(ב.) הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'. הכל לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' ודקא קשיא לך הא דרבינא לא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה וכו'. וכמו שמפרש (רש"י ז"ל שם) לאחר שהודה לבית שמאי שיש על בית דין לכוף את אדונו לשחררו והוה כאילו משוחרר כבר וחייב וכו'. כתיב (תהילים ל״ג:י״ח) הנה עין ד' אל יראיו וגו' הנה המועדים נקראים בזוה"ק (אמור צג:) פני ד' וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שאז עומד השי"ת בהארת פנים נוכח ישראל להשלים להם כל חסרונם, ולכן צריך האדם מצידו להעמיד כלי קבול, וכדכתיב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך, היינו כפי מה שמכין האדם מצידו כלי לקבל, כך משלים לו השי"ת וממלא לו הכלי. ולזה נתמעטו כאן אותן שמחשב המשנה חרש שוטה וקטן, כי אינם יכולים מצידם להעמיד הכלי קיבול שיקבלו על ידי הכנתם את השלימות מהשי"ת, וכעין שמצינו נמי טרם שקיבלו ישראל את התורה נתרפאו מקודם כל הבעלי מומין, כמבואר במדרש (תנחומא יתרו ח) מנין שלא היה בהם סומין שנאמר וירא כל העם וגו' מנין שלא היה בהם חרשין וכו', ולזה נתמעטו כאן נמי כל אותן שאינם יכולים להכין מצידם כלי קבול, כי על הראיה נאמר (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים וגו', ועל זה איתא (אבות פרק ד) עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו ובטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. היינו כשאדם עובד השי"ת ומבטל עצמו במסירת נפשו לרצונו ית', אזי מבטל השי"ת ממנו כל המניעות והמקטרגים, כדכתיב (שמות ל״ד:כ״ד) ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות וגו' היינו כי השי"ת מנשא כ"כ האיש הזה עד שאין מקום קטרוג כלל נגדו, כי לא נאמר לא יגזול איש את ארצך, אלא לא יחמוד וגו', להורות שמבטל כ"כ השי"ת את רצון אחרים, עד שאינה מגיע להם שום חמדה לחמוד את ארצך. כי כל החמדה הוא רק לדבר כזה שנדמה לאדם בדעתו שיכול להשיגו, אבל כשמנשא השי"ת את האדם, אין עוד שום חמדה לאיש לחמוד את ארצו. וזה שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, שלא יעלה על לבבם שום רצון וחמדה, כי יודעים שאי אפשר להם להשיגו. ולזה מי שחציו עבד וחציו בן חורין נתמעט מחובת ראיה כפי משנה ראשונה, כי אינו יכול להכין כלי לקבל השלימות מהשי"ת מאחר שמשועבד עדיין לעבוד יום אחד לרבו, אבל לפי משנה אחרונה שיש על בית דין לכוף את אדונו לשחררו והוה ליה כמשוחרר כבר וחייב, כי שפיר יכול להכין מצידו כלי קבול, מאחר שהוא כאילו משוחרר כבר, לזה כשיעמיד הוא כלי קבול ימלא לו השי"ת וישלים לו כל חסרונו:
(ג:) ואף הוא פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (קהלת י״ב:י״א) למה נמשלו ד"ת לדרבן לומר לך מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף ד"ת מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים וכו'. איתא בזוה"ק (תולדות קלד:) תא חזי כל מאן דאשתדל באורייתא איהו קיים עלמא וקיים כל עובדא ועובדא על תקוניה כדקא יאות. ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש וכו' איהו מתפליג שייפין וכלהו קיימין דרגין על דרגין מתתקנין אליין על אלין וכלא חד גופא וכו'. וכלא כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין וקיימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו אתעבידו חד גופא. כיון דאסתכל דוד בעובדא דא פתח ואמר (תהילים ק״ד:כ״ד) מה רבו מעשיך ד' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך וכו'. היינו, כי מי שמסלק מאתו את ההסתר, וכל חפץ לבו הוא להכיר התכלית המכוון מכל הדברים, ולהסתכל באור פני ד' כדי שידע מה הוא אצל בוראו, יכול להכיר בעצמו כל הדברי תורה, כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. וכמו שביארו ז"ל בזוה"ק (בראשית ה.) אסתכל באורייתא וברא עלמא, הרי שנמצא בכל הדברים ד"ת. וזה האדם החפץ להכיר התכלית המכוון מכל דבר יכול להכיר כל הדברי תורה אצלו, כמו שכתיב (איוב י״ט:כ״ו) ומבשרי אחזה אלוה, וכמו שמצינו במדרש (תנחומא לך יא) גבי אבות הקדושים, קיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין, והוא יען שכל מגמתו וחפצו היה רק אור פני ד', ולהכיר בכל הדברים שבעולם התכלית המכוון, לזה נעשו שתי כליותיו כשתי מעיינות וקיים כל התורה גם טרם שנתנה התורה, כי הכיר אותם בגופו בעצמו כנ"ל הכתוב ומבשרי אחזה אלוה, הגם שיש כמה וכמה ד"ת שאי אפשר להשיג אותם רק על ידי כמה יגיעות וסבלנות, וכמו שאיתא בש"ס (גיטין מג.) שאין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם, ואמר על זה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר זאת הוא נמי באמת רק מצד ההסתר של אדם, יען שהוא מתרחק עצמו מהם לזה נצרך ליגיעות ולסבלנות ולכשול מקודם, כי באמת אף אותן ד"ת שאי אפשר לעמוד עליהם רק על ידי כשלון, אינו מוכרח דוקא שהוא בעצמו יכשול בהם, אלא גם על ידי שרואה אחרים שרוצים להתרחק עצמם מד"ת נכשלו בהם, מזה בעצמו יכולין נמי שפיר להגיע על אותן הד"ת ולעמוד עליהם, ואינו נצרך דוקא שהוא בעצמו יכשל בהן, רק די אם רואה כשלון זולתו, כמו שכתיב (תהילים צ״א:ח׳-ט׳) ושלמת רשעים תראה, כי הרי אאע"ה קיים אפילו עירובי תבשילין ונעשה שתי כליותיו כשתי מעינות, והגיע בעצמו לכל הדברי תורה עד ומבשרי אחזה אלוה, וזה שמבאר הזוה"ק ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש וכו' וכלא כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין וכו'. כי נגד כל אבר שבאדם יש דברי תורה, נגד רמ"ח אברי אדם יש רמ"ח מצות עשה, ונגד שס"ה גידין יש שס"ה לא תעשה, ומי שמקיים את הרמ"ח מצות עשה ושומר עצמו משס"ה לא תעשה, מכיר בעצמו שאם ינתק אפילו ממצות עשה אחת או שיעבור ח"ו על לא תעשה אחת, ינתק את עצמו לגמרי מן החיים. וזה ענין מאמרם ז"ל, מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה, להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים, היינו, כי כמו שעיקר כוונת אדם בכל מלאכתו שחורש וזורע הוא רק להוציא חיים לעולם, אף כל היגיעות והסבלנות שעובר על האדם עד שמגיע לד"ת, וכל מגמת לבו היה להסיר את ההסתר ולהגיע להסתכל באור פני ד', אזי חותם השי"ת על לבו שהוא מלא דברי תורה, כמו שמחשב במדרש (רבה קהלת ד) שהיה על האבות ג"כ טענות, אאע"ה אמר במה אדע וכו', אכן על ידי שהגיעו לד"ת חתם השי"ת על האבות שהם מלאים דברי תורה, ואף הטענות שהיו עליהם המה הכל רצון השי"ת, כי הגיעו לעיקר הכוונה מהשי"ת, ממילא נעשה כל מה שעבר מקודם הכל דברי תורה. כך כשמגיע אדם לד"ת, נעשה ממילא כל מה שעבר עליו מקודם הכל רצון השי"ת, וזהו שד"ת מכוונים את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים:
איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה וכו' אתמר רב הונא אמר וכו' אמר רב פפא אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנים לו הוה הדר ביה וכו'. ביאור הענין כי ענין מצות ראיה שהיו צריכין לעלות לרגל, ביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, כי בית המקדש היה גבוה מכל העולם, כדאיתא בש"ס (זבחים נד:) וקמת ועלית וגו' (דברים יז) מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוה מכל ארצות. וזה שהמקדש היה גבוה מכל העולם, מורה על הקדושה בקביעות שהוא כמו קדושת שבת שהוא קבוע וקיימא מצידו ית'. כי קדושת המועדים, רומזים על הקדושה שישראל מקדשין על ידי עבודתם, וקדושה דקבוע וקיימא רומז על הקדושה שקבע השי"ת בישראל ובחר בהם אף טרם עבודתם. ומקום המקדש שהיה גבוה מכל העולם רומז על זאת הקדושה שהוא בקביעות גבי ישראל גם טרם עבודתם, וזאת הקדושה מצא דוד המלך ע"ה, כמו שנאמר עליו (תהלים קלב) זכור ד' לדוד וגו' עד אמצא מקום לד' וגו', וכדאיתא (שם) דמייתי ספר יהושע ובכולהו כתיב (יהושע יח) וירד ועלה הגבול ותאר הגבול, בשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב, אמרו שמע מינה הכא הוא מקומו. היינו שדוד המלך ע"ה הכיר ומצא זאת הקדושה שבחר השי"ת גם טרם עבודתם, ולזה איתא בזוה"ק (וישלח קסח) שדוד המלך ע"ה לא היה לו מצידו חיים כלל, רק השבעים שנה שנתן לו אדם הראשון משלו, היינו כי כל החיים של אדם הוא רק כדי שיברר הטוב מן הרע, ומאחר שחלקו של דהע"ה היה זאת הקדושה שמצא איך שבחר השי"ת באמת בישראל אף בלתי עבודתם, ומפאת זה לא היה לו שום מקום בעוה"ז, רק מה שחלק לו אדם הראשון משלו. והנה במקום המקדש היה ניכר מפורש זאת הקדושה דקבוע וקיימא גבי ישראל, ולזה היה נמי שם כל העבודות, כי שם היה ניכר ג"כ מפורש איך שחפץ השי"ת בעבודת ישראל שיבררו עצמם, מדוע באמת בחר השי"ת בישראל יותר מכל האומות, וכדאיתא במדרש (רבה במדבר יג) בעוד שהקב"ה היה יחיד בעולמו היה חפץ להיות לו דירה בתחתונים, היינו שיהיה גבי ישראל כדכתיב (שמות ל״א:י״ג) לדעת כי אני ד' מקדישכם. וזה דאיתא (שם) סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי אמרו ניתתי ביה קליל כדכתיב (דברים ל״ג:י״ב) ובין כתפיו שכן. היינו שיברר האדם נגד זאת הקדושה, מדוע נתן לו השי"ת הקדושה הזאת נגד המקטרגים. נמצא שבמקום המקדש היו מתאחדים אלו שני הקדושות, הקדושה שהוא בקביעות מצידו ית' עם הקדושה שהוא על ידי עבודת ישראל, עד שהיה חיבור גמור מתפיסת ישראל עם אורו ית'. וזה מורה ניתתי ביה קליל, כדכתיב ובין כתפיו שכן וכו', וניתתי ביה קליל, רומז על עבודת האדם שצריך לברר מדוע בחר השי"ת בישראל. ולזה היה המצוה לעלות שם שלש פעמים בשנה, כדי שיכירו ישראל שם בדעתם החיבור והאחדות מאלו הקדושות, כי על ידי שמברר האדם את עצמו מדוע בחר בו השי"ת, משיג קנין בהקדושה שהוא בקביעות, כי אם לא יברר האדם בדעתו זאת לא יהיה לו שום קנין בהקדושה בקביעות, שהוא רק מצידו ית', לזה נצטוו ישראל לדעת כי אני ד' מקדישכם, כי חפץ השי"ת בעבודת אדם למען שיהיה לו חלק וקנין בזאת הקדושה שהוא בקביעות. ועל זה איתא במדרש (רבה קהלת ז) דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית, כי קנין אינו לאדם כי אם כשיש בו דעת, ע"ד שאיתא בש"ס (בבא מציעא פ"ב בהרא"ש ז"ל בהגה"ה) באחד שקנה בדיל ובתוכו היה כסף ולא היה יודע מזה ואח"כ מכר לאחר ומצא בתוכו כסף, ופסק ר"א ממיץ בשם ר"ת, שאין להמוכר שום טענה כיון שלא היה בדעתו רק בחזקת בדיל ואינו מגיע לו כי אם תשלומי בדיל. כי מה שאין לאדם בדעתו אין לו בזה שום קנין, כי רק מה שהוא בדעת האדם אז משמר אותו כפי דעתו ושייך בו קנין, אבל מה שאינו בדעתו כלל אינו משמר אותו והוא בזה משולל קנין. וכיון שכל עליות לרגל הוא כדי שיהיה, לדעת כי אני ד' מקדישכם, למען שישיג האדם בזאת הקדושה שהוא בקביעות רק מצידו ית' חלק וקנין, לזה השוטה פטור מראיה, כי הוא מחוסר דעת, וממילא הוא נמי משולל קנין. וזה שאיתא איזהו שוטה המאבד כל מה שנותנים לו, כי מי שיש בו דעת ועל ידי הדעת יכול להשיג קנין בדברי תורה, וממילא הוא אורך ימים בימינה ומשמאלה עושר וכבוד, כי יכול לשמור היטב בדעת את הקנין לבלתי יאבד. אבל השוטה הוא מחוסר דעת, וממילא הוא משולל קנין בכל מה שנותנים לו, כי אינו משמר אותו ומאבדו, לזה הוא פטור מן הראיה:
דף ו: תנן התם אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וכו'. ביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שזה האדם המכיר את עצמו לבעל חסרון, ויודע איך שמצידו הוא מחוסר כל, אלא שכל השלימות הוא גבי השי"ת, והשי"ת יכול למלאות לו חסרונו, ואז כשהשי"ת משלים לו חסרונו, זאת השלימות אינו נתיישן אצלו בשום אופן. כי כשאדם אינו מכיר חסרונו נתיישן אצלו השלימות, עד שיכול לדמות לו כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, אבל מי שמכיר היטב בחסרונו, אז מכיר נמי היטב שכל השלימות הוא באמת רק אצל השי"ת, והוא אינו רק כלי קבול שהוכן לעצמו כלי לקבל מה שהשי"ת ישלים וימלא חסרונו. ומאחר שמכיר היטב שכל השלימות שממלא לו השי"ת הוא תמיד עדיין בידו ית', לזה אינו נתיישן אצלו זאת השלימות. וככה הוא בכל הדברים שבעולם, אחר שחורש האדם וזורע ואח"כ כשקוצר האדם את התבואה שצמחה מפאת יגיעת מלאכתו, אז אי אפשר לאדם בלי טעות, כי נדמה לו שצמח מפאת יגיעת מלאכתו, לזה נאמר בשעת קצירה לא תכלה פאת שדך וגו', ועל ידי זאת המצוה זוכר האדם שבאמת הוא כל הצמיחה רק כחו ית'. וכן מצות בכורים, כשרואה אדם תאנה שבכרה וחפצו לקבלה בגודל זרם, עד שנאמר (ישעיהו כ״ח:ד׳) כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה. נצטוה האדם להביא זאת למקדש, ועל ידי שמכיר האדם בשעת הקצירה להניח פאה, וכן כשרואה תאנה שבכרה מביא הבכורים למקדש, נתברר ממילא התבואה והפירות הנשארים אצלו, שמכיר בהם היטב שלא בכחו ועצם ידו עשה את החיל הזה, אלא שהם עדיין בידו ית'. ומפאת זאת ההכרה לא יתיישנו אצלו ולא יפסיד אותם, מאחר שמכיר אדם היטב שהוא מצידו מחוסר הכל, רק מה שמסר לו השי"ת כח להכין כלי לקבל השלימות שהשי"ת ימלא לו, וא"כ אינו נתיישן אצלו שום שלימות. כי כל מה שמשיג שלימות, מכין לו בזאת השלימות כלי לקבל עוד יותר שלימות. ועיקר ההכרה להכין את עצמו כלי לקבל, הוא על ידי דברי תורה, כי כל מה שמכין עצמו האדם בדברי תורה לקבל שלימות מהשי"ת, מגביה השי"ת את תפיסתו, והאדם מכין עצמו יותר לקבל, וכל מה שמוסיף אדם הכנה מצידו מגביה השי"ת עוד יותר את תפיסתו, וממילא מכין האדם את עצמו לקבל עוד יותר עד בלי שיעור. וכענין דאיתא (חגיגה ה.) רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחא באורחא וחד יומא בבי רב, והוה קרי ליה רבנן בר בי רב דחד יומי חלש דעתיה וכו' נפק ר' יוחנן לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון (ישעיה יח) וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו, אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק כל השנה כולה וכו'. היינו העיקר מה שמסר השי"ת לאדם הוא זאת ההכרה שמכין אדם עצמו לקבל דברי תורה, כדכתיב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך, כי הדברי תורה בעצמו, היינו השלימות, הוא תמיד ביד השי"ת, וכאשר מכין האדם את עצמו לקבל, אז יכול השי"ת למלאות לו את חסרונו ולהנהיר בו כל מיני שלימות ברגע אחת, וא"כ מה לי אם האדם מכין עצמו כל השנה כדי לקבל הדברי תורה אפילו יום אחד, או שעוסק בדברי תורה כל השנה במעט הכנה, הלוא המכין עצמו כל השנה כדי לעסוק בתורה אפילו יום אחד בשנה, יכול להשיג כל מיני שלימות מהשי"ת בזה היום אחד כאילו עסק כל השנה כולה. כי עיקר שלימות האדם הוא הכנתו, שכל מה שמנהיר בו השי"ת יותר שלימות למלאות חסרונו, מכיר האדם ביותר להכין עצמו לקבל עוד יותר שלימות מהשי"ת למלאות חסרונו. וזה מורה אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה וכו', כי מאחר שזה הכל המה הכנה לאדם לקבל שלימות מהשי"ת שימלא לו את חסרונו, וזאת הכנה אין לה שום גבול ושיעור כלל, כי כל מה שהאדם מכין עצמו ביותר נתעלה תפיסתו ביותר להכיר איך שהוא מצידו מחוסר כל, רק שאצלו ית' הוא כל השלימות למלאות את חסרונו:
(ח.) ת"ר ושמחת בחגך (דברים טז) לרבות כל מיני שמחות לשמחה, מכאן אמרו חכמים, ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה. והכהנים בחטאת ואשם ובבכור ובחזה ושוק וכו'. הענין מזאת המצוה שנאמר עליו ושמחת בחגך וגו', כי ענין שמחה, ביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שנתעורר בלב עיקר השמחה בשעה שהאדם עומד בבהירות ומכיר איך שהכל הוא ביד השי"ת, ע"ד הכתוב (דברי הימים א כ״ט:י״ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, היינו שמכיר שגם זאת הדיעה צלולה למסור בחזרה להשי"ת, גם זאת הנדיבות הוא נמי מהשי"ת, מה שאין שמחה כזו גבי שום אומה ולשון. כי עליהם נאמר (חבקוק ב׳:ד׳) הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, היינו אף שיש להם כל הטובות מ"מ אין בלבבם שום נייחא ושמחה. כי עיקר הנייחא והשמחה הוא רק בדיעה, וכשמכיר האדם שזאת הדיעה צלולה הוא נמי רק שהשי"ת חנן אותו בדיעה צלולה כזו, מזה נתרבה בנפשו עוז בגודל שמחה, כמו שמצינו (דברי הימים א כ״ט:ט׳) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לד' וגו', היינו ששמחו מזה בעצמו שחנן להם השי"ת בדיעה צלולה על זאת הנדיבות. ועל זה נאמר (שם) ויברך דוד וגו' כי ממך הכל ומידך נתנו לך, היינו שהדיעה על זאת הנדיבות שהתנדבו כל ישראל הוא נמי ממך. ולזה בעת שעלו ישראל לרגל והביאו עמהם עולות ראיה ושלמי שמחה בגודל נדיבות. ושם במקדש היה הכרה מפורשת איך שגם זאת הדיעה להתנדב היא נמי מהשי"ת, משום שחפץ השי"ת מאד בעבודת ישראל. כי באמת מה יש לו להאדם להתנדב להשי"ת, הלא הכל הוא של השי"ת, וכדאיתא בזוה"ק (שמיני לח:) חמותין מאן דנטיל מבי מלכא ויהיה למלכא וכו', אלא יען שחפץ השי"ת בעבודת האדם, לזה הציב בעוה"ז גוון כזה שיכול לדמות לו לאדם שיש לו איזה קנין, והוא בנדבת לבבו הטוב מתנדב בחזרה אותו הקנין להשי"ת. אמנם במקדש היו עומדים ישראל, בעת שהיו עולים לירושלים, בדיעה צלולה כ"כ, עד שהכירו בבהירות עצום שממך הכל ומידך נתנו לך, היינו שגם זאת הדיעה צלולה להכיר זאת הוא נמי מהשי"ת. ועל זה אמר הכתוב (ירמיהו ט׳:כ״ב) אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שהכתוב לא מיירי מדברי עוה"ז אלא, איזהו גבור הכובש את יצרו, ואיזה עשיר השמח בחלקו, היינו שישרה נפשו בו, וחכם היינו שמנהיר בלבבו אור תורה. אכן אין לו לאדם להתהלל את עצמו מזה ולקבל מזה לעצמו איזה כח ח"ו, רק כמו שמסיים הכתוב (שם) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו'. היינו שהגבור הכובש את יצרו יכיר היטב, שזה הכח להתגבר על כל המניעות נתן לו השי"ת רק לעבודתו ית'. וכן השמח בחלקו יכיר היטב, שזה הכח מנהיר לו השי"ת. וכן החכם באור תורתו, יכיר היטב שאין זאת מצידו כלל רק שהשי"ת חנן לו בכל פעם לעבודתו ית'. וכאשר ישראל עלו לרגל והביאו עמהם עולות ראיה ושלמי שמחה, והכירו מפורש אז איך שיש לתפיסתם חיבור עם אור השי"ת, אז הכירו נמי שפיר איך שתפיסתם ישאר קיום לעולמי עד. כי באמת כמו שהשי"ת חי וקיים בלי קץ וגבול, כך הם גם כל מה שנברא במאמרו ית', ג"כ בלי קץ וגבול, אלא שהאדם מצידו נדמה לו שתפיסתו הוא רק דרך אגב ובגבול. אכן כשאדם עומד בדיעה צלולה ומכיר כי ממך הכל וגו', ומכיר בתפיסתו היטב שגם זאת הדיעה צלולה בעצמה, הוא ג"כ רק מהשי"ת, אז יכול נמי שפיר להכיר איך שתפיסתו אינו כלל בדרך אגב כי אם תהיה נשארת לעולמי עד. ע"ד שכתיב (קהלת ט׳:י׳) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך וגו' ומדייק הזוה"ק (מקץ קצו:) וכי הותרה הרצועה ח"ו ומסיק שם כחך דא נשמתא וכו' וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שזה הכח שנותן השי"ת לאדם הן בגבורה להתגבר על כל המניעות, והן בעשירות שיהיה לבבו בנייחא, והן בחכמות התורה, זה הכח נקרא נשמתא. וזה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כלומר שידע האדם ברור שזה הכח נתן לו השי"ת למען אשר יעשה כל הדברים בדעת וחשבון. ומפאת הדעת הזה שהוא השכל וידוע אותי, לא יהיה אצלו שום דבר שבשאול ואבדון, כי יהיה לתפיסתו קיום לעולמי עד. מזה שהיו מכירין כ"כ היטב במקדש כי ממך הכל, שגם זאת הדיעה צלולה והכרה בבהירות היה נמי זה הכח רק מהשי"ת, שנתן בתפיסתם זה הכח, למען שיהיה לתפיסתם קיום לעולמי עד. ומפאת ההכרה הזאת היה מתעורר אצלם כל השמחה:
(ח:) אמר עולא אמר ריש לקיש הפריש עשר בהמות לחגיגתו הקריב חמש ביו"ט ראשון חוזר ומקריב חמש ביו"ט שני. רבי יוחנן אמר כיון שפסק שוב אינו מקריב אמר רבי אבא ולא פליגי כאן בסתם כאן במפרש. האי סתם היכי דמי אילימא דליכא שהות ביום וכו' לא צריכא דאיכא שהות ביום ואית ליה אוכלין מדבקמא לא אקרבינהו ש"מ שיורי שיירינהו וכו' אתמר נמי לא שנא אלא שלא גמר היום אבל גמר היום חוזר ומקריב. איתא בש"ס (עבודה זרה ה.) על הכתוב (דברים ה׳:כ״ו) מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וגו' כפויי טובה וכו' היה להם לומר תן אתה וכו', אף משה רבנו לא רמזה לישראל אלא לאחר ארבעים שנה וכו' שמע מינה לא קאי אינש אדעתיה דרביה עד ארבעים שנין. אמר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, כשמנהיר השי"ת אור לאדם מה שאין עדיין כח באדם לקבל מסיבת תפיסתו הקטנה, צריך זה האדם להתפלל להשי"ת שינשא את תפיסתו, למען יהיה בכח תפיסתו להשיג את האור. ולא יתפלל האדם להשי"ת שיחלוק את האור לחלקים קטנים כדי שיהיה בכח תפיסתו הקטנה לקבלו מעט מעט, אלא שיאמין היטב שיש בכחו ית' להגביה ולהעלות את תפיסתו שיהיה בכחו להשיג גם אור עליון כזה אף שאינו עכשיו בכח הבנת תפיסתו הקטנה, מ"מ צריך האדם להאמין היטב שעל ידי תפלה ועבודה יכול השי"ת להגדיל אצלו הכלי, שיהיה בכח תפיסתו לקבל גם גודל אור כזה. כענין שמצינו בשעת מתן תורה, בעת שאמר השי"ת המאמר אנכי וגו', אז היה התגלות אור עליון עד שלא היה מקום לשום מאמר, כי הכירו מפורש אור אחדותו ית' כמבואר במקומו. וכן כשנאמר המאמר לא תרצח, לא היה במציאות עוד גבי שום נפש ישראל שמץ מכעס. וכן כשנאמר המאמר לא תנאף, לא היה עוד שום תאוה גבי ישראל. אכן לא היה שייך שישאר התגלות אור כזה בתמידיות, מאחר שכל חפצו ית' היה שיהיה גבי ישראל מקום לעבודה, ומפאת זה העלים השי"ת התגלות אור עצום הזה, ואמר להם לישראל שובו לכם לאהליכם וגו', ונשאר אצלם מהתגלות העצום הזה, כמו שכתיב אחר מתן תורה (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואיתא בש"ס (נדרים כ:) זו הבושה, היינו שכפי שישמור האדם לקיים כל מצות עשה השייכים אצלו, ויהיה שומר עצמו היטב בכל מצות לא תעשה, כך יגיע להשיג בחזרה את כל האור בעוצם הבהירות ממש כמו שנתגלה בשעת מתן תורה. כי כן הציב השי"ת בזה העולם שאורו ית' הוא מטי ולא מטי, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז.) ונקודה חדא באורח גניזא דמטי תדיר ועל ידי העבודה יכול האדם להגיע לזאת הנקודה דמטי תדיר, ולהכיר כל התגלות האור. וככה הוא בכל הטובות, כשמנהיר השי"ת לאדם ואין עדיין ביכולת האדם לקבלו מסיבת תפיסתו הקטנה, צריך האדם להאמין שעל ידי תפלה ועבודה יכול השי"ת להגביה את תפיסתו, שיהיה ביכולתו להשיג בתפיסתו אותו הטובה, אף שהוא למעלה הזמן ולמעלה מהטבע. ולא שיבקש שיקטין השי"ת את האור לחלקו לחלקים קטנים כדי שיהיה בכח תפיסתו לקבלו, אלא יתפלל להשי"ת שיגביה תפיסתו שיהיה בכחו לקבל את גודל האור. ועל זה רמזו ז"ל בש"ס (סוכה מט:) רבא אכסא דברכתא אגמע גמועי וכו', היינו כי כסא דברכתא רומז על האור שמופיע השי"ת, ולזה היה רבא בעבודתו מכין עצמו לקבל את האור, ולא היה חפץ לקבלו מעט מעט, כי היה מאמין היטב שיכול השי"ת להגביה את תפיסתו למעלה מעלה עד אין סוף. ועל זה הענין סובב מאמרם ז"ל, הפריש עשר בהמות לחגיגתו הקריב חמש ביו"ט ראשון חוזר ומקריב ביו"ט שני, וכדמסיק (שם) אבל גמר היום חוזר ומקריב, היינו שמה שמפריש האדם לחגיגתו זה רומז על גודל האור שמנהיר השי"ת לאדם, אכן אי אפשר שיעמוד האדם תיכף על דעתו דרבו כי אם אחר יגיעה ועבודה, אז יכול לעמוד על דעתו דרבו, לזה כשגמר היום ולא היה לו שהות להקריב כל חגיגתו שהפריש, זה הוא סימן שהשי"ת חפץ עוד עבודה מזה האדם עד שינחילו לו השי"ת את האור בשלימות, ולזה חוזר ומקריב. משא"כ כשלא גמר היום מוכח מילתא שהיה בדעתו לחוג שני ימים, היינו שחפץ שיחלוק לו השי"ת את האור לחלקים קטנים, למען שיהיה בכח תפיסתו הקטנה לקבלו, כי אינו מאמין שהשי"ת הוא כל יכול להעלות ולהגביה גם התפיסה הקטנה והנמוכה שלו. וזה מדבקמא לא אקרבינהו ש"מ שיורי שיירינהו שהיה בדעתו לחוג שני ימים. ועל זה הענין רמזו ז"ל (חגיגה ט:) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו (מלאכי ג׳:י״ח) היינו צדיק היינו עובד אלהים היינו רשע והיינו אשר לא עבדו, א"ל עובדו ולא עובדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד. היינו כי שונה פרקו מאה פעמים רומז שמסתפק עצמו בהבנת תפיסתו, ושונה פרקו מאה פעמים ואחד רומז שאינו מסתפק עצמו בהבנת תפיסתו הקטנה, כי אם שמשתוקק ועובד כל פעם ביותר שיפתח לו השי"ת יותר אור, ומתפלל שיגביה לו השי"ת כל פעם ביותר השגה:
(י.) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו וכו' תניא ר"א אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל כי הואי התם אמרי להו דידי עדיפא מדידכו שנאמר (במדבר ל׳:ג׳) לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו' היינו דאמרי אנשי טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי. ביאור הענין, כי מה שנתאמת האדם בלב זולתו עד שמאמין לו זאת נקרא שבועה. כמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, מאמרם ז"ל בש"ס (שבועות לו.) שכפל דברים הן הן או לאו לאו הוא שבועה, שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וכתיב (בראשית ח) לא אוסיף וגו' ולא אוסיף (עיין בהרא"ש ובאלפס שם). ומזה למדו חז"ל שכפל דברים עד שנתאמת בלב חבירו להאמינו הוא שבועה. כי ענין השבועה שנאמר עליה אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו', הוא כי קודם המבול היה הבריאה בגודל התפשטות, מסיבת זה בא עליהם המבול. ואח"כ כתיב (שם) וירח ד' את ריח הניחוח ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף וגו' ולא אוסיף היינו שנקבע בלב הבריאה יראה וצמצום כדכתיב (איוב כ״ו:י״א) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו, היינו שמזאת הגערה של המבול נקבע צמצום בהבריאה לבלתי תלך עוד כ"כ בגודל התפשטות. וזה שנתאמת בלבבם לבלתי יתפשטו כ"כ עוד נקרא שבועה גבי כביכול ית', שעליו נאמר, אשר נשבעתי מעבור מי נח, הרי שכפל דברים עד שנתאמת בלב חבירו נקרא שבועה. וענין נדר הוא, מה שהאדם מתאמת אצלו בלבבו כענין שנאמר (במדבר ו׳:ב׳) כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לד' וגו' וביארו חז"ל בש"ס (סוטה ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. כי באמת נברא כל נפש ונפש לכבוד שמים מיוחד, מה שאינו נגמר התכלית מזה הכבוד שמים על ידי נפש זולתו. וכן התכלית מן הכבוד שמים הצריך לגמור ע"י נפש זולתו, יהיה נגמר ע"י זולתו דוקא ולא על ידו. וגם אין לך שייפא בבר נש דלא אית לקבליה בריה בעלמא כמבואר בזוה"ק (תולדות קלד:). ומזה נמשך כל הענין שיכול האדם לאסור על עצמו איזה דבר היתר ע"י נדר. כי באמת מהיכן יש בכח אדם לאסור על עצמו איזה דבר בנדר, הלא איתא בירושלמי (קדושין) עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל מהם. והוא, כי כל מה שברא הקב"ה הכל ברא לכבודו, שיכיר האדם מזה כבוד שמים, ואם אוסר אדם על עצמו היין נמצא שמצידו ברא הקב"ה את היין ח"ו לבטלה. אכן מזה שכל שייפא ושייפא דבר נש אית בריה לקבליה, וזה האדם מכיר שאם יקבל זאת הבריה לא די שהוא לא יכיר הכבוד שמים ממנו, אלא אדרבה שיהיה נוטה ח"ו מרצונו ית' כענין הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, כי מרגיש היטב בלבו אשר היין יתגבר עליו ויטה אותו ח"ו מרצונו ית', ועי"ז יכול שפיר להתאמת בלבבו שיצמצם את עצמו מזאת הבריה לבלי יקבלה. אכן במקום שחב לאחרים אינו מועיל נדרו, כי רק נגד עצמו שפיר יכול לנדור את עצמו ונכלל שפיר איסורו בד"ת, אבל הנפש זולתו, עמו יש להשי"ת מכוון בהכבוד שמים המיוחד שהוא צריך לגמור, אשר הוא מכיר היטב הכבוד שמים הנמצא באותו הדבר, אשר זה הנודר אינו יכול להרגיש כלל הכבוד שמים המיוחד לחבירו. אבל גבי זה הנודר הוא באמת זה הדבר שאוסר על עצמו איסור גמור מן התורה, וא"כ איך יכול נפש אחר להתיר לו את נדרו, מאחר שעל זה הנודר הוא באמת זה הדבר איסור גמור מן התורה, כי יטה אותו ח"ו מרצונו ית'. לזה איתא היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, כי איך יוכל האדם לידע תכלית המכוון מהכבוד שמים המיוחד לחבירו. ועל זה אמר שמואל, כי יש להם על מה שיסמכו, שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, היינו שאחרים יכולים בעבודתם ובגודל הארתם לפתוח לו פתח הארה, עד שגם הוא יכיר היטב וירגיש בלבבו שלא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה ח"ו, ויכיר הכבוד שמים מכל דבר עד שיהיה בכחו לחזור ולהתייצב זאת הדבר נוכח השי"ת פנים בפנים. וזה אבל אחרים מוחלין לו, הרי שיש היתר לנדרים על מה שיסמכו:
(יא:) כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם וכו'. ומסיק הגמ' יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים, מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכו'. כתיב (תהילים כ״ה:י״ד) סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם וגו'. וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שגנז השי"ת בדברי תורה כל הסודות וכל האורות היקרים, וכדכתיב (שמות ל״ד:כ״ז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו', היינו כפי מה שמייגע אדם את עצמו בתושב"כ ובתושבע"פ, כך יקבע אמונה בלבו ויתעלה תפיסתו למעלה מהטבע, להכיר איך שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, לבוא לזה האור שגנז הקב"ה לצדיקים. ועל זה הענין מסובב הגמ', יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ת"ל ולמקצה השמים עד קצה השמים אתה שואל ואין אתה שואל מה למעלה וכו'. כי באם ישאל אדם מה למעלה וכו', נמצא לפי תפיסתו שנותן גבול לבריאה, שלא ברא הקב"ה יותר רק הגבול שמכיר בתפיסתו, ואז נקרא נדח אשר נמשך מפאת זה כל הסבלנות, ועל זה נאמר (דברים ל׳:ד׳) אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו'. היינו כי באמת איך שייך לומר בקצה וכי יש קצה, והלא כאשר האדם מאמין ומכיר היטב שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אז מכיר שאין שום קצה וגבול, וכל הקצה וגבול שהציב השי"ת בתפיסת האדם, הוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה בשם רבינו מפשיסחא זצללה"ה, שאמר על שם שדי שאמר לעולמו די, היינו, שדי הכבוד שמים שיכול להתפשט מהצמצום של אלו הגבולים. ועל זה רומז אם יהיה נדחך בקצה השמים, כלומר כי האדם הנדמה לו שיש קצה וגבול הוא נדח, ויש לו כל הסבלנות. משם יקבצך, כי כאשר מייגע האדם את עצמו בד"ת, אז נקבע אמונה בלבו ונתעלה תפיסתו להכיר שאין שום קצה וגבול, כי הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, נמצא שאין שום קצה וגבול. וכענין שנאמר (תהילים קכ״א:א׳) אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, היינו שמסתכל האדם מסביביו בכל צדדיו, ואינו יכול למצוא שום הבנה בתפיסתו באיזה אופן יתכן שיושע, על זה כתיב עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ, כלומר שעושה אותם תמיד כי מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, א"כ יכול השי"ת שפיר להראות לו מהתחדשות שמים וארץ, אף שהוא חוץ מהטבע של זה העולם, אכן מהתחדשות שמים וארץ יכול שפיר להושע. וזה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך, וזה כוונתם ז"ל מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, היינו כפי מה שקובע אדם אמונה בלבו ומייגע עצמו בד"ת, כן נתעלה תפיסתו, וכן הוא מכיר שהזמן הוא נמי בידו ית', שאין שייך כלל לומר למעלה למטה לפנים לאחור, כי רק מצד האדם הוא הסדר שזמן הבא הוא אחר הזמן שלפניו, אבל גבי השי"ת העבר ההוה והעתיד הכל שווין, וכל אלו הזמנים הם תמיד בידו ית'. ועל זה אמר הכתוב סוד ד' ליריאיו ובריתו להודיעם, היינו שגנז השי"ת בהתורה כל הסודות וכל אורות היקרים להודיעם לאדם, וכפי שמייגע האדם את עצמו בד"ת, כן נתעלה תפיסתו להכיר ולידע שאין באמת שום קצה וגבול למעשה בראשית, כי השי"ת מחדש אותם תמיד. ועל זה נאמר משם יקבצך, היינו שיכולין להשיג מפאת אותה ההכרה כל הישועות:
(יב:) ערבות, שבו צדק ומשפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים וכו'. צדק ומשפט דכתיב (תהילים פ״ט:ט״ו) צדק ומשפט מכון כסאך וכו' ומנלן דאיקרי שמים אתיא רכיבה רכיבה, כתיב הכא (תהילים ס״ח:ה׳) סולו לרוכב בערבות וכתיב התם (דברים ל״ג:כ״ו) רוכב שמים בעזרך. וחשך ענן וערפל מקיפין אותו שנאמר (תהילים י״ח:י״ב) ישת חשך סתרו סביבותיו סוכתו חשכת מים עבי שחקים, ומי איכא חשוכא קמיה שמיא והכתיב (דניאל ב׳:כ״ב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי וכו'. ביאר הענין הוא, כדאיתא במדרש (רבה בחקותי לו) אמר ר' ברכיה שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל שנאמר בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא ישראל וכו', הכל לא נוצר אלא בזכות יעקב וכו' אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכות יעקב וכו' ורבנן אמרו אברהם עצמו לא נברא אלא בזכותו של יעקב, הה"ד (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, ואין צדקה ומשפט אלא ביעקב שנאמר (תהילים צ״ט:ד׳) משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, וכן איתא (שם) עולמי עולמי אומר לך מי בראך ומי יצרך יעקב בראך ויעקב יצרך וכו'. וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שכל ההסתרות שהציב השי"ת הוא כמו שמצינו בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה לית עלמא יכול למסבלא מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהוריה ויקריה ליקריה לאתלבשא דא בדא. כי באמת עלו ישראל במחשבה תחלה גם טרם עבודתם, אכן אם היה זה האור בהתגלות מפורש, שיהיה ניכר מפורש שהקב"ה הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, והיה מנהיר גבי האדם נמי אותו הבהירות כמו שהוא באמת מצד השי"ת, והיו מכירין מפורש שהוא ית' למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום, א"כ לא היה שום מקום ליגיע כפו של האדם, ואיזה חלק היה שייך שיהיה להאדם בזה האור שעלה במחשבה. לזה הלביש השי"ת את האור בכמה הסתרות, ואף זאת התפיסה שאין מלך בלא עם הוא רק תפיסה מחודשת, כי באמת מצד השי"ת היה מלכות שמים בשלימות קודם שנברא העולם כמו אחר שנברא העולם, אלא משום שחפץ השי"ת להיטיב לבריותיו, שיגיע האדם לזה האור שעלה במחשבה על ידי עבודת יגיע כפיו, הציב השי"ת תפיסה כזאת שאין מלך בלא עם, שיהיה נדמה שע"י עבודתם דוקא נגמר תכלית השלימות ממלכות שמים, כדי שיהיה להם חלק בזה ע"י יגיע כפם. וכפי מה שסובל האדם כדי לעשות רצונו ית', כן מכיר הקיום שיש לתפיסתו לעולמי עד. כי מאחר שזה היה עיקר המכוון מרצונו ית' שיגיע האדם דרך כל ההסתרות לזה האור שעלה במחשבה, נמצא שיש קיום לעבודת אדם לעולמי עד, ומזה יכול להוכיח שפיר שגם תפיסתו לא יתבטל לעולם. ועל זה הענין איתא במדרש המובא לעיל, הכל לא נוצר אלא בזכות יעקב ואף אברהם וכו'. היינו כי גבי אברהם ויצחק היה כל העבודות החזקות ביותר, אאע"ה נתנסה בעשר נסיונות, ויצחק אבינו ע"ה עלה לעקידה, ובכל זאת איתא בש"ס (סנהדרין קד.) אברהם לא יציל את ישמעאל ויצחק לא יציל את עשו, והוא כמבואר במדרש (רבה בראשית ב) והארץ היתה תהו ובהו אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, ואיני יודע באיזה מהם חפץ, כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר שחפץ במעשיהם של צדיקים וכו'. היינו כי מעשה צדיקים הוא כמבואר בזוה"ק (תצוה קפד:) לית נהורא אלא מגו חשוכא ולית פולחנא דקוב"ה אלא מגו חשוכא, היינו כי הצדיקים מקבלים עליהם כל הסבלנות כדי להגיע לאור רצונו ית', כי באמת ברא הקב"ה הכל שיהיה לסיוע לאדם והצדיקים מקבלים זאת הסיוע לעבודת השי"ת, ויכולין לבטל מעצמם הנאות עוה"ז כדי להגיע לאור רצונו ית', משא"כ הרשעים מקבלים זאת הסיוע כדי לעשות ההיפך מרצונו ית', כי המה עובדים לזאת הסיוע לקבל ממנה כל הנאות עוה"ז. כמו השמש והירח שנבראו לסיוע לבני אדם לעבודתו ית', והרשעים לוקחים זאת הסיוע בזדון ועובדים לשמש ולירח. ועל זה איתא (שם) כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר שחפץ במעשיהם של צדיקים, היינו לעתיד כשינהיר השי"ת בהתגלות מפורש את האור, אז יתגלה מפורש שכל תכלית המכוון מהמחשבה העליונה ית' בבריאת עולם, היה באמת רק ישראל בשביל שיכולין לקבל עליהם כל הסבלנות כדי לקיים רצונו ית', לכן יהיה לתפיסתם קיום לעולמי עד, וזה שאיתא (שם) אף אברהם לא נברא אלא בשביל יעקב הה"ד כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט וגו' משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. כלומר שכל תכלית המכוון מהבריאה היה בשביל משפט וצדקה ביעקב, שהוא מעשה הצדיקים, אבל הרשעים יתבטלו בתפיסתם, כי בתפיסתם המה הולכים בזדון היפך מרצונו ית', היינו ההיפך מכוונת הרצון ית' בבריאת עולם, לזה ישארו בחשך. משא"כ ישראל שסבלו בזה החשך בשביל כבוד שמים, יגיעו לאור רצונו ית' דנהורא עמיה שרא בבתי גואי:
(זה הענין הוא נעתק מכתב יד קדשו של הרב הגה"ק אדמו"ר זצללה"ה המחבר)
(יד:) עמד ר' יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו ואמר ברוך ד' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור לדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש אתה נאה דורש ונאה מקיים אשריך וכו'. הנה מלשון חז"ל מדייק כבוד אאמו"ר הגה"ק זללה"ה, ששייך גם במעשה מרכבה נאה מקיים, מדקאמר יש נאה דורש וכו' ואתה נאה דורש ונאה מקיים וכו'. והענין בזה כי איתא במדרש (רבה לך מז) האבות הן הן המרכבה, וכן איתא (רש"י ז"ל שם) כי הצדיקים הם מרכבה לשכינה. כי מרכבה נקרא, כמו הרוכב על הסוס אע"פ שהסוס טפילה להרוכב והולך רק למקום שהרוכב מושך אותו, אבל על ידי הסוס יכול הרוכב לבוא למחוז חפצו בניקל, יותר ממה שאילו היה מהלך ברגליו. והנה על האבות נאמר (ירמיהו י״ב:ה׳) כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים, היינו האבות שרצו לפני הקב"ה כסוסים, כמבואר בש"ס (סנהדרין צו.). והנה אחר שהעמיד הקב"ה לבוש אשר הכבוד שמים אינו כביכול בשלימות, והאדם צריך להשלים הכבוד שמים בזה העולם ע"י עבודתו. לכן מי שמרגיל שם שמים לעצמו ובפי כל הבריות, ומראה כבוד מלכותו שמלכותו בכל משלה, הוא נקרא מרכבה. ומה שמלמד את אחרים להכיר גדלות השי"ת, זה נקרא שהוא מקיים מעשה מרכבה. וכל זה ניתן לכל דור ולכל איש מישראל מיוחד, עד היכן שיוכל לחקור ולדרוש בזה כמו שביארו חז"ל בש"ס (פסחים קיט:) על הכתוב (ישעיהו כ״ג:י״ח) לאכול לשבעה ולמכסה עתיק זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין. וכדאיתא בזוה"ק (אמור קה.) בדרא דרשב"י לאכול לשבעה בדרין אחרינין ולמכסה עתיק, בדרא דרשב"י פתח פיך ויאירו דבריך בדרין אחרנין אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. כי לפני מי שאינו ראוי אסור לגלות דברים שכיסה עתיק יומין, שאפילו בדברי תורה הנגלים מצינו בש"ס (סנהדרין לח:) אבל אפיקורס ישראל כש"כ דפקר טפי. וזהו כוונת המאמר האבות הן הן המרכבה, כיון שהעמידו רצון שיתפשט כבודו וגדולתו ע"י עבודת האדם, וקודם אאע"ה לא מצינו מי שישאל מי הוא בעל הבירה, ולא עלה על דעת מי לשאול תאמר שהבירה היא בלא מנהיג, ורק אאע"ה היה הראשון שעלה בדעתו לשאול השאלה הזאת, וזכה שהציץ עליו בעל הבירה. ואאע"ה הרגיל שם שמים בפי כל הבריות, כמו שנאמר (בראשית כ״א:ל״ג) ויקרא שם בשם ד' אל עולם, כי קודם אאע"ה אף שהיה הרבה שהכירו גדלות השי"ת, אבל זה רק לעצמם ולא למדו זאת לבני דורם, כמו שנאמר גבי שם בן נח (בראשית י״ד:י״ח) והוא כהן לאל עליון, אבל אאע"ה התחיל לגייר נפשות ולהכינסם תחת כנפי השכינה, כמו שנאמר, ואת הנפש אשר עשו בחרן, ולמדו לכל בני דורם לדעת גדלות ורוממות השי"ת, לכן נקרא מרכבה לשכינה, כי על ידו נתפשט גדולת ורוממות השי"ת. וזה נאה דורש, שהשכיל עצמו לדעת שיש מנהיג, ונאה מקיים שנתפשט על ידי ולימד גם לאחרים לדעת ולהכיר זאת:
(טז:) אמר רמי בר חמא שמע מינה סמיכה בכל כחו בעינן דאי סלקא דעתך לא בעינן בכל כחו מאי קא עביד לסמוך וכו'. ענין סמיכה בכל כחו, ביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, כי יש גבי האדם שלשה דרגין נפש רוח ונשמה. והנה הנשמה, הוא כמו שאנו אומרים אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, היינו שהיא דרגא העליונה כ"כ שאינה נפגמת לעולם ואין שום חטא יכול לנגוע בה, וכל הפגם מסיבת החטא הוא בנפש הבהמיות הנמצא גבי האדם, ורומזת על התפיסה האחרונה שבה נוגע כל החטא, וזאת התפיסה האחרונה שנתלכלכה ונתפגמה מסיבת החטא, מוכרחת להתבטל, והדרגא הנקרא רוח הוא המחבר הנשמה להנפש. וכל זמן שהנפש נפגם בהחטא כן נכלל הרוח נמי בזה הנפש, ובהתבטלות הנפש מסיבת החטא נתבטל נמי ח"ו גם הרוח כמו הנפש, וכששב האדם ומתקן את החטא, אז נכלל זה הרוח בהנשמה. ועל זאת התשובה רמזו ז"ל, סמיכה בכל כחו בעינן, היינו, כי מצות סמיכה שסומכין על הקרבן, רומז בזה האדם, שכל פעולות חטאו נמשך מפאת נפש הבהמית שלו, שלא היה אז בשעת החטא בדיעה מיושבת של צורת אדם, רק כמו בהמה ממש, כי אם היה אצלו זאת הדיעה צלולה ומיושבת כמו שיש בו עכשיו, לא היה עושה החטא הזה, והא ראיה כי עכשיו שהוא עומד בדיעה צלולה ומיושבת, יש לו גודל חרטה ומתחרט מאד ועושה תשובה על מה שחטא מקודם מצד נפש הבהמיות שלו. וזה הוא מה שסומך על הקרבן בהמה בכל כחו, ולכן כל כמה שיכול לתקן על ידי תשובה זה החטא, כן נכלל זה הקרבן בהאש של מעלה ומה שנשאר מן החטא שאין עוד בכח אדם לברר מפאת זה נשאר דשן מהקרבן, ומזה הדשן נעשה גופו של מזבח, כדאיתא בש"ס (יומא כא) שנבלע במקומו ומזה נעשה גופו של מזבח, וזה רומז על התיקון הגמור שנעשה אחר התשובה מצד השי"ת. והוא כדאיתא בזוה"ק (קרח קעז:) על הכתוב (איוב ל״ד:י״ד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף וגו' כיון דבר נש שוי ליביה ורעותיה לאתבא קמי מריה כדין אל אלהי הרוחות, רוחו ונשמתו אליו יאסוף לאתצררא בצרורא דחיי וכו'. היינו, כי אחר תשובה שלימה מראה השי"ת להאדם את רצונו ית' בכל הסדר של נפשו ורוחו ונשמתו, כי מהיכן היה לו לזה האדם חיים בשעת ההוה של החטא אם לא מרצונו ית', כי על ידי תשובה נתקן החטא משורשו עד התפיסה האחרונה של אדם. והוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הכתוב (תהילים קי״ט:ס״ז) טרם אענה אני שוגג, היינו שיכיר האדם היטב אשר סיבת חטאו נמשך אצלו מפאת נפש הבהמית שלו, שהיה עומד אז לגמרי בלי דעת בשוגג כמו בהמה, ועל זה מסיק הכתוב, ועתה היינו כמבואר במדרש (רבה בראשית כא) אין ועתה אלא תשובה, וזהו ועתה כלומר לאחר התשובה, אז אמרתך שמרתי, היינו כי אחר התשובה נתברר אצל הבעל תשובה למפרע, כי אחר התשובה כשנעשה מזדונות זכיות נתברר למפרע שלא היה נעתק ח"ו מעולם מרצונו ית', שגם הנפש הבהמיות שהיא התפיסה האחרונה שלו, היה נמי דבוק ברצונו ית' אחר שנעשה מזדונות שלו זכיות: