה לעושי רצונו בגודל תוקף. וזה כוונת חז"ל (שם ב'.) מאי גבורות גשמים אמר ר"י מפני שיורדין בגבורה והוא כנ"ל, כי מצד זאת המדה הולכת ההשפעה בזעף גדול. ומפני זה בברכת יצחק שהוא מחיה מתים נכללים כל הישועות, סומך נופלים ורופא חולים וכו'. וענין זה הגבלה של יצחק אע"ה הוא, כי באמת בעוה"ז נקרא בזוה"ק (משפטים צ"ה) מדת מלכות לית לה עיינין. כמו דאיתא בש"ס (ע"ז נ"ד:) הרי שגזל סאה חטים וזרעה בקרקע בדין הוא שלא תצמח אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה נקרא לית לה עיינין. ובאמת מי שמעמיק במדה הזאת רואה, שגם במדה הזאת אית לה עיינין. והיינו מי שהולך בעבודה ומאמין בחי עולמים וזורע באמת מקבל המוציא פי ד' המונח בהטובה המחיה והמהוה את הטובה. ומי שהוא רק על הגוון, אינו מקבל רק הלבוש מהטובה בלי שום פנימיות. וזה הכל מי שמעמיק רואה זאת, אבל על הלבוש נדמה שזה מקבל טובה כמו זה, וזה נקרא עולם כמנהגו נוהג. וזה ענין של יצחק אע"ה שמאיר בזה העולם אית דין ואית דיין, שכל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו (ב"ק נ'.) ובזאת המדה מגביל ההשפעה שאפילו הלבוש מהטובה ג"כ לא יקבל רק עושי רצונו, נמצא שמצד זאת ההגבלה הולך הטובה לעושי רצונו בכח גדול. וזה ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ומתרגם מאה בדשערוהי, והיינו שמצד מדתו מקבלין עושי רצונו ההשפעה בכח גדול:
ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ד' (בראשית כ״ו:י״ב).
אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שמדתו של יצחק הוא זריעה. והיינו כי עיקר זריעה שאדם מכיר שהצמיחה בא מזריעתו, כי לעיני האדם נדמה שהגרעין הנזרע בארץ נרקב ונתקלקל לגמרי, אבל אחר הצמיחה מכיר האדם שכל כח הצמיחה הוא מהזריעה שזרע. כי זה הוא ענין זריעה, שמבטל עצמו להשי"ת וכדאיתא בש"ס (שבת ל"א.) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות שם בשם הירושלמי שמאמין בחי עולם וזורע, ומזאת האמונה בא לו כל כח הצמיחה ומזה שהצמיחה הוא דוקא מן הגרעין הנזרע, מזה ראיה שהצמיחה בא מזריעתו. וזה דאיתא בש"ס (סנהדרין צ"א.) לעתיד שיעמדו המתים יעמדו במומן ויתרפאו, שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה. כי זה יש להם אמונה שהשי"ת יכול לברוא תמיד יש מאין, וכמו שאנו אומרים המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ורק זאת שיאמינו שעיקר התחיה של עתיד יהיה מעבודה של עוה"ז, שמזה שהאדם הולך בעבודה בזה העולם מזה יהיה כח התחיה, זאת לא יאמינו. ולזה יראה להם השי"ת שיעמדו במומן ויתרפאו, כדי שיכירו שאינם בריאות חדשות, רק הכל מזה העולם. וכל כח התחיה הוא מעבודה של זה העולם, וזה ויזרע יצחק שמדתו זריעה וצמצום והיינו שמכיר שמן הצמצום הזה בא כל מיני ישועות. ולזה כל הישועות נכללים בברכת יצחק מחיה מתים וגבורות גשמים. והיינו כי באמת איתא בש"ס (תענית ב'.) מאי גבורות גשמים אמר ר"י מפני שיורדין בגבורה, והיינו כי באמת מצד השי"ת הוא כעין דאיתא (תענית ז'.) מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים, ומצד יצחק אבינו שמצמצם ההשפעה שילך רק לעושי רצונו. לזה במקום שהולך ההשפעה הולכת בגודל כח ולזה נכלל גבורות גשמים בברכת יצחק, כי מחמת יצחק אבינו הולכת ההשפעה לעושי רצונו בגבורה וזעף. וזה ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים. שראה שמחמת הצמצומין של ישראל ישיגו כל הישועות בכחות חזקות, כי אפילו רעותא טבא דבר נש לא מתאביד (זוהר שמות קנ:) וכל מיני סבלנות של ישראל לא יאבד ומפני זה ישיגו כל מיני השפעות:
ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ד' (בראשית כ״ו:י״ב).
אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שמדתו של יצחק נמשל לזריעה. כמו זריעה אשר מי שאין לו הבנה בזריעה, נדמה לו שהזורע מאבד לארץ לגמרי, אבל הזורע בעצמו מאמין היטב שיוצמח מזה הרבה. כי כלום אדם זורע סאה, אלא להוציא ממנו הרבה כורין. והענין בזה כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמ"א:) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם וכו' לחשך קרא לילה דא יצחק. והוא כי מדת אברהם אבינו ע"ה הוא מדת החסד, שזה רומז על זה הרצון שהתחיל בבנין בריאת העולם, כמו שכתיב (תהלים פ"ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. ומדת יצחק הוא מדת גבורה, ומדת גבורה בעוה"ז מרמז על צמצום גדול. ובאמת נצמח ממדה הזאת כל עיקר השפעות, כמו שראינו שבברכת יצחק שהוא מחיה מתים, שם נכללו כל מיני השפעות, מחיה מתים, סומך נופלים וגבורת גשמים. והוא, שעל ידי המדה הזאת נצמחו כל השפעות, וכדאיתא בש"ס (תענית ב'.) מאי גבורת גשמים אמר ר"י מפני שיורדין בגבורה. והיינו כי מצד השי"ת הוא כמו שאיתא (תענית ז'.) מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים, ורק מצד מדת יצחק שהוא נקרא גבורה, ומדה הזאת מצמצם את ההשפעה שילך רק לעושי רצונו, ולעוברי רצונו ח"ו לא ילך שום השפעה, וזה הוא מפני שיורדין בגבורה, כי מחמת הצמצום הזה הולך ההשפעה לעושי רצונו בכח גדול, ולזה נקרא גבורת גשמים. וזה הענין שנמשל לזריעה, כי בזריעה שם אינו מכיר כמה הוספות שיכול להוסיף עליו השי"ת, כי אם יהיה מעט צמיחה כמו תבואה שלא הביאה שליש, מ"מ מכירין כמה יכול להוסיף על זה, אבל בזריעה שם אין מכירין כמה שיכול להוסיף עליו השי"ת. וזה כוונת הזוה"ק, ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם ולחשך קרא לילה דא יצחק, והיינו כמו שמצינו קודם בריאת העולם נמי כתיב חשך, כמו שכתיב (בראשית א׳:ב׳) וחשך על פני תהום. ובאמת להבין זה לפני מי היה אז חשך, הלא לא היה עדיין שום בריאה. ורק הוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שאורו של השי"ת אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית שלא בא עוד לגבול תפיסת הבריאה, זה נקרא מצד הבריאה חשך, ואח"כ היה רצונו של השי"ת, כמו שכתיב ויאמר אלהים יהי אור. והיינו שצמצם השי"ת את אורו הגדול, כדי שיהיה ביכולת לבוא לגבול תפיסת הבריאה, וזה מורה ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, ולחשך קרא לילה דא יצחק, מורה אשר אחר כל עבודת האדם מכיר אשר יש לו חיבור עם החושך הראשון, אשר רומז על אור גדול, שזה נקרא מצד הבריאה חשך. והיינו שמצד מדת יצחק מכיר אשר מגיע אדם עם עבודתו לאתר דלא אתידע, ומגיע לאור הראשון אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית. וזה הענין שאמרו חז"ל (סוכה נ"א.) מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, והיינו כי היה ניסוך היין וניסוך המים. ניסוך היין רומז על עלמא דאתגליא, וניסוך המים רומז על עלמא דאתכסיא. עלמא דאתגליא מורה על סדר עבודה של זה העולם שהציב השי"ת. וניסוך המים הרומז על עלמא דאתכסיא, מורה, על החשך הראשון כמו שכתיב (תהילים י״ח:י״ב) ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו חשכת מים עבי שחקים. ורומז אשר בזה היום מכיר האדם שמגיע ע"י עבודתו אל החשך הראשון, אשר זה מורה שמגיע לאור הזה הבלי גבול ובלי תכלית, אף שרואה שתפיסתו הוא דוקא בגבול. אבל כיון שע"י עבודה מזכך את תפיסתו ומגביה את תפיסתו למעלה, ממילא מכיר שיש לו חיבור מתפיסתו עם אור השי"ת הזך הבלי גבול ובלי תכלית:
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו וכו' ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין וכו' ויש מהם אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו וכו' (סוכה נא.נג.)
ביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה, שמזה הלשון משמע שמקודם היה נראה להם לפעמים שחסר אצלם אור, ובהארת בית השואבה נתוודע להם למפרע אשר מעולם לא היו משוללי אור. ומבואר בירושלמי הובא בתוספות סוכה למה נקרא בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש. יונה בן אמתי מעולי רגלים היה ובשמחת בית השואבה שרתה עליו רוח הקודש, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת הלב. וענין שמחה הוא רק כמו שנאמר (יחזקאל י״א:י״ט) והסירותי לב אבן מבשרם ונתתי להם לב בשר. ואיתא במדרש (רבה נח ל"ד) לב בוסר של חבירו, אז השמחה גדולה אצל האדם, כי עיקר השמחה כאשר מכיר שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, וגם הוא אינו נוגע במה שמוכן לזולתו ורק כל אחד שמח בחלקו. ועיקר זאת ההכרה היה בזמן בית השואבה, כי בהארת בית השואבה האיר השי"ת לאדם שחפץ בעבודת אדם ונותן לו מקום. וכאשר השי"ת נותן מקום לכל נפש ונפש, ממילא אין מהצורך עוד לפסוע בגבול זולתו, וגם זולתו אין מהצורך לכנוס לגבולו, ואז כל אחד בוסר בחלקו של חבירו ואז עיקר השמחה אצל האדם. וזה שמשם שואבין רוח הקודש, וכדמסיים הירושלמי שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת הלב, ומסיים שם יונה בן אמתי מעולי רגלים היה ומשם שאב רוח הקודש. ומבואר במכילתא, אליהו תבע כבוד האב יונה תבע כבוד הבן, היינו שאצל אליהו היה גודל מסירת הנפש בשביל כבודו ית' שאמר קנא קנאתי (מלכים א' י"ט), ויונה הלך בגודל מסירת נפש בעד כלל ישראל. ומבואר בזהר חדש שיונה היה חולקא דאליהו, כי היה הבן הצרפתי שהחיה אליהו. וממילא נתברר גודל אהבת ישראל שהיה בעומק לב אליהו, כי יצא ממנו יונה שהיה מוסר נפשו בעד כלל ישראל. וכן מצינו גבי יונה כששלח אותו אלישע למשוח את יהוא למלך, מסר נפשו מיד לקיים דברי הנביא, אשר באמת מצינו אצל שמואל הנביא בעת שהיה לו מאמר מפורש לך למשוח את דוד (שמואל א ט״ז:ב׳), השיב להשי"ת איך אלך ושמע שאול והרגני. ובאמת זה התשובה נשא חן בעיני השי"ת, והא ראיה שנתן לו השי"ת עצה, עגלת בקר תקח בידך, כי בזה העולם בחר השי"ת בעבודה שהוא בישוב הדעת. כתפלת חנה עליו ונתת לאמתך זרע אנשים, ואיתא בש"ס (ברכות ל"א:) זרע שמובלע בין אנשים. זה הכל מרמז על גודל ישוב הדעת שהתפללה עליו. אכן גבי יונה היה יותר סכנה למשוח את יהוא למלך, בכל זאת לא השגיח והלך בגודל מסירות נפש לקיים מצות השי"ת, וממילא נתברר שמסר נפשו גם בעד כבוד האב. וכמו שאליהו מסר נפשו על שניהם על כבוד האב והבן, כן יונה. ובכל זאת, לא בא לידי רוח הקודש אלא בשמחת בית השואבה, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת לב. וכמו שביארנו שמהארת שמחת בית השואבה נעשה לב בוסר בחלקו של חבירו, וכל אחד היה שמח בחלקו כי זה עיקר השמחה כנ"ל: