(ו:) א"ר יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל. כתיב (תהילים י״ט:ט״ו) יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו'. ואיתא בזוה"ק (וישלח קסט.) תא חזי דוד מלכא אמר יהיו לרצון אמרי פי אלין מלין דאתפרשן, והגיון לבי אלין מלין דסתימן דלא יכיל בר נש לפרשא לון בפומיה, דא הוא הגיון דאיהו בלבא וכו' חד לקבל דרגא תתאה וחד לקבל דרגא עלאה, מלה דאתפרשא לקבל דרגא תתאה וכו' (עי"ש היטב בזוה"ק). אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי יש אצל האדם פעולות כאלה אשר האדם אינו מכיר הכבוד שמים מאלו הפעולות, עד היכן שאדם עצמו מסופק שמא לא היה כוונתו מפורש לרצון השי"ת. כי מפעולות של מעשה המצות יש לו לאדם גודל תקיפות, שיודע בבירור שקיים בהם רצון השי"ת, וכדאיתא במדרש (תנחומא תבוא) בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להם פתחון פה לעושי מצות וכו'. אבל יש גם דברי רשות, ומדברי הרשות האדם בעצמו ג"כ בספק פן לא היה כוונתו מפורש לקיים רצון השי"ת. ומזה נתהוה קטרוגים גדולים שמתיצבים ואומרים פן לא היה כוונתו לרצון השי"ת. והעצה לזה, שהאדם מצידו יסלק כל נגיעותיו, שאין לו להדברים האלה שום נגיעת עוה"ז, וממילא יסלק מעליו כל כחות המקטרגים. וכדאיתא במדרש (רבה לך מב) מאי עוג שבא ומצאו לאברהם אבינו שיושב ועוסק במצות עגות. והיינו מאחר שהיה אז בעת שאברהם הרג את המלכים גודל קטרוג, וגם לאאע"ה נתהוה ספיקות שמא לא כוון לרצון השי"ת בזה שהרג אותם, כי מאחר שהם מצידם היה להם חיים שמא היה הרצון של השי"ת שיחיו עוד. ואם לא ירצה השי"ת בחייהם ממילא יאפס מהם כל חיותם. ולזה מצאו שיושב ועוסק במצות עגות, והיינו שקיבל צמצום על עצמו, וסילק מצידו כל נגיעותיו, שזה מרמז מצה על גודל צמצום, וממילא אפס ממנו כל הספיקות וכל הקטרוגים. וזה שאיתא במדרש (רבה לך מד) בשכר שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לכל אותן הדברים שמחשב שם המדרש, זה הכל מרמז על גודל סילוק נגיעה שהיה לו אז. וזה נמי הענין של בדיקת חמץ. כי בעת גאולת מצרים היה ג"כ גודל קטרוג כדאיתא בזוה"ק (תרומה קע:) שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו הללו והללו וכו' ובעת הגאולה כתיב (שמות י״ב:ל״ד) משארותם צרורות בשמלותם, ונדרש במדרש (תנחומא בא ח) שיורי מצה ומרור, והיינו שהיה בהכרח לקבל עליהם מעט צמצום. וכן מרמז על זה שניתן להם תיכף מצות קרבן פסח, שבהכרח היה לקבל עליהם מעט עול מצות כדי לסלק מאתם את הקטרוגים, ומזה ביררו את עצמם שראוי לגואלם, עד היכן שביררו את עצמם, שכל הסבלנות שסבלו בגלות לא היה מהסבלנות מדרך העולם הזה, מעבודתם אשר מצרים עבדו בהם, ורק כל הסבלנות שלהם היתה שלא היה ביכולתם להכיר שם אור השי"ת מפורש, שהיתה עיר מלאה גלולי ע"ז, ושהיה שם גודל שטופי זימה, וכמו שכתיב (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזרמת סוסים זרמתם. וכל זה נתבררו בעת שסלקו מהם מעט מנגיעות עוה"ז. וזה הענין נמי בכל שנה ושנה נתעורר ג"כ הארה מן זאת הישועה, ונתעורר ג"כ מן אותן קטרוגים. ולזה צריך לבדוק חמץ, היינו שיבטל מעצמו כל פעולת עוה"ז, כי ענין חמץ מורה על פעולת אדם, ומצה מרמז על צמצום בלי שום פעולת אדם. ולזה צריך לבדוק חמץ לסלק מאתו כל נגיעת עוה"ז. וגם צריך לבטל בדרגא עלאה דלא מתפרשין כמבואר בזוה"ק (שם), ואז יסלק מעל כל ישראל כל הקטרוגים:
(ח.) תנו רבנן אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה וכו' והא אמר רבא מאי דכתיב (חבקוק ג׳:ד׳) ונוגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עוזו למה צדיקים דומין בפני השכינה כנר בפני האבוקה וכו' אמר רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין וזה אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין רב זביד אמר זה אורו לפניו וזה אורו לאחריו. רב פפא אמר האי בעית והאי לא בעית. רבינא אמר האי משך נהורא והאי מיקטף איקטופי. ענין בדיקת חמץ הוא לברר אוכל מתוך פסולת שיהיה כולו מצה. כי במצה פעולות אדם הוא רק מעט, ויען כי בעוה"ז נמצא אילנא דספיקא מעורב טוב ורע, לכן צריך האדם להפריד הטוב מרע אוכל מתוך פסולת, יקר מזולל, וכמו שכתיב (ירמיהו ט״ו:י״ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. כי מצד השי"ת אף בעוה"ז אין מקום שלא יהיה מוקף באור, כי לפניו ית' כחשיכה כאורה. אכן יען שהציב השי"ת רצון שחפץ בעבודת אדם, שיהיה מקום שיהיה נקרא על שם יגיע כפו של אדם, לזה הלביש האור הבהיר בלבושים מסתירים, ונראה שח"ו חסר כבוד שמים, והאדם בעבודה ישלים החסרון. וזאת נוחל האדם וטועם טעם בעבודתו. כי עי"ז שנמצא פסולת ורע מעורב בטוב וביגיעתו בירר הטוב מרע, מזה יש לו לאדם גודל נייחא שביגיעתו הגיע אל המראה הגדול הזה. אף כי באמת גם בלתי יגיעה ועבודת האדם, כבודו ית' מלא עולם, ובכל השלימות. אכן השי"ת הצופה לטובת האדם, לזה הציב רצונו למען צדקו מקום שיתראה שהאדם בכח עבודתו משלים כבודו ית'. וזה שביאר כבוד אאמו"ר זללה"ה מאמר המדרש (רבה בראשית פב) האבות הן הן המרכבה, שהמשל בזה כגון האדם רוכב על הסוס שהסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס, כמו שאיתא במדרש (רבה בראשית סח) כי הסוס מוכרח לילך רק בדרך שחפץ הרוכב יען שתופס הסוס במתג ורסן, ולמקום שחפץ הרוכב לילך מחזיקו במתג ורסן ומושכו רק למחוז חפצו. אכן מ"מ מגיע להרוכב תועלת מזה שרוכב על הסוס, שעי"ז יוכל למהר דרכו ולהגיע למחוז חפצו, מה שלא היה בכחו אם היה הולך רגלי. ואף, כי באמת לאמיתה מקיף השי"ת כל העולם כולו ושלם בכל השלימות, בלתי דעת האדם ועבודתו. אכן השי"ת שחפץ להיטב לבריותיו הסתיר דרכו והלביש האור בלבושים, שעי"ז יהיה מקום לאדם להתגדר בו. והציב גון ולבוש שנראה שנמצא ח"ו חורין וסדקין, והאדם בעבודתו ישלימם, ובזה יהיה מרכבה לשכינה. וזה כוונתם אין בודקין לאור אבוקה אלא לאור הנר שיפה לבדיקה. כי כך הסתיר השי"ת את אורו עד שנמצא בזה העולם מקומות שאין ניכר שם אורו ית', וזה נקרא חורין וסדקין. והאדם בעבודתו מכניס גם שם כבוד שמים ע"י יגיעתו ועבודתו מצידו שנקרא נר. וכעין שכתיב (משלי כ׳:כ״ז) נר ד' נשמת אדם. והצדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני אבוקה. וזה סברת רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין. שהשי"ת הציב רצון שכביכול נמצא בעוה"ז חורין וסדקין שנדמה לעיני בשר שלא נראה שם אור וטובה וחסר כבוד שמים, בכדי להניח מקום יגיע כפים לאדם להתגדר, שביגיע כפיו בעבודת ד' האיר לעצמו בחורין ובסדקין, ומילא אותם בהלו נרו, והשלים שלא ימצא שום בדק שכבודו ית' יהיה שלם בלתי שום חסרון, זה הוא הנר שיפה לבדיקה. אבל מצד בחינת אבוקה אין שום מקום לעבודת האדם. ורב זביד אמר זה אורו לפניו וזה אורו לאחריו. וכמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח ח"א האזינו ד"ה האזינו) ביאור הכתוב (דברים ל״ב:ב׳) יערוף כמטר לקחי, שד"ת אוחזין את האדם ממול עורף שלא יוכל להטות מרצונו ית' אף רגע. אכן האדם מצידו אל יסמוך להשען על זה הסמך, רק יראה מצידו להכיר בתפיסתו את הכבוד שמים. ואף שבאמת פועלים הד"ת בלב ישראל שלא יטו מרצון השי"ת, אבל הרצון שהציב השי"ת בעולם הזה הוא שאדם מצידו יכיר האור בתפיסתו. ואם יסמוך על הסמך שהד"ת מקיפים אותו שלא מדעת, בחינת אור אבוקה, אז לא ימצא שום מקום לעבודה מצד האדם, אחר שיסמוך שאין מקום פנוי מכבודו ית', זה נקרא אורו לאחריו. ויען שרצונו ית' היה שיתדמה ויהיה מקום שיהיה נקרא יגיע כפו של אדם, הסתיר גודל אורו, וממילא נדמה שיש מקום לפעולת אדם שעל ידי פעולותיו ומעשה ידיו יאיר ויתגלה הכבוד שמים שנמצא באלו הסתרות, ויכיר זאת גם בתפיסתו. וזה רומז אורו לפניו שמכיר זאת ע"י פעולותיו. רב פפא אמר, האי בעית והאי לא בעית ופירש (רש"י ז"ל) מתוך שירא שלא יבער הבית אינו נותן לבו יפה אל הבדיקה, והיינו כמו שאיתא במדרש (רבה ויקרא טז) אנטונינוס אמר לרבינו הקדוש צלי עלי א"ל תשתזיב מן צנתא א"ל יתיר חד כסו וצנתא אזלא א"ל תשתזיב מן שרבא א"ל הא כדו צלי עלי דכתיב (תהילים י״ט:ז׳) ואין נסתר מחמתו. צנתא היינו קרירות, שנדמה להאדם שח"ו נעתק מהשי"ת, ועל זה השיב יתיר חד כסו, שעל זה יש עצה לאדם לכנוס עצמו בתורה ועבודה ויוסיף לעצמו גדרים וסייגים, כענין שנאמר (תהילים ע״א:י״ד) ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, וצנתא אזלא. אכן כשאמר לו אח"כ תשתזיב מן שרבא, שזה מורה על חמימות ביותר, שלא יסמוך אדם להשען על שבאמת אורו ית' מקיף את כל העולם אף בלתי עבודת האדם, כי עי"ז יכול לבוא לאדם התרשלות והתבטלות מעבודה, וידמה בעצמו שאין צורך כלל לעבודה. השיב לו, הא כדו צלי עלי, כי בזה צריך האדם לגודל סיעתא שלא יתבטל מעבודה. וזה כוונתם אבוקה בעית, וצריך האדם סיעתא בזה להנצל משרבא, שלא יסמוך עצמו להשען על גודל אור אבוקה שמאיר ובא מצד השי"ת ומקיף את כל העולם. ואור הנר לא בעית, וצריך האדם מצידו לעבוד בחמימות, ואף כי הקושיא במקומה עומדת, וכי לאורה הוא צריך. אכן כן הציב השי"ת רצון בעוה"ז שכביכול חפץ לישב עם בשר ודם בנר, שהאדם יאיר לעצמו, ושיהיה נקרא התגלות על שם האדם. אבל באמת לאמיתו בלתי רצון הזה, אין באמת שום צורך לעבודת האדם. וזה כוונתם שנר לא בעית אבל אבוקה בעית, שבאם יסמוך אדם על אור אבוקה אז יוכל להתבטל לגמרי. אכן רצונו ית', שהאדם ע"י עבודתו וביגיעו יאיר לעצמו להגיע אל האור, ושיהיה נקרא על שמו. וזה נקרא אור הנר דלא בעית. רבינא אמר האי משך נהורא והאי מיקטף איקטופי, כי אורו ית' מטי ולא מטי, כמו שאיתא בזוה"ק (בראשית טז:) עד היכן שאפילו ד"ת היותר יקרים הקבועים בו מתולדה, אם אדם יסיח דעתו מהם כמעט רגע יוכל לאבדם, וכמו שכתיב (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו. אכן ד"ת שאדם קונה ביגיעה ועבודה מצידו ואין לו בהם היסח הדעת, זה נשאר לאדם בקנין עדי עד. וזה כוונתם האי משך נהורא, שד"ת שאדם קונה ביגיעה שמיגע עצמו בכל כחו לעומתו משפיע השי"ת אורו. וזאת נשאר לאדם בקנין יתד בל תמוט. אבל ד"ת שהשי"ת מופיע מצידו בלתי עבודת האדם, זאת יכול האדם בקל להפסיד במעט רגע, לכן אינו טוב לאדם רק להתנהג מצידו בעבודה תמיד לכלכל במשפט כל דבריו. ואז כל הד"ת שיקנה יהיה לו בקנין עדי עד:
(ט.) אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום וכו' דא"כ אין לדבר סוף. הענין בזה, כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אם האדם מצידו מנקה ומטהר ומברר עצמו עד מקום שידו מגעת. אז השי"ת מעיד עליו שהוא נמשך תמיד אחר רצונו ית', ויש לו חיבור עם אור רצונו ית'. כמו שכתוב באאע"ה (בראשית י״ז:ד׳) אני הנה בריתי אתך וגו' המול ימול וגו', אף שבאמת הדין הוא המל ימול, ואיך מל אברהם אבינו את עצמו, ומה זה שאמר לו השי"ת אני הנה בריתי אתך קודם שמל עצמו. אך הענין הוא, כיון שאאע"ה בירר עצמו עד מקום שידו מגיע, ממילא העיד עליו השי"ת שהוא מבורר וכאילו הוא נימול, כיון שלא היה בידו לברר עצמו יותר. אבל מי שאינו מברר עצמו מצידו עד מקום שידו מגיע, אלא שהוא סומך את עצמו על השי"ת שיברר אותו על הכל, אז אין השי"ת מברר אותו. וכמו שאיתא בש"ס (פסחים קיז:) בקריאת שמע גאל ישראל ודצלותא גואל ישראל, כי בק"ש מקבל עליו עול מלכות שמים, ומי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, היינו שהשי"ת יברר אותו שאין לו שום סבלנות. וזה בק"ש גאל ישראל, כי זה היה בגאולת מצרים, כמו שאנו אומרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. ודצלותא גואל ישראל, היינו כי זה מה שהאדם בא לברר עצמו מצידו מתפלל גואל ישראל, היינו שמתפלל שיראה לו השי"ת איך שע"י עבודתו יהיה נגאל משאר גלויות. וזה אין חוששין שמא גיררה חולדה כו' דא"כ אין לדבר סוף, היינו שאין לאדם לחוש מזה מה שאין לדבר סוף, היינו שיש מקומות שאין ביכולת האדם לברר עצמו אין לו לחוש על זה, כיון שמצידו מברר עצמו עד מקום שידו מגיע. ועל אלו המקומות שאין ביכולת האדם לברר עצמו, יברר אותו השי"ת, כיון שמצידו טיהר ובירר עצמו עד מקום שביכולת האדם לברר:
(נ.) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וכו' ר' יוחנן אמר אלו נגעים ואהלות שיקרין בעוה"ז וקפויין הן לעוה"ב וכו' והיה ד' למלך וגו' אטו האידנא לאו אחד הוא א"ר אחא בר חנינא לא כעוה"ז עוה"ב, עוה"ז על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, העוה"ב כולו הטוב והמטיב. ושמו אחד אטו האידנא לאו אחד, א"ר נחמן בר יצחק לא כעוה"ז עוה"ב, עוה"ז נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת בעוה"ב כולו אחד נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א. ענין נגעים ואהלות רומז על בירורי האדם, במה שהאדם צריך לברר את עצמו. נגעים, היינו אף אחר שכבר בירר אדם את עצמו עד מקום שידו מגעת, גם אז מוצא בלבו שאין בכחו לומר מצידו זכיתי לבי, כמו שכתיב (משלי כ׳:ט׳) מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי. ומכיר בעצמו ורואה שעוד אינו מבורר בעומק הלב, כענין שנאמר (מלכים א ח׳:ל״ז-ל״ח) כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה וגו'. אהלות, היינו שאדם מכיר ורואה שהוא מצידו מבורר אף בלבו, אכן האלהים אנה לידו פעולה שעי"ז יש לו מיחושים שח"ו היה בטעות, שתחלת כוונתו לא היתה לשם שמים, והוא נעתק מרצון השי"ת עוד מאז, וצורך לו לסתור כל סדר ובנין עבודתו שעד עתה, ולהתחיל סדר עבודה מחדש בענין אחר. וכגוונא דנזיר שנטמא, שקודם זה עלה בלבו לקבל על עצמו נזירות להפריש עצמו מהנאות עוה"ז, והתחיל למנות ימי נזירותו, והאלהים אנה לידו פעולה שעל ידה טמא נזרו. ומזה ירחשו בלבו מיחושים, אולי גם ראשית כוונתי היתה בטעות ולא היתה לשם ד'. וכמו שנאמר (במדבר ו׳:ט׳) וכי ימות מת עליו בפתע פתאום ודרשו על זה בש"ס (כריתות ט.) פתע זה שוגג פתאום זה אונס. ויש לו מזה מיחושים, שמא טעה אף בכוונתו הראשונה, כי לא היתה רצויה, כי באם בראשיתה היתה רצויה, הלא כל הבא לטהר מסייעין אותו, ולמה נזדמן לידו פעולה כזו שתתקלקל כוונתו. ומצד זה נדמה לו שהוא ח"ו לגמרי נעתק מהשי"ת, ואין עצה לפניו רק לסתור מנינו הראשון שנזר לשם ד', כמו שכתיב (שם) וטמא נזרו ולהתחיל מנין חדש, כמ"ש (שם). וזה כוונתם שנגעים ואהלות יקרין בעוה"ז שקשה מאד לאדם להתברר בזה באלו שני הבירורים. ונגד אלו שני הבירורים אמרו בש"ס (ברכות כט:) אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרוי ולא תחטי ולא תרתח ולא תחטי. שבאלו הבירורים כלל ורמז לו כל הבירורים שבעוה"ז. לא תרוי הוא נגד תאוה, וזה נגד אהלות, ולא תרחח הוא נגד כעס, והוא נגד נגעים. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שכעס נצמח באדם מחסרון שאינו מכיר שלד' הארץ ומלואה ומדמה לעצמו כח עצמי. כמו שאם יהיה אדם בבית חבירו ולא יהיה מערכת וסדר בית חבירו כרצונו לא יכעוס על חבירו, כי מה לו לחוות דעתו בבית חבירו. אבל בביתו אם לא יהיה מערכת הבית וכליו נערך ונסדר כרצונו, אזי יכעוס, למה לא נערך ונסדר כפי הערכתו ורצונו. כן הדבר הזה, שבאם היה האדם מכיר שלד' הארץ ומלואה בלי שכחה, לא היה כועס על שום דבר. אכן אם לא יכיר שלד' הארץ ומלואה, ושוכח שהשי"ת הוא אחד ומנהיג כל הבריאה, וידמה לנפשו כח נבדל, אז יכעוס אם אין נערך ונסדר כרצונו, וזה שאיתא בזוה"ק (בראשית כז) כל הכועס כאלו עובד ע"ז. וכן גם כן, באם ידע האדם ויהיה מבורר במציאות השי"ת, לא יעלה בלבו שום תאוה וחמדה. וזה שהזהירו אלו השנים, לא תרוי ולא תחטי ולא תרתח ולא תחטי, שצריך האדם לברר עצמו באלו השנים. אך מאד קשה לאדם, כי לפעמים צריך האדם להשתמש גם במדת הכעס בכדי להנצל מתאוה. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה על מה שמזהיר שלמה המלך ע"ה בספרו (משלי כ״ד:ו׳) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ. כמו רב החובל המנהיג את הספינה, ורואה שהספינה מטה לצד אחד ביותר והוא מתיירא שלא תטבע בים, אז מטה את הספינה לצד השני. ואף שגם בזה הוא מסוכן, אכן לפי שעה הוא הצלה פורתא. ואם תטה הספינה בצד השני ביותר ומתיירא גם אז שלא תטבע בים, חוזר ומטה אותה לצד הראשון וכן הלאה עד אשר יבא לשפת הים וינצל. כן הענין באלו שני בירורים, אם יש לאדם חסרון ח"ו במדת התאוה טוב לו לפי שעה לכנוס עצמו במדת הכעס להנצל מתאוה. ואף שגם זה חולי מסוכן, אכן לפי שעה הוא עצה להנצל, וכן הלאה עדי יבא לקו השוה להלוך במישרים. וזה כוונתם אלו נגעים ואהלות. נגעים, היינו אף אחר כל הבירורים, שמצד האדם אין בכחו לומר זכיתי לבי. ואהלות, היינו אחר כל בירוריו שנראה לו תחלה שכבר יצא די בירור מצידו, ואח"כ אירע לו פעולה בשגגה ואונס שאז נראה לו שהוא בטעות מתחלה ועד סוף, והוא ח"ו נעתק מרצונו ית'. ואלו הבירורים כבדים ויקרים מאד על האדם להתברר בהם. וקפויין לעוה"ב, שאז יברר השי"ת כל פעולות ישראל ויאיר אותם באור שכל פעולותיהם של ישראל לא היו נעתקים מרצונו ית', מאחר שבעומק לבם היה מתכוונים לשם ד'. ואף רעותא טבא דבר נש לא יתאביד והשי"ת יצרפם למעשה, כמו שאיתא בש"ס (קדושין מ.) חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. כי אז יתברר שאף המניעה נעשית ברצונו ית', מאחר שהאדם מצידו כל מגמתו וחפצו ורצונו היה רק לקיים רצונו ית', והאלהים אנה לידו פעולה זו שמונע אותו. מוכח מזה שגם זה לטובתו לצרפו צירוף אחר צירוף. וכעין שאיתא במדרש (תנחומא שמיני) וכי מה אכפת ליה להקב"ה לשוחט מן העורף או לשוחט מן הצואר, אלא לצרף את בריותיו כדכתיב כל אמרת ד' צרופה. וכל ההסתרות שהיה לאדם, זה שתחלה נראה לו שטוב לפניו סדר עבודה אחת ואח"כ נראה לו סדר אחר, כל זה הוא רק לצרפו אבל מעולם לא היה ח"ו נעתק מרצונו ית'. וזה והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד וכו'. לא כעוה"ז עוה"ב, עוה"ז על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב עוה"ב כולו הטוב והמטיב. בשורות טובות היינו, שאדם מכיר ורואה שמעשיו טובים מבוררים ודבוקים באורו ית'. בשורות רעות היינו, שנזדמן ואירע לידו פעולה שנראה לו על ידה שח"ו נעתק הוא מרצון השי"ת. אכן כל זה הוא רק בעוה"ז שצריך האדם לתחבולות לעשות מלחמה, לזה נמצא באדם פעמים מיחושים כאלה. אבל לעתיד שאז ינהיר השי"ת לאדם שבכל פעולותיו שפעל ועשה היה דבוק בהם להשי"ת. ומה שנדמה לו לפעמים איזה מניעה, גם זאת היה טובה לצרף בה את האדם, אז יהיה כולו הטוב והמטיב. ושמו אחד וכו' עוה"ז נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת עוה"ב נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א. הענין הוא כמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה ענין עוה"ב הוא כמו שאיתא (בספר הבהיר) עוה"ב מה בא שבא תדיר. היינו שהאדם יכיר עצמו שזה עצמו שנדמה לו בעוה"ז, שסבל מאד מצד המניעות מעשות רצונו ית', מזה עצמו יתהוה לו כח התחיה. וזה ענין שנכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, כי זה רומז על הסתרת אור השי"ת, שבעוה"ז הסתיר השי"ת את אורו, ונדמה לאדם שהמניעה היא משוללת רצונו ית'. ועי"ז היה לו סבלנות מזה, כי לולא זאת לא היה נמצא בלבו שום עבודה. כי באם היה רואה גם בהמניעה מפורש רצונו ית', אז לא היתה נחשבת עבודה מצידו, כי כל עיקר החשבון ועבודה שנחשב מצד האדם, הוא יען שסובל מזה שנדמה לו שיש לו מניעות מלקיים רצונו ית'. אבל לעתיד יהיה הקריאה ג"כ ביו"ד ה"א, שיאיר אז השי"ת שבכל גודל הסתרות ומניעות היה רצון השי"ת. ומעולם לא יצא מתחת יד ישראל פעולה שתהיה נעתק מרצונו ית' אף רגע:
(נו.) ת"ר כיצד היו כורכין את שמע אומרים שמע ישראל וכו' שלא היו אומרים בשכמל"ו. ואנן מאי טעמא אמרינן ליה כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דארב"ל ויקרא יעקב אל בניו בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא ח"ו יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד וכו' באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר בשכמל"ו. אמרו רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. הענין בזה, כמו שאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה יד.) אינון מ"ט אתוון דפרשה דיחודא עלאה דאיהו שמע ישראל כ"ה אתוון וכ"ד אתוון דפרשה תנינא דיחודא דאיהו בשכמל"ו כו' ועל אלין כ"ד אתוון אתמר ושמתי כדכד שמשותיך כו' האי עני איהו דך ובת זוגיה דכה ואיהו כדה על שכמה, כד ה וכו' ורזא דמלה וכו' ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו וכו' ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב, אלין רמ"ח תיבין דק"ש דאינון שקולין לרמ"ח פקודין דאורייתא, דבהון גמולי חלב יונקין ועתיקי משדים וכו'. וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, דהנה משה רבינו מצידו לא היה לו שום נטיה לעניני עוה"ז, כמו שנאמר בו (שמות ד׳:י׳) כבד פה וכבד לשון אנכי, היינו שמצידו היה לו האור בהתגלות אחר שנולד כמו קודם שנולד בהיותו בבטן אמו, מה שאין כן בכל באי עולם שאחר שנולדו נמנע מהם האור של קודם לידה, כמו שאיתא בש"ס (נדה ל:) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרנו וגו' אלו ירחי לידה ומלמדין אותו כל התורה כולה וכו' וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, היינו שביציאתו לאויר העולם נשכח ממנו כל הבהירות שהיה לו טרם זה, וזה השלמתו, בכדי שיהיה לו מקום שאח"כ בעבודה אשר יעבוד ויהיה בוקע את ההסתר, ויגיע מצד יגיע כפיו לזה האור שהיה לו קודם הלידה. אבל במשרע"ה לא נפסק ולא נסתר ממנו האור שמקודם לידה, ולזה נקרא כבד פה וכבד לשון, כי המלאך לא סטרו על פיו וכל עבודתו של משרע"ה היה להכניס בהירות אורו ית' בלב כל ישראל, ולהראות כי מלא כל הארץ כבוד ד'. וכמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה הכתוב (דברים ד׳:ל״ה) אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים אין עוד מלבדו, ואיתא במדרש (רבה דברים ב) אין עוד אפילו בחללא דעלמא, היינו כי למשרע"ה היה הכרה מפורשת שלא נמצא בעולם שום כח בלתי אורו ית' והוא ממלא כל עלמין, וממילא הכיר מפורש כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים ל״ב:ט׳) וכל המעיקים לישראל אין להם שום חלק אף בעוה"ז, והם בטלין ומבוטלין לגמרי, כי לא היה מצידו שום הסתרת אור, לכן לא היה צריך שום בירור נגד העכו"ם. וזה שאמר ליהושע, צא הלחם בעמלק מחר וגו' כתוב זאת זכרון בספר וגו' כי מחה אמחה את זכר עמלק (שמות י״ז:י״ד), נמצא שמצידו אין שום חילוק והבדל בין יחודא עלאה ליחודא תתאה, יען שלא היה אצלו שום הסתרה. והנה ביעקב אבינו ע"ה נאמר (בראשית ל״ב:ח׳) ויירא יעקב מאד ויצר לו ואיתא במדרש (תנחומא וישלח) ויירא שלא יהרג ויצר לו שלא יהרוג, ואף כי מה זה איכפת ליה אם יהרוג את עשו. אכן יראתו בזה היתה, אולי יש לו לעשו עוד מקום בעוה"ז שיוכל עוד להכניס ממנו לכבוד שמים, וצריך עוד להתברר נגדו עדי להוציא בלעו מתוך פיו, כי זאת הכיר גם יעאע"ה שחלק ד' עמו, אכן כל יראתו היה פן אינו מבורר עוד בשלימות נגדו, ועוד נמצא בעשו דבר טוב להכניס לקדושה, וצריך לו להתברר נגד עשו עד שיוציא בלעו מתוך פיו, וכדכתיב ביה ביעקב (בראשית ל״ז:א׳) וישב יעקב בארץ מגורי אביו שהיה תמיד במגור ויראה. וזה כוונתם, נאמרוהו לא אמרו משה, שאצלו לא היה שום חילוק בין יחודא עלאה לתתאה, כי לא היה אצלו שום הסתר. לא נאמרוהו, אמרו יעקב, שמצידו היה תמיד ביראות ומיחושים שצריך עוד לבירורים, ומצדו נמצא יחודא עלאה ויחודא תתאה. וזה כוונת התקוני זוה"ק (שם) יחודא עלאה כ"ה אתוון יחודא תתאה כ"ד אתוון וכו' ותורד כדה כד ה וכו' ותאמר גם לגמליך אשאב אלין רמ"ח תיבין דק"ש וכו' דבהון גמולי חלב יונקין ועתיקי משדים. כי עבודת האבות היה לקבוע הכרת השי"ת בלב כל הברואים, וכמו שכתיב באברהם אבינו ע"ה (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו. ולכן מצינו שגם אליעזר נקרא בן משק ביתי ונקרא דמשק (בראשית ט״ו:ב׳) ואיתא בש"ס (יומא כח:) שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, היינו שגם הוא היה מכניס הכרת אור השי"ת לכל הברואים. ולזה כאשר שלח אותו אאע"ה ואמר אליו ולקחת אשה לבני ליצחק (בראשית כ״ד:ד׳) עשה לעצמו זה הסימן, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק (שם) ואיתא ע"ז (ברש"י ז"ל על מקומו) כדאי היא ליכנס לביתו של אברהם אבינו, היינו מאחר שהצורך בה שתהא ראויה להכנס לביתו של אברהם אבינו, לזה מהצורך שימצא גם בזה הנפש ממדה זו להכניס הכרת אור השי"ת אף לגמולי מחלב ועתיקי משדים, כי ע"י שיקבעו הכרה הזאת מאבותינו הקדושים באותן הדורות, ועי"ז יוקבע זאת לדור דורים שישאר בישראל הכרה זאת לעדי עד, כמו שכתיב (ישעיהו כ״ח:ט׳) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים. וזה כוונתם במדרש (רבה בראשית ס') יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים. וזה שאמרו נאמרוה לא אמרו משה, יען שמצידו לא היה שום הבדל בין יחודא עלאה ליחודא תתאה, כי לא היה הסתר מצידו. לא נאמרוהו אמרו יעקב, כי לו היה תמיד מיחושים אולי עוד לא יצא די בירור מצידו, ומצידו היה נראה הבדל בין יחודא עלאה ליחודא תתאה. התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. והוא כי במתן תורה אז היה גם לכל ישראל התגלות אור מפורש כמו למרע"ה, ורק מפני שנתינת התורה היתה ע"י משרע"ה, לכן נאמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי, שהתורה נקראת על שמו, אכן כאשר נאמר לישראל שובו לכם לאהליכם (דברים ה׳:כ״ז), אז נסתר מהם גודל התגלות המראה הזה, אכן למשרע"ה נאמר (שם) ואתה פה עמוד עמדי, לזה נשאר במעמדו הראשון במראה הגדול של שעת מתן תורה. הן אמת שלא נעלם לגמרי התגלות של שעת מתן תורה אף מכל הכלל ישראל, כי נשאר גם להם השארה לעולמי עד, וכמו שאיתא (נדרים כ.) ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה, לבלתי תחטאו, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא וכו' ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, והיינו שנשאר בקביעות בלב כל ישראל בתמידות מהתגלות מתן תורה, ורק ממראה עיני בשר נסתר בכדי שיהיה מקום לאדם להתגדר בו בכח העבודה אשר יעבוד עבודת ד', ואם יברר אדם את עצמו די בירור מצידו אזי יתעורר אצלו המראה הגדולה מהתגלות מתן תורה. וזה רומז הבושה שנשאר בקביעות בתמידות בלב ישראל משעת מתן תורה. וזה ג"כ מה שאיתא בש"ס (יבמות עט.) שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים וכו' ולזה תקנו לאמרו בחשאי, היינו אמת הוא שבעומק הלב של ישראל נמצא הבהירות מיעאע"ה וממעמד הר סיני, אכן לא יסמוך אדם להשען על זה, אך להתנהג מצידו בעבודה מיד בלי הפסק, ואז יגיע להכיר המראה הגדול גם בתפיסתו את הבהירות של יחודא עלאה, וזה נקרא בחשאי. וזה כוונתם ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. היינו שיעקב אבינו ביקש לגלות בירור העתיד, היינו לגלות בהירות האור מיחודא עלאה הנמצא בעומק לב ישראל, יען כי בטח כי יבא מועד במהרה בימינו אשר סוף סוף יתגלה בירור זה לעיני כל. ונסתלקה ממנו שכינה, יען כי עוד לא הגיע עת רצונו ית' שיתגלה קץ הימין, כי בהתגלות אור זה לא יהיה מקום עוד לעבודת האדם, והשי"ת הציב בעוה"ז שחפץ בעבודת האדם. כי באמת לאמיתו לבן של ישראל מבורר לעומת כל העכו"ם, אכן בעוה"ז הציב השי"ת רצון שכל אחד יברר עצמו מצד תפיסתו בכל אשר יפנה, ואי"ה בהגיע עת דודים והשי"ת יגאל את עמו ישראל, ואז נאמר (עבדיה א) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, היינו שישראל יתבררו לעיני כל ויתגלה האור הגדול הזה, ויתראה מפורש בירור ישראל שבעומק לבם היה תמיד התגלות האור הזה בקביעות, וממילא יתבטלו כל המעיקים לישראל, והיתה לד' המלוכה והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד:
(סח.) ורעו כבשים כדברם וכו' אלא אמר רבא כדרב חננאל אמר רב, דאמר רב חננאל אמר רב עתידין צדיקים שיחיו את המתים כתיב הכא ורעו כבשים כדברם וכו'. רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים וכו'. רבא רמי כתיב אני אמית ואחיה וכתיב מחצתי ואני ארפא וכו' אלא אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחיה כמו שמחצתי ואני ארפא וכו' יכול מיתה באחד וחיים באחד ת"ל מחצתי ואני ארפא וכו' מכאן תשובה לאומרים אין תחית המתים מן התורה. הענין בזה, כי השפעת השי"ת לזה העולם הוא בסדר והשתלשלות מדרגא לדרגא בעלאין ותתאין. ובעת שירצה האדם להמשיך ההשפעה לזה העולם, צריכה ג"כ להיות בסדר והשתלשלות מדרגא לדרגא, כעין שנאמר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין. ובזוה"ק (בא לז.) דנחית בכתרוי מכתרא לכתרא מנזרא לנזרא מנהירו לנהירו מבוצינא לבוצינא לאשגחא בעלאין ותתאין וכו'. וזה ורעו כבשים כדברם, שאם אדם יברר עצמו מצידו בסדר עבודה עד היכן שידו מגעת, אזי לעומתו ינהיר לו השי"ת אור מרזא דעתיקא קדישא טלא דברכתא וטלא דבדולחא שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים, שזה בלי סדר כלל. ובזה יראה ששורש החיים שלו דבוק וקשור ברצון הפשוט במקום שישראל עלו במחשבה תחלה, וזה עתידין צדיקים שיחיו מתים. וזה הוא שמאמר עתידין צדיקים שיחיו מתים שייך להאמר במס' פסחים, כמו שביאר בזה כבוד אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שהאור שנתגלה בפסח היה שלא בהדרגה למעלה מתפיסת אדם, כי פירושו של תיבת פסח הוא דילוג, שרומז על בלתי סדר והדרגה. אכן אם ירצה האדם מצידו להמשיך אורו ית', הוא אך ורק בסדר והדרגה והשתלשלות, שיברר עצמו עד כמה שידו וכחו מגיע, כי רק אז יוכל לזכות להגיע לאור עתיקא קדישא שהוא למעלה מכל סדר, ששם טלא דברכתא וטלא דבדולחא, שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים, ששם נכללו כל הטובות, ורואה שישראל עלו במחשבה תחלה. וזה כוונתם שעתידים צדיקים להחיות מתים, שאז יתראה מפורש שאין דבר בעולם שיהיה נעדר ונפסק מאורו ית' אף רגע, ואף מהעבר מעולם לא היה שום העדר והפסק כלל. רב חסדא רמי, כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה וכו'. היינו שכל ההסתר והעדר שנראה בעולם הוא מצד מיעוט הירח, כמו שאיתא בש"ס (שבועות ט. וחולין ס:) הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח, שזה רומז שהוא רק מצד תפיסת אדם שהציב השי"ת בעוה"ז הסתר אור, והאדם בעבודתו יבקיע את הנראה הסתר וחושך להגיע אל האור למען יהיה מקום לאדם להתגדר בו. וע"ז המכוון הוא כל צמיחת הנראה הסתר והעדר. אבל לעתיד, יהיה אור הלבנה כאור החמה, שאז יאיר השי"ת באר היטב שמעולם לא היה שום העדר והסתר אף רגע ויתבטלו כל המקטרגים. רבא רמי, כתיב אני אמית ואחיה וכתיב מחצתי ואני ארפא וכו' אלא אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחיה כמו שמחצתי ואני ארפא, יכול מיתה באחד וחיים באחד ת"ל מחצתי ואני ארפא. היינו כמו שאיתא בש"ס (סנהדרין צא.) הא כיצד עומדין במומן ומתרפאין, היינו שהאדם יכיר את עצמו שמאותן הסבלנות שסבל בעוה"ז יש לו עתה כח התחיה. וזה כוונתן שיעמדו במומן היינו שיכירו שמהחסרון שהיה להם בעוה"ז, שבעומק הציב השי"ת זאת שיתראה חסרון למען צדקו, בכדי שיהיה מקום לאדם להתגדר בו. ובעוה"ז סבל האדם מזה מאד, ובירר את עצמו עד מקום שידו מגעת, מזה יש לו עתה רפואה למחץ מכתו, וכמו שכתיב (זכריה ח׳:ד׳) ואיש משענתו בידו. מכאן תשובה לאומרים אין תחית המתים מן התורה. הענין כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שתורה הוא כמו שאיתא בזוה"ק (מצורע נג:) אמאי אקרי תורה דאורי וגלי מה דהוה סתים דלא אתידע. וזה הוא כוונתם שהתורה מחיה את המתים, היינו שבזה המקום עצמו שנדמה לאדם קודם זה שהיה ח"ו העדר ולא הכיר מצידו כלל שנמצא גם בזה המקום אור, ושהיה גם אז מקושר בהשי"ת, יאיר לו השי"ת שבאמת בזה המקום עצמו היה מלא אור בלי הפסק רגע, ומעולם לא היה שום העדר, ורק מצד תפיסת האדם שהציב השי"ת בעוה"ז נדמה לו שנמצא העדר והסתר ח"ו, וכל דמיון ההעדר ומיתה והעתק מהשי"ת היה רק מצד תפיסת האדם. וזה הפירוש שיעמדו במומן, היינו שלעתיד יברר להם השי"ת כל זאת, כי לעתיד שיתקיים הכתוב (ישעיהו כ״ה:ח׳) בלע המות לנצח, אז יתברר שלא היה מעולם שום העדר והסתר בישראל, ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים. וזה פירוש מכאן תשובה לאומרים אין תחית המתים מן התורה, היינו שמן התורה יכיר האדם שהוא הוא בעצמו שהיה קודם התחיה, וכן הוא בעצמו גם עתה אחר התחיה:
(פח.) א"ר אלעזר מה דכתיב (ישעיה ג) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב וכו' לא כאברהם שקראו הר שנאמר (בראשית כ״ב:י״ד) אשר יאמר היום בהר ד' יראה. ולא כיצחק שכתיב בו שדה שנאמר (שם כז) ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר (שם כח) ויקרא שם המקום ההוא בית אל. להבין החילוק בין הר שדה ובית. הר הוא שגבוה מאד, ורומז על מה שנראה לאדם רחוק מאד מגבול תפיסתו. ולהגיע אל גבהות הזאת צריך האדם למסירת נפש, ולבטל תפיסתו לגמרי עד שיגיע לאותו ההתנשאות והתעלות, כענין שנאמר (תהילים כ״ד:ג׳) מי יעלה בהר ד'. ולזה נאמר לכו ונעלה אל הר ד'. ושדה הוא מקום זריעה וקצירה, שרומז על לפום צערא אגרא, היינו כפי שהאדם מייגע עצמו בעבודה ופעולה מצידו, כן ינהיר לו השי"ת. ואז מהצורך לאדם שלא יסיח דעתו ומחשבתו מעבודה, רק תמיד מוכרח להיות עומד ומתפלל להשי"ת בלי שום היסח הדעת, והשי"ת יעמוד לו לעזר ויסייע לו וימלא בקשתו. ובית פירוש (רש"י ז"ל) שהוא מקום מיושב, וזה רומז על שיש לאדם קדושה ותפלה בקביעות, ומכיר האדם מזה, שאם ייגע עצמו בעבודה כפי שכחו מגיע ועד כמה שידו מגעת, יקבע בעצמו קדושה ותפלה בקביעות, ואז ינחיל לו השי"ת נחלה בלי מצרים, אף במקום שהוא למעלה מתפיסתו. וזה לא כאברהם שקראו הר, שלא יהיה בכח אדם להכיר כחו ית' ואורו בלתי שיבטל עצמו לגמרי. כי טרם שבא אאע"ה לעולם היה נקרא השי"ת בשם אל עליון, כמו שכתיב (בראשית י״ד:י״ט) ויאמר ברוך אברם לאל עליון, שלא היה לאדם שום תפיסה שיוכל להגיע בעבודתו להכרת אורו ית', אכן אחר שבא אאע"ה קראו בשם ד' אל עולם (בראשית כא), שהתחיל להאיר בתפיסת אדם אף בעוה"ז, שע"י עבודה יוכל להגיע לאורו ית', אכן בגודל עבודה עצומה שיבטל עצמו לגמרי בתפיסתו. אבל לא היה בכחו להאיר הכרה זאת בגודל התבטלות כזה לבני דורו ולדורות ולכל הברואים, וכדכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור, שלא היה בכחם לראות המראה הגדול שבהר המוריה, וכמו שאיתא במדרש (רבה בראשית נו) וירא את המקום מרחוק, מה ראה ענן קשור בהר וכו', אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו, אמר להם הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים, שבו לכם פה עם החמור. ומי שהיה רוצה להכיר אורו ית' היה מוכרח לבטל את עצמו דעתו ותפיסתו לגמרי, מבלי השאיר לו כל. וזה לא כאברהם, כי השי"ת חפץ בהשארת אדם. ולא כיצחק שקראו שדה, שכפי עבודת אדם ויגיעתו כן יזריח לו השי"ת אורו כגוונא דשדה, שכפי יגיעת האדם בעמלו בחרישה וזריעה כן ברנה יקצור ומקבל טובה. אלא כיעקב שקראו בית, עד שבא יעאע"ה לעולם כענין שאיתא בש"ס (שבת קמו.) עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, כי באמת עומק רצונו ית' בהשארת האדם. וזה רומז מה שיעאע"ה קראו בית, שהאיר לאדם שאף שהוא בגבול ותכלית, מ"מ אם ייגע עצמו בתורה ומצות עד כמה שידו מגעת, אז ינחיל לו השי"ת טובה בלי מצרים ממקום גבוה בלתי גבול ותכלית, ויכיר מה הוא אצל בוראו, והעבודה תקרא על שמו, וכמו שאיתא בזוה"ק (וישלח קע"ב.) ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות בשעתא דסליק ברעותא דקוב"ה למברי עלמא, אפיק מבוצינא דקרדנותא חד קטורא ואתלהיט מגו חשוכא כו' ואתעביד ביתא דעלמא. וזה לא כאברהם שקראו הר, שצריך למסירת נפש להתבטל לגמרי. ולא כיצחק שקראו שדה, שהשפעת אורו ית' הוא רק לפום עבודת האדם ולא יותר כגוונא דשדה, שאדם חורש וזורע ומייגע עצמו, לעומת זה יש לו מה לקצור ולקבל טובה חוסן באשר זרע. אלא כיעקב שקראו בית, שאדם אף כי הוא בגבול ותכלית מ"מ יוכל ע"י עבודתו להגיע לאורו ית' שהוא בלתי גבול ותכלית. ועיקר בית הוא לעתיד שאז יתגלה ויתראה מפורש אורו ית' בתפיסת האדם. וזה לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב:
(קטז.) מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו וכו' מה נשתנה וכו' מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות וכו' עבדים היינו וכו' א"ל רב נחמן לדרו עבדיה עבדא דמריה מפיק ליה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מה בעי למימר ליה א"ל בעי לאודוי ולשבוחי א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר עבדים היינו. איתא בזוה"ק (הקדמה א:) בראשית רבי אלעזר פתח (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וכו' לאן אתר לאתר דכל עיינין תליאן ליה וכו' מי קיימא לשאלה כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין, כיון דמטי תמן מה. מה ידעתא מה אסתכלתא מה פשפשתא הא כלא סתים כקדמיתא. ביאר בזה כבוד אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שכאשר אדם רואה שינוי בהנהגה, מכיר מזה שנמצא אדון המנהיג העולם, ומתעורר בו שאלה מי הוא האדון בעל הבנין והמנהיג. וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שאמרו עליו במדרש (רבה בראשית לט) א"ר יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה, א"ל אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעוה"ז בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר ליה אני הוא בעל העולם. ואחר שמכיר אדם ורואה שהשי"ת הוא אדון העולם, אז מתעורר אצלו השאלה מה, היינו איזה ומה הוא ההתפשטות קדושה והכבוד שמים שיצמח מזה, והוא מחמת שהשי"ת בחר בעבודת האדם, שהניח מקום שיוכל האדם להתגדר כביכול שביגיע כפו עשה וכנס לעצמו חיל בקדושה. לזה מתעורר באדם השאלה מה שחפץ לדעת איזה קדושה וכבוד שמים יצמח מזה. וזה כוונתם מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה, איזה ומה התפשטות קדושה יצמח לנו ומהו הכבוד שמים שיתגלה מזה. מתחיל בגנות עבדים היינו. ובגמרא אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה, עבדא דמריה מפיק ליה לחירות וכו', כי האדם שהוא עבד בשורש אין דעתו נוחה מחירות, כמאמרם ז"ל בש"ס (גיטין יג.) עבדא בהפקירא ניחא ליה. והאדם שהוא בן חורין בשורש אינו מפויס ואינו נוח משום טובה עד שיוציאוהו לחירות. ובגלות מצרים היו ישראל משוקעים ומשופעים בכל טוב עד שלא הרגישו כלל את הגלות, שיחסר להם יציאה לחירות, כי על ארץ מצרים נאמר (בראשית י״ג:י׳) כגן ד' כארץ מצרים, שהיו משופעים מאד בטובה מרובה, וכמו שכתיב (במדבר י״א:ה׳) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, ואיתא (בספרי) חנם בלא מצות, ואיתא (מכילתא יתרו) שאין עבד יכול לברוח ממצרים, היינו מפני שהיה נוח להם להיותם עבדים במצרים מלהיותם סגנים ובני חורין בארץ אחרת. ולא היו מצפים לצאת מארץ מצרים ולקבל עליהם עול מצוות, ולא היה להם שום צעקה לגאולה, וממילא לא היה מקום מצידם שיגאלו ממצרים. אכן יען שבאמת בשורש הם ישראל בני חורין ונחשבים בנים למקום, כמו שכתיב (שמות ד) בני בכורי ישראל. לזה התעורר השי"ת מצידו צעקה בלב ישראל, שיגאל אותם השי"ת ויפדם ממצרים, וכדכתיב, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ואחר שישראל נתעוררו להכיר גם מצידם שחסר להם גאולה, יען שהם בשורש בני חורין. וכאשר רק צעקו בני ישראל אל ד', שהרגישו בעצמם שצר להם, אז נאמר מיד (שמות ב׳:כ״ג-כ״ד) ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה וישמע אלהים את נאקתם. וזה שא"ל רב נחמן לדרו עבדיה, עבדא דמריה מפיק ליה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה. הענין בזה, כי ברור הדבר שרב נחמן לא היה מסופק בגוף הענין, עד שהיה צריך לשאול שאלת ספיקי לדרו עבדיה שהוא ישיב לו לברר הספק שלו כפי חוות דעתו. אכן רב נחמן רצה לבחון לדעת האם העבד מרגיש בתפיסת שכלו גודל הטובה מיציאת עבדות לחירות, ובחן אותו לשמוע מפי עבדו חוות דעתו בענין זה, האם נוח לו החירות או העבדות, כי עבדא בהפקירא ניחא ליה. והשיב לו בעי לאודוי ולשבוחי, ותשובתו זאת היתה, יען שאז הגיע זמנו לצאת לחירות רחש בלבו הרגשה זאת שטוב לו לצאת לחירות, והרגיש טובה בהחרות, כי כבר נפסקה ממנו שורש העבדות ולא היתה דעתו נוחה מהפקירות רק מחירות. ומתשובה זאת הכיר רב נחמן לדעת שאינו עוד בשורש עבדות. ואז אמר רב נחמן פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר עבדים היינו. היינו שבמצרים היינו משוקעים כ"כ בגלות עד שהיה נראה לנו שאנו מוחלטים לעבדי עולם, והשי"ת בעצמו התעורר בלבנו צעקה על מה שאנו עבדי פרעה, כל שכן שהיינו מחויבים לאודוי ולשבוחי. וכמו שביאר כבוד אזמו"ר הרהגה"ק זללה"ה, מה שאנו אומרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם, הלא עוד אנו גולים מגולה אל גולה ועודנו בגלות המר. אכן הפירוש הוא שבגאולת מצרים נגאל הדעת מישראל לחירות עולם, מה שלא יהיה עוד כזאת בישראל שיהיה הגוף עם הדעת בגלות כמו שהיה במצרים. וזה הוא דאיתא בש"ס (מגילה יד.) הטעם שלא אמרינן הלל בפורים, דבשלמא התם הללו עבדי ד' ולא עבדי פרעה, אלא הכא הללו עבדי ד' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן. היינו בגלות מצרים שהיו ישראל משוקעים עם הדעת שלהם, והשי"ת גאל אותנו והוציאנו משם לחירות עולם, מה שלא יהיה עוד כזאת בישראל שהדעת יהיה בגלות, על זה שייך לומר הללו עבדי ד' ולא עבדי פרעה. אבל בימי אחשורוש שהדעת לא היה ח"ו בגלות רק הגוף, ומגלות הגוף עדיין לא פלטינן מניה בשלימות, ועדיין אנו בגלות כזה עוד היום, לזה אין מקום לומר הלל, כי אכתי עבדי אחשורוש אנן. וזה כוונת רב נחמן פטרתן מלומר מה נשתנה, כי שאלת הבן לאביו מה נשתנה הוא, מה הכבוד שמים והקדושה שיוצא לנו מזה, ואביו משיב לו עבדים היינו וכו', שבמצרים היינו בגלות גם הגוף גם הדעת בגודל הסתרה, ואילו לא הוציאנו משם הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, ולא היינו מרגישים כלל שחסר לנו חירות להגאל מגלות המר. אכן עתה שזכינו לגאולת מצרים מובטחים אנו שעוד לא יהיה ח"ו כזאת בישראל, שגם הדעת יהיה בגלות נוסף לגוף, עד שלא יהיה בכחם לקבל עליהם עול מלכות שמים: