(ב.) מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו וכו'. בגמ' (שם) זמן זמנים זמניהם חכמים תקנו להם זמנים הרבה וכו'. הענין בזה, כמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שבימי הפורים האלה קיבלו ישראל את הדברי תורה בגודל שמחה, כדאיתא בש"ס (שבת פח:) קיימו וקבלו, קיימו מה שקיבלו כבר, שמקודם היה מודעה רבה לאורייתא, ובימי הפורים האלה האיר השי"ת את עיניהם של ישראל, שעם כל הסבלנות שלהם יש להם מקום בדברי תורה. וכדאיתא (מגילה יב:) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל באותו הדור כליה וכו' מפני שהשתחוו לצלם, והיה להם אז גודל סבלנות שנדמה להם בעצמם שנעתקו ח"ו מרצון השי"ת, ובימי הפורים האלה האיר השי"ת בתפיסתם, שבעומק נקודת לבבם המה מקושרים בדברי תורה. שזאת אין ביכולת להיות שיעתקו ישראל ח"ו מדברי תורה, כי דברי תורה מאחיזין את ישראל שבל יזוזו מהם אפילו כחוט השערה, וכדכתיב (דברים ל״ב:ב׳) יערוף כמטר לקחי, וביאר בזה כבוד אזמו"ר הרב הגה"ק זללה"ה, שדברי תורה מאחיזין את האדם ממול ערפו שבל יזוזו מהם. וכשהאיר השי"ת זאת לעיני ישראל קיבלו את התורה בגודל שמחה, מאחר שהכירו שורש נפשם בדברי תורה, היינו שדברי תורה שייכים להם בשורשם, ולזה איתא (מגילה ב.) זמנים הרבה תיקנו להם חכמים, היינו שבעת שבא אדם על שורש נפשו בדברי תורה, אז אין שייך שד"ת יהיה אצלו בגבול, כי יכול להוסיף פירוש יותר גבוה בדברי תורה עד אין תכלית, ויכול להיות לו בכל עת ובכל זמן תפיסה יותר גבוהה. ולזה איתא (מגילה ב:) מנצפך צופים אמרום, ופריך הגמ' ותסברא והכתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ומתרץ שכחום וחזרו ויסדום. והיינו כי בלא האותיות מנצפך אז אין להתיבה עדיין סוף, ויוכל להוסיף עליו פירוש אחר, אבל עם האותיות האלה נסגר התיבה ואין יכול עוד להוסיף עליו. וזה שפריך הגמ', ותסברא והכתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, והיינו שזה הוא קושית הגמ' מה שייך שיהיה אותיות הסתומים והכל יהיה בגבול, הלא כשבא האדם על שורש נפשו בדברי תורה יכול להיות לו לאדם תפיסה יותר גבוהה בדברי תורה ויכול להוסיף עליו פירוש אחר. ומתרץ הגמ' שכחום וחזרו ויסדום, והוא כמו שאיתא בש"ס (סנהדרין מג:) כשעברו ישראל את הירדן קבלו ישראל ערב.ת גם על הנסתרות, ואיתא בירושלמי (סוטה) כשגלו ליבנה יצתה בת קול ואמרה הותרה הרצועה אין לך עסק בנסתרות, והיינו שבארץ ישראל מאחר שהיה האור מפורש לעיני האדם, וכל אחד הכיר את שורש נפשו בדברי תורה, וכשאדם אחר פגם בשורשו, מיד הרגיש הוא בעצמו, ואז היה ערב גם על הנסתרות, מאחר שמיד הרגיש הפגם והיה צריך לתקן תיכף. וממילא כיון שהכירו היטב כל אחד שורש נפשו אז לא היה אותיות הסתומים, מאחר שכל אחד הכיר כ"כ מפורש את שורשו, וממילא אין שייך אות סתום, שיהיה הדברי תורה אצלו בגבול, רק תמיד היה יכול להוסיף פירוש אחר כפי שורשו. וכשגלו ליבנה אז נסתם מהם זה האור, ואז לא הרגיש כ"כ את שורשו, יצתה בת קול ואמרה אין לך עסק בנסתרות, מאחר שאינו מרגיש תיכף את הפגם מזולתו לשורשו, ואז וחזרו ויסדום את הכפולים, שאין ביכולת האדם לשום פירוש אחר בדברי תורה, רק הכל בגבול מאחר שאין האדם מכיר כל כך שורשו בדברי תורה, רק לעתיד כתיב (ישעיה ט) למרבה המשרה כתיב מם סתומה באמצע התיבה, כי לאחר הבירור כשיגיע כל אדם להכיר את הדברי תורה השייך לשורש נפשו, אז לא יהיה הדברי תורה בגבול, כי יכול להוסיף עליו להורות שיגביה השי"ת את תפיסת אדם כל פעם בהוספת אור יותר ויותר:
(ו.) א"ר אבהו ועקרון תעקר (צפניה ב) זו קסרי בת אדום וכו' א"ר יוסי בר חנינא מאי דכתיב (זכריה ט׳:ז׳) והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לאלהינו. והסירותי דמיו מפיו זו בית במיא שלהן ושקוציו מבין שיניו זו בית גליא שלהן, ונשאר גם הוא לאלהינו אלו בתי כנסיות ובתי המדרשות שבאדום. והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי, אלו בתי תאטריות וקרקסיות שבאדום שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים. איתא בש"ס (ברכות לד:) כתוב אחד אומר לד' הארץ ומלואה וכתוב אחד אומר והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. והענין בזה, כמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שאחר ברכה היינו שאדם מודה ומשבח להשי"ת על הטובה שנתן לו, והיינו שמכיר שלד' הארץ ומלואה, שאע"פ שהשי"ת כבר נתן לו הטובה, מ"מ מכיר שעדיין הוא עומד באמצע הנתינה ועדיין הוא בידו של הקב"ה, והשי"ת הוא הבעל הבית של הטובה. ואז אומר השי"ת והארץ נתן לבני אדם, והיינו שנותן לו השי"ת את כל הטובות, מאחר שאדם מכיר זאת, וכל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא, וממילא הוא נקרא הבעל הבית של הטובה, כמו דאיתא במדרש (תנחומא ראה) ונפש בעליה הופחתי זו מעשר עני, ולמה נקרא העני נפש בעליה, מאחר שאינו נקרא הבעל הבית של הטובה, רק מי שמכיר שהטובה אינו שלו וביותר מכיר זאת העני. שהעשיר מאחר שיש לו בידו מה, יכול לבוא לידי שכחה, שישכח שהשי"ת הוא הבעל הבית, ויכול לומר כחי ועוצם ידי. אבל העני שאין לו בידו כלום, ממילא מכיר שלד' הארץ ומלואה, וממילא הוא העיקר הבעל הבית של הטובה. ולזה דרש המדרש ונפש בעליה הופחתי זו מעשר עני. וכשאדם מכיר זאת בתפיסתו היטב אין ביכולתו לבוא לידי כעס, כי עיקר הכעס נצמח מזה מאחר שנשכח ממנו שהשי"ת הוא הבעלים של כל העולם. כי אם יזכור האדם שהשי"ת הוא הבעלים של כל העולם האיך יכעוס. וכי דרך העולם הוא אם אדם בא לבית חבירו ואינו מתנהג שם כסדר שהוא רוצה יכעוס. רק עיקר הכעס הוא שנשכח ממנו זאת ההכרה, ונדמה לו שהוא הבעל הבית מזאת הטובה, וממילא כשאינו מתנהג כסדר שהוא רוצה אז הוא כועס. ולזה איתא בזוה"ק (בראשית כז:) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ובש"ס (נדרים כב.) כל הכועס אפילו שכינה לא חשיבה בעיניו. מאחר שנשכח ממנו זאת ההכרה שלד' הארץ ומלואה, ממילא הוא כאילו עובד ע"ז. ובאמת עיקר הכעס הציב השי"ת בזה העולם, מאחר שיש עדיין בזה העולם תאוות רעות, אשר לפעמים לא יוכל להנצל מהם אלא ע"י כעס, וכמו שכתיב (משלי כ״ד:ו׳) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, כי בתחבולות הוא מלשון רב החובל כמו רב החובל אשר אם רואה שהספינה נוטה לצד אחד מטה הוא הספינה לצד השני, אף שלנטות הספינה לצד האחר ג"כ אינו טוב, מ"מ כדי להנצל מנטיית הספינה מוכרח לנטות את הספינה לצד השני, כדי שעל ידי זה יעמוד הספינה על קו השוה. כן הוא הסדר של המלחמה בזה העולם, מאחר שיש עדיין תאוות רעות, מוכרח להשתמש לפעמים במדת הכעס כדי להנצל מהם, אף שזאת ג"כ אינו עדיין תכלית המכוון מהשי"ת, אבל מוכרח להיות בעולם. וכשאדם משתמש במדה הזאת רק על ידי הכרח להנצל מתאוה, זה נקרא רוגזא דרבנן. וכמו שהיה בבית המקדש אמה כלה עורב, שמרמז לעתיד שיאפס כל התאוות רעות בעולם יאפס מדת הכעס לגמרי, מאחר שאינו נצרך לו, והשי"ת יברר אז שאין שום כעס אצל ישראל, וכל הכעס שלהם הוא הכל רוגזא דרבנן. וזה מחשב הגמ' כאן עקרון תעקר זו קסרי בת אדום וכו' והיה כאלוף ביהודה אלו בתי תאטריות וקרקסיות שבאדום שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים. ומחשב הגמ' פסולת ממדת הגבורה ופסולת ממדת החסד. פסולת ממדת הגבורה הוא כעס, וזו תעקר לגמרי לעתיד, מאחר שלא יצטרך לעתיד כלל. ופסולת ממדת החסד הוא תאוה, ולזה לא אמר הגמ' שלגמרי תעקר, רק שעתידים ללמד בהם תורה ברבים, והיינו שיהיה בקדושה. כי באמת מדת החסד היא מדה טובה בעולם, רק שאם ישתמש האדם במדה קבועה, ואינו מביט לרצון השי"ת יכול להצמיח מזאת המדה חסרון היותר גרוע. וכדאיתא בש"ס (חולין סב:) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה, ומ"מ היא עוף טמא, מאחר שזאת המדה היא אצלה בקביעות מיום הבראה ואינה מבטת תמיד לרצון השי"ת, וממילא יכולה להתרחם על אכזרי ג"כ ואין לך דבר גרוע יותר מזה. ולזה אמר הגמ' שעתידים ללמד בהם תורה ברבים, שלגמרי לא תעקר רק שיהיה בקדושה, שישראל יביט בזאת המדה רק לרצון השי"ת:
(ז.) תניא רבי אליעזר אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר ויאמר המן בלבו וכו' אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מילתא דעדיפא מכולהו שנאמר קיימו וקיבלו קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו' אמר רבינא היינו דאמרי אנשי טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא קרי וכו'. איתא בש"ס (נדרים לח.) אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור חכם ועשיר ועניו וכו'. והענין בזה, כמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, דהנה יש שני מיני רוח הקודש, יש אשר בא מצד הכנת אדם, שאדם מכין עצמו ומגדיר עצמו בשביל רצון השי"ת ועי"ז בא לידי רוח הקודש. כמו שאיתא במדרש (רבה שיר א) זריזות מביאה לידי נקיות וכו' חסידות מביאה לידי רוח הקודש, והיינו שע"י שהאדם מכין עצמו בכל אלו ההכנות שמחשב המדרש, בא לידי רוח הקודש. וזה הרוח הקודש נקרא נבואה שנצרכה לדורות, כי מאחר שבא ע"י הכנת אדם הוא נשאר בקביעות אצל כל העולם. ולפעמים יש רוח הקודש אשר אינו בא ע"י הכנת האדם, כמו שאיתא (מגילה יב:) ארבעים ושמונה נביאים וכו' ומחשב (שם רש"י ז"ל) רק ארבעים וששה ועל שתים אמר לא ידעתי. ובאמת למה לא מחשב עמשי שנאמר (דברי הימים א י״ב:י״ט) ורוח לבשה את עמשי, וכן למה לא מחשב את זכריה דכתיב (דברי הימים ב כ״ד:כ׳) ורוח אלהים לבשה את זכריה. רק כעין דאיתא בזוה"ק (תרומה קמח.) ת"ח אהרן הוה יתיר על כל שאר כהנא עלמא דהא איהו הוה כהן ונביא, ואי תימא זכריה נמי כהן ונביא הוה נבואה לשעתא הוה, דכתיב ורוח לבשה את זכריה (עיין בזוה"ק בהשמטות בסופו). והיינו מאחר שלא היה על ידי הכנתו נקרא נבואה לשעתא. כמו שמדייק בזוה"ק מזה דכתיב ורוח לבשה את זכריה מזה ראיה שלא היה על ידי הכנתו. כי גבי אסתר כתיב ותלבש אסתר מלכות, והיינו שהיה על ידי הכנתה זה הרוח הקודש, אבל גבי זכריה שנאמר ורוח לבשה את זכריה, מזה משמע שהיה הכל מצד השי"ת. וכן גבי עמשי כתיב ג"כ ורוח לבשה את עמשי נקרא נמי נבואה לשעתא, ולזה לא מחשב רש"י ז"ל אלו השנים. וזה שאמר אסתר ברוח הקודש נאמרה, והיינו שמביא הגמ' זאת לראיה על הענין הקודם, לזה אסתר מטמא את הידים, ומביא זאת לראיה, מאחר שנאמרה ברוח הקודש ממילא הוא נבואה שנצרכה לדורות, וכל נבואה שנצרכה לדורות נכתבה, והוה כשאר כתבי הקודש ומטמא את הידים. ולזה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מילתא דעדיפא מכולהו, קיימו למעלה מה שקבלו למטה. כי באמת מכל הראיות שמביאים אין ראיה אם מטמא את הידים, מאחר באם רק היה הרוח הקודש שלא מצד הכנתה, ממילא הוה נבואה לשעתא כמבואר לעיל, וכל נבואה שלא נצרכה לדורות לא נכתבה, לא הוה כשאר כתבי הקודש ואינו מטמא את הידים. ולזה מביא שמואל ראיה מן קיימו וקיבלו, קיימו למעלה מה שקיבלו למטה, וקבל איתא בזוה"ק (תשא קצא:) מאי וקבל דא משה דאיהו היהודים כללא דיהודאי, היינו שהיה הכל על ידי הצומות והזעקות להשי"ת, וזה מה שקבלו למטה. ועל ידי זה קיימו למעלה, והיה על ידי הכנתם, והוה נבואה שנצרכה לדורות, מאחר שהיה הרוח הקודש מצד הכנתם, וכל נבואה שנצרכה לדורות נכתבה, והוה כשאר כתבי הקודש ומטמא את הידים. ולזה אמר רבא טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא קרי.
(זה הענין כתבתי בקיצור נמרץ)
(ט.) מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת וכו'. והענין בזה, כי כולן כתבו לפי הדיעות שלהם, כי הדיעה של ישראל אי אפשר להבינם, ורק כתבו לפי דעתיהם ולזה כתבו להם אלהים ברא בראשית. כי איתא בש"ס (מנחות קי.) דאומות קראן ליה להקב"ה אלהא דאלהיא, ובשם אלהים יש להם אחיזה, שאני ישראל מאמינים בני מאמינים, שהשי"ת מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ואצלם יש למעלה משם אלהים. וגם שינו להם ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי, ובתורתינו כתיב ויכל ביום השביעי וישבות ביום השביעי, ואמרו חז"ל מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה. והיינו כי איתא במדרש (קהלת א) שבעה הבלים כנגד שבעת ימי בראשית. ובאמת האיך שייך לקרות לשבת הבל הלא אין שום פעולה בשבת. ורק הוא כמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר מי שפועל על דבר תכלית, אצלו גם השביתה לתכלית. אבל מי שאינו פועל לשום תכלית, אז ודאי השביתה אצלו אינו לתכלית. ולזה האומות, מאחר שכל פעולותיהם אינם לשום תכלית, אז אין שייך שהשביתה יהיה אצלם לתכלית, ולזה אין שום חיבור לשביתה עם הפעולה, שאני ישראל שהם פועלים בכל ששת ימי המעשה לתכלית חיי עוה"ב, אז אצלם ג"כ השביתה לדבר תכלית, להשבית מן פעולות של חול ויש אצלם חיבור השביתה עם הפעולה, כי הוא הגמר מן הפעולה, שמה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה:
(ט:) אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה וכו'. הנה הגמ' מחשב כאן שלש עשרה אין בין, וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שהם נגד השלש עשרה מדות שהאדם צריך לברר עצמו בהן. והסדר מאלו השלש עשרה אין בין שמחשב כאן, הוא שנה נפש עולם. אין בין אדר ראשון לשני, וכן אין בין יו"ט לשבת, אין בין שבת ליום הכפורים, המה נגד שנה. ואח"כ אין בין זב הרואה שתים, אין בין מצורע מוסגר, הם כנגד נפש. ואח"כ אין בין שילה לירושלים הם נגד עולם. והיינו, שאם האדם מברר עצמו בכל השלש עשרה מדות בשנה נפש עולם, אז פותח לו השי"ת אוצר של מתנות חנם, כדאיתא בש"ס (ראש השנה יז:) מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. והיינו בעת שיהיה ח"ו בהסתרה גדולה, עד היכן שנדמה להם שתמה זכות אבות, מ"מ אם יעשו לפני כסדר הזה, היינו שמבררים עצמם בכל אלו השלש עשרה מדות בשנה ובנפש ובעולם, אז אני מוחל להם. ופותח להם השי"ת אז פתח חדש, ומראה להם שלא הטו מן רצונו ית' אפילו כחוט השערה. וזה שמסיים הגמ' (מגילה י:) כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, ומקשה הגמ' הרבה קושיות, ומתרץ כל מקום שנאמר ויהי איכא הכא ואיכא הכא, כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא לשון צער. והיינו, כי מלת ויהי מרמז על מה שעבר על האדם, ועל זמן העבר יש לאדם גודל סבלנות, כי לא בכל הזמנים עמד האדם בבהירות נגד השי"ת, ויש לאדם גודל סבלנות על הזמן העבר, שנדמה לו שבאותו הזמן אינו מכיר החיבור שלו עם אור השי"ת. ואיתא במדרש (רבה ויקרא יא) כל מקום שנאמר והיה אינו אלא לשון שמחה והיינו שמלת והיה מרמז על עת העתיד, ועל עת העתיד מצפה האדם, אשר השי"ת יכול לפתוח לו ישועה עד אין קץ, ומזה נולד לו לאדם שמחה גדולה, אבל על הזמן העבר יש לו לאדם גודל צער, כי לא בכל העתים מכיר האדם איך שבזמן הזה היה לו חיבור עם אור רצונו ית'. וזה שאח"כ מחשב הגמ' כל אותן התנאים והאמוראים שפתחו לה פתחא להאי פרשתא מהכא, והיינו שהם פתחו השורש מכל אלו הזמנים, שנדמה להם שנעתקו ח"ו מרצון השי"ת, להראות שאותן הפסוקים מרמזים על הישועות, שהשי"ת יפתח על כל אלו הזמנים. וזה שמסיים ושמואל אמר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, לא מאסתים בימי יונים ולא געלתים בימי נבוכדנצר לכלותם בימי המן וכו', והיינו שמחשב כל אלו הזמנים שהיה בהם גודל הסתרה ונדמה לישראל שנעתקו ח"ו מרצונו ית'. ומסיים במתניתא תנא, לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה. ולא געלתים בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול. לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. והיינו שמזה יכול לפתוח את השורש מן הישועה על אלו הזמנים, מאחר שבכל זמן וזמן נשאר נפש אחד אשר עבד להשי"ת בגודל מסירת נפש. מאי משמע, כל דבר שהיה בכלל ללמד על הכלל כולו יצא, הינו כמו שמכל הדור נשאר נפש אחד, כן נשאר בכל נפש ונפש מישראל נקודה אחת, אשר היתה נקשרת עם אור השי"ת, ומזה היה כל הישועה, עד היכן שהשי"ת הראה להם אח"כ שמעולם לא סרו מרצונו ית' אפילו כחוט השערה:
ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ד' אלהיהם (ויקרא כ״ו:מ״ד) לא מאסתים בימי יונים ולא געלתים בימי נבוכדנצר לכלותם בימי המן וכו'. הענין הוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר יש לאדם לפעמים פעולות כאלה אשר אינו רואה הכבוד שמים מאלו הפעולות, עד היכן שנדמה לו שבאותן הפעולות עשה ההיפך לגמרי ח"ו מרצון השי"ת. ואח"כ כשאדם עושה תשובה מאהבה, ומתפלל וצועק מעומק לבו להשי"ת, אז מאיר לו השי"ת שמעולם לא נעתק ח"ו מרצון השי"ת אפילו כחוט השערה. ועל אלו הפעולות מאיר השי"ת לאדם הזה, שהיה מן אלו הדברים שאין אדם עומד עליהם אלא א"כ נכשל בהם, והיינו מחמת שהשי"ת רצה ליתן לו דברי תורה ולא היה ביכולת האדם לבוא על אלו הדברי תורה מחמת גודל עמקות שיש בהם, ומאיר השי"ת להאדם שלא היה יכול לעמוד עליהם רק על ידי כשלון, ומהצעקה של הכשלון אחר התשובה בא על אלו הדברי תורה. וכמו שאמר דהע"ה (תהילים ק״ל:ז׳-ח׳) כי עם ד' החסד והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו, והיינו מאחר שהשי"ת הוא רב חסד, ומראה השי"ת שהרבה עמו פדות, שאחר התשובה יש לו פדיון על כל עונות ישראל, ויכול להראות מראשית ההתחלה איך שהיו מקושרים עמו, וכמו שכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים, שהשי"ת מראה אחר הישועה שמעולם לא זנח אותם. וכן הכא שבימי הפורים האלה היה ג"כ גודל הסתרה, וכמו שאיתא (מגילה יב:) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל באותו הדור כליה ומסיים מפני שהשתחווו לצלם, והיה נדמה להם שח"ו נעתקו לגמרי מרצונו ית'. ואחר התשובה על ידי הצומות והזעקות, כמו שכתיב (אסתר ד׳:ג׳) שק ואפר יצע לרבים, האיר השי"ת את עיניהם מעולם היו מקושרים תמיד עם אורו ית', ומה שהשתחוו לצלם לא עשו אלא לפנים, ובעומק לבבם היו נמשכין אחר השי"ת. וזה ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו' והיינו שהשי"ת יראה לעתיד, שמכל אלו הזמנים והסבלנות שישראל היו סובלים בעוה"ז, יראו את האור מכל אלו הזמנים. וכדאיתא בזוה"ק (בחקותי קטו:) ואף גם זאת לרבות כנסת ישראל דאקרי זאת דלא שבקת לון לעלמין וכו'. והיינו שהשי"ת יראה איך שהיו תמיד מחוברים ומקושרים עם אור רצונו ית'. ועד היכן יראה השי"ת שבאמת לא סבלו כלל בעוה"ז, ולא היה עליהם שום סבלנות, מה שאין זאת הישועה בתפיסת עוה"ז להבין זאת. כי זאת יכול האדם להבין, כי השי"ת יכול לפתוח הישועה ולהראות איך שמצידו היה תמיד מקושר בהשורש, ויכול להראות את האור מכל אלו הזמנים והפעולות אשר היה נדמה לאדם שמחוסרים אור. אבל לראות איך שהם בעצמם לא סבלו כלל, זאת אין בתפיסת שכל זה העולם להבין זאת. ואמר בזה כבוד אזמו"ר הרב הגה"ק זללה"ה, שיכולים להבין זאת ע"י משל, והמשל היותר גדול הוא מאחי יוסף, שמתחלה קודם שנתודע להם יוסף היו בגודל סבלנות, והיה נדמה להם שעומדים לפני מלך גוי ומתוכח עמהם, ונדמה להם שהם בסכנה גדולה, ואח"כ כששלח להם השי"ת הישועה ויוסף נתודע להם, ראו למפרע שלא היו בסכנה ורק היו עומדים לפני אחיהם הדורש טובתם. ואמר, שזה הוא מעין ישועה העתידה במהרה בימינו. שהשי"ת יראה שלא שלטה עליהם שום רשות חוץ ממשלת השי"ת, והיו עומדים תמיד לפני השי"ת פנים בפנים. וזה דאיתא בגמ' (מגילה יג:) אמר ריש לקיש אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להן רפואה תחלה, שנאמר כרפאי לישראל ואח"כ ונגלה עין אפרים ובאוה"ע אינו כן וכו'. והיינו שהשי"ת מראה אחר הישועה שהתחלת בנין הסבלנות הוא הכל לטובת ישראל, וזה נקרא בורא רפואה תחלה. וכעין דאיתא בש"ס (פסחים פז:) על הכתוב צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן לבית האומות כדי שיתוספו עליהם גרים, והיינו שמכל הסבלנות שישראל סובלים, מראה השי"ת אח"כ הישועה שהכל לטובתם. וזה, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, שהכל מרמז על גודל סבלנות שהיה להם מכל אותן הזמנים, וכמו שמחשב הגמ' כאן. ויראה השי"ת איך שהיו תמיד מקושרים ומחוברים עם אור רצונו ית', ויראה להם שלא סבלו כלל בלבבם ג"כ. ועל זה מסיים הכתוב כי אני ד' אלהיהם, היינו מהיכן יראה זאת השי"ת, מאחר שמכל אלו הזמנים הייתי אלהיהם אף שנדמה על אותן הזמנים שהיה גודל הסתרה, מ"מ בעומק נקודת לבבם המליכו את השי"ת עליהם, ומזה יראה השי"ת כל הישועות. וזה מרמז ואולך אתכם קוממיות (ויקרא כ״ו:י״ג) ואיתא בש"ס (סנהדרין ק.) כשתי קומות. וזה שאיתא (ילקוט שמעוני רמז תרע"ב) והובא (ברש"י ז"ל על מקומו) על הכתוב והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בגן עדן, יכול לא תיראו מפני, ת"ל והייתי לכם לאלהים. והיינו כי אטייל עמכם בגן עדן רומז שהשי"ת יראה את גודל התקשרות שישראל מקושרים עמו תמיד. וזה יכול לא תיראו מפני ת"ל והייתי להם לאלהים, והיינו שמהיכן יראה עיקר זאת ההתקשרות, מזה שאפילו בגודל ההסתר הייתי לכם לאלהים, שבעומק לבבם המליכו תמיד השי"ת עליהם. מזה יהיה כל הישועה, שהשי"ת יראה שמעולם לא היה עליהם שום רשות, רק השי"ת כעין דכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים: