מצות פסח שני, ומצות הנרות, ופ' בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות וגו' (ח, ב).
והספיקות, א' מאי שבעת וגו'. ב' למה אל מול פני המנורה דווקא, ודרשת חז"ל ידוע. ג' איך מצוה הזאת נוהג בכל אדם ובכל זמן. ד' ויעש כן אהרן, מהיכא תיתי שלא יעשה ציו[ו]י השם.
ונבאר משנה דראש השנה (פ"ג מ"ח) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (שמות יז, יא), וכי ידו וכו', אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלין וכו'. וי"ל, מה ענין הרמת יד משה לענין ישראל שמשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, ממה נפשך, אם ישראל משעבדים וכו', מה צריך הרמת יד משה. ואם העיקר תלוי בהרמת יד משה, מה צריך לישראל שישעבדו את לבם וכו'. ב' קשה, למה באמת הניח משה את ידו, כדי שיגבור עמלק ח"ו. והרב בתוספות יו"ט (שם) פירש בזה, יעו"ש.
ונ"ל, דכתבתי במקום אחר, ביאור משנה דאבות פ"ב (מי"ג) רבי שמעון אומר, הוי זהיר בק"ש ובתפלה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע וכו', ואל תהי רשע בפני עצמך. דכתבתי שם ביאור פלוגתא, הרמב"ם (סה"מ מצוה ה) סבירא לי' תפילה דאורייתא, שנאמר (דברים י, כ) אותו תעבוד, עבודה שבלב זו תפילה. והרמב"ן (סה"מ שם) פליג וסבירא לי' דתפילה דרבנן וכו'.
וביארתי, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, לאנשי הצורה שהיא עבודה שבלב, הוי דאורייתא. ולאנשי החומר שהם שכורת ולא מיין (עירובין סה. עה"פ ישעיה נא כא) בטרדת עסק עולם הזה, ואינם יכולין לכוין התפלה בכוונת הלב, אז אינו עבודה שבלב והוי דרבנן. אמנם כשיתחברו אנשי החומר עם אנשי הצורה, שהוא חיבור הגוף ונשמה, אז תפילת שניהם דאורייתא.
ובזה יובן הוי זהיר בק"ש ובתפלה וכו', ואל תהי' רשע על ידי שאתה בפני עצמך, ואינו רוצה להתחבר עם אנשי הצורה וכו', יעו"ש.
והסיבה לזה שהוא בפני עצמו בפרידות, הוא מחמת קליפות עמלק, כמ"ש במקום אחר, וז"ש (שה"ש ו, יא) אל גינת אגוז ירדתי, והוא סוד הקליפה הפנימית שבאגוז, המפסיק המאכל שנחלק לד' חלקים נגד ד' אותיות השם, כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה יעו"ש.
והנה כתבתי לעיל ביאור מ"ש בזוהר (ח"ב קכח:), זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא, שיתחבר עמהם להעלותן, בסוד ו' כורע לגבי ה' להעלותה וכו', יעו"ש.
ובזה יובן משנה הנ"ל, והי' כאשר ירים משה את ידו, וכי ידו וכו', אלא כל זמן שהיו ישראל משעבדין וכו'. הכוונה כאשר ירים משה ידו, דאחיד בידא דחייבא להעלותן, ומזה נמשך להם שיסתכלו כלפי מעלה, ושיעבדו לבם לאביהם שבשמים על ידי שיתחברו עם משה. וביאר המשנה טעמו של דבר, כי גבר ישראל, שורש האחדות, ולכך נתחברו עם משה, וגרם ששעבדו לבם לאביהם שבשמים. מה שאין כן כשהניח ידו, הוא מחמת כי גבר עמלק הגורם פירוד, ולא רצו להתחבר עמו וכו', והבן.
ובזה נבוא לביאור ש"ס דפסחים דף צ"ב ע"ב, משנה, מי שהי' טמא או בדרך רחוקה כו'. וביאור קושית התוספ[ו]ת שם (צג: ד"ה עולא לטעמי'), כמ"ש במקום אחר. וביאור דברי הרמב"ם הנ"ל.
גם נבאר פסוקים דפ' בהעלותך (ט, ו-יא) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה וגו', ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב וכו', דבר אל בני ישראל לאמור איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו'. והספיקות כתבתי במקום אחר.
ונ"ל דכתבתי במקום אחר דשמעתי ביאור פסוק (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. כי הטובע בנהר, וחבירו רוצה להצילו, מושכו עמו, וז"ש רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו וכו'. והתקנה לזה, שיקשר את עצמו תחלה בו יתברך וכו'. ובזה כתבתי ביאור ש"ס (ב"ק פא:) ת"ר הרואה חבירו תועה בין הכרמים, מפסיג ועולה - תחלה יקשור עצמו בו יתברך, ואח"כ מפסיג ויורד - להציל חבירו הטובע בנהר וכו', יעו"ש.
ובזה נבוא לביאור הנ"ל, דדרשו בש"ס שם (סוכה כה.) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו. והענין דכתבתי במקום אחר כי בחינת יוסף המוסיף שלימות בכל יום הוא טהור מטמא, כי טהרה של אתמול נחשב לו היום לטומאה וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, כי התפלה נק' נפש, כמ"ש (שמואל א א, טו) ואשפוך נפשי וגו', ומצד שהיו נושאי ארונו של יוסף, למדו מבחינת יוסף להוסיף שלימות בכל יום, ומחמת זה חשבו נפשם טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפ"ה ס"ח שהוא התפלה, שיהי' ביום ההוא, בטהרת המחשבה שנק' יום ההוא כנודע.
והתקנה לזה, שיתחברו ויתקרבו עם בעלי הצורה שתהא עבודה שבלב כנ"ל, לכך ויקרבו לפני משה ולפני אהרן, כדי להתחבר עמהן. וז"ש למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל, והשיב עמדו ואשמעה וגו'.
והשיבו הש"י ואמר, איש איש כי יהיה טמא לנפש, דהיינו מצד בחינת ארונו של יוסף חשוב בעיני עצמו לטמא נפש. או בדרך רחוקה מאנשי הצורה, שאינו יכול להתחבר עמהן, שהם ב' הפכים ודרך רחוקה ביניהם, כמ"ש רבי משה אלשיך (בראשית מד, ל) בבנימין ונפשו קשורה בנפשו, ואם הי' גנב איך נקשר נפש בנימין בנפש יעקב הצדיק וכו', יעו"ש. ולכך לא י(ו)כלו לעשות פסח ראשון שהוא מצה לחוד, ועשו פסח שני, שדין פסח שני מצה וחמץ עמו בבית (פסחים פ"ט מ"ג), דהיינו תפלה שלא בכוונה, שיש בה חמץ מחשבות זרות, מכל מקום ארשת שפתיו בל מנעת סלה (תהלים כא, ג), כמ"ש בביאור שם במקום אחר, יעו"ש.
ומפרש במשנה ב' יותר, איזו הוא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכו' (פסחים צג:). דכתבתי במקום אחר דהקשה מורי זלה"ה, על מה שאמרו רז"ל בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת וכו'. ממה נפשך, אם אי אפשר שישמע שום אדם הכרוז אם כן למה יוצא בת קול כלל, ואם אפשר שישמע א"כ מ"ט לא נשמע. וביא(ו)ר, כי הרהורי תשובה הבאין לאדם הוא מן הכרוז והבת קול, ודפח"ח. אמנם כל זה בבחינת אנשי המחשבה, אך לאינך יש הודעה בדבור, כמ"ש בזוהר (ח"ג כג:) או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד, כג) במה באורייתא וכו'. ויש הודעה במעשה, כמו שכתב הר"מ אלשיך בפ' שמיני (ויקרא ט, א), מוסר השכל בפסוק (תהלים סב, יג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שירגיש אדם בכל מעשה הנעשה שלא לרצונו, מיד יקח מוסר לנפשו מזה וכו', יעו"ש. וכתבתי מזה במקום אחר. ובזה כתבתי דע מה למעלה ממך (אבות פ"ב מ"א), שיוכל לידע מה למעלה, על ידי מה שנעשה למטה באדם עצמו, וזהו ממך, והבן. ובחינה זו נק' מן המודיעים ולפנים, מה שאין כן מי שאינו בבחינה זו נקרא מן המודיעים ולחוץ, שהוא לחוץ מבחי' המודיעים הנ"ל.
ומפרש עולא שהוא שיעור ט"ו מילין. רמז לשם י"ה שהיא הנשמה, כמ"ש (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל י"ה, שהוא לבחינת אנשי הצורה שנק' נשמה, לטהר מחשבתם בתפלתן.
ובזה מבואר קושיית התוספות הנ"ל (ד"ה עולא לטעמי'), כי מדכתיב (ויקרא ז, טז) ביום הקריבו את זבחו, מוכח כי התפלה שהיא במקום קרבן, צריך שיהי' ביום ממש, שנק' טהרת המחשבה. לכך ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (בראשית כד, סג), כמ"ש בתיקונים שהוא לפנות ולטהר מחשבתו ממחשבות זרות שנק' ערב, ולכך מיד בשקיעת החמה שאינו יום ממש רק נק' ערב, אינו כשר לזביחה לקרבן ולתפלה שהוא במקום קרבן. גם שבאמת מצאת הכוכבים נקרא לילה ודאי, מכל מקום לענין זביחת הקרבן בעי יום ממש קודם שקיעת החמה מטעם הנ"ל, לכך אינו רק ט"ו מילין, וסרה קושיית התוס', והבן.
ובזה יובן הברייתא הנ"ל עם דברי הרמב"ם, ת"ר היה עומד לפנים מן המודיעים ואין יכול ליכנוס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו יכול לא יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה, והרי לא הי' בדרך וכו' (פסחים צד.). מה שאין כן הרמב"ם כתב (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ט) וז"ל: הלך ולא הגיע מפני שעכבוהו בהמות וקרונות ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן, הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה וכו'. והשיגו הראב"ד שהוא היפך הש"ס. וכ"כ בכסף משנה ויש לתמוה על רבינו שפוסק היפך הש"ס וכו', יעו"ש.
ולדברינו הנ"ל אתי שפיר, כי אדרבה הרמב"ם ביאר כוונת הש"ס מה שאמרו בש"ס יכול לא יהא חייב וכו'. ותרצה לומר על חיוב כרת קאמר שהוא חייב, ובאמת אינו כי אנוס הוא, רק החיוב הוא על כוונה אחרת, שכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (ר"ה פ"ג מ"ח) כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. על פי משל שר אחד ששינה לבושו כדי להוציא בן המלך מארץ שביו, לכך נתחבר עמו על ידי לבושי פחותי הערך וכו'. והיינו על ידי חיוב שמצא בעצמו ובזה מתחבר עם הרבים, בסוד זכאה מאן דאחיד בידא דחיבייא (זח"ב קכח:), להעלותן להוציא הרבים ידי חובתן, והבן. וז"ש הרמב"ם מפני בהמות שעכבוהו ולא יכול ליכנס לעזרה, הכוונה על ידי שהתחבר עם אנשי החומר שנק' בהמות, והם מעכבות אותו שלא יוכל ליכנס לפנים לעזרה, כמו שכתבתי לעיל על זאת יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, וכנ"ל. ועל פי זה כתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (עירובין יח:) דיו לעולם שישתמשו בב' אותיות וכו'.
יכול לא יהא חייב וכו', הכוונה שתרצה לומר שאין בו חיוב כלל, וזה אינו, כי ע"כ יש בו חיוב קצת ג"כ שמץ מניהו, שאם אינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא הרבים ידי חובתן וכנ"ל, אם כן יש בו חיוב רק שהוא אנוס, ואינו בדרך רחוקה מכל מקום פטור כי אונס רחמנא פטריה. כך יתבאר סוגית הש"ס הנ"ל לפי שיטת הרמב"ם, ולא קשה מידי, והבן.
ובזה נבוא לביאור פסוק בהעלותך את הנרות וגו'. כי למדנו ב' דברים מהוצעה הנ"ל. א', אם יתחברו אנשי החומר עם אנשי הצורה אז יוכל להתקיים עבודה שבלב שנק' תפלה מדאורייתא, או י"ל על דרך (שבת קיט:) כל המבזה ת"ח וכו', והבן. בחינה ב', כשיתחבר עם אנשי החומר, אז יש לחוש שלא יעכבוהו בהמות כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, וצריך שיראה לקשר את עצמו תחלה בו ית', ואח"כ יתחבר עם אנשי החומר להעלותן.
ובזה יובן בהעלותך את הנרות, כי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), ויש שבעת ימי הבנין, כל אחד נק' נר, כמ"ש (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם. וז"ס בהעלותך את הנרות, שתרצה לחבר אנשי החומר אל אנשי הצורה, אל מול פני המנורה שהוא נר אמצעי הוא הת"ח יפנו ויאירו כולם. מה שאין כן אם אינם רוצים לפנות אל נר אמצעי, ע"י בחינת עמלק המפסיק ומפריד כנ"ל, אי אפשר להעלותן, לכך הזהיר אל מול פני המנורה יאירו. בחינה ב', פני המנורה הוא הקדוש ברוך הוא, וכאשר מקשר את עצמו תחלה אל מול פני המנורה, אז יאירו שבעת הנרות, שלא יגרמו אל נר אמצעי שלא יאיר כל כך ע"י התחברותו עמהן, לכך יזהר לקשר את עצמו בו ית' תחלה, ואז גם שיתחבר עמהן יאירו שבעת הנרות גם נר האמצעי עמהם.
וז"ש ויעש כן אהרן, שנזהר לקשר את עצמו תחלה, ואח"כ להעלות הנרות, כדי שיאירו שבעת הנרות יחד בתכלית השלימות, וז"ש אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה, והבן.
•
בפ' בהעלותך את הנרות אל [מול] פני המנורה יאירו שבעת הנרות וגו' (ח, ב). וי"ל א' דהל"ל ששת הנרות. ב' קושיית הרמב"ן (במדבר ח, ב) במדרש (תנחומא בהעלותך ה) והנרות לעולם קיימין וכו', הלא בטלו וכו', עיין בדף שאח"ז וכו'. ושאר הספיקות עם ביאורן כתבתי במקומות רבים, יעו"ש. ואגב נבאר ג"כ פסוק (ט, ז) אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו', וכל הענין, וכתבתי מזה ג"כ במקומות רבים, יעו"ש.
ונבאר ש"ס דבבא בתרא (עד.) תא אחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי, אזלי וחזאי דעביד כוי כוי, שקליתא לסלתאי ואנחתא בכוותא דרקיע, אדמצלינא בעיתא ולא אשכחתיה, אמרי איכא גנבי הכא, אמר לי גלגלא דרקיע הוא דהדר, נטר עד למחר כי השתא ומשכחת לה, ע"כ. והספיקות וביאורן כתבתי במקומות רבים, יעו"ש.
וכעת נ"ל, דכתבתי במקום אחר, ביאור ש"ס (ב"מ לג:) הגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א) אלו ת"ח שנעשה להם [שוגג] זדון, ולבית יעקב חטאתם וכו'. דקשה, בשביל שאני זכר וכו' (כתובות פי"ג מ"ג). וביאור פסוק (תהלים פא, יד) לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו וכו', וכתבתי שם בהגה דכתב מוהרש"א בפרק הפועלין (ב"מ פג:) קוצים אני מכלה מן הכרם, שהם גורמין לצדיקים להחמיץ וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, הגד לעמי, כי פשעם שנעשו חומץ בן יין נמשך מבית יעקב, כי חטאתם של הקוצים גרמה ליין שנתקלקל ונעשה חומץ, וכמאמר רבי (ב"ב ח.) אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, שחטאתם גרמה זה וכאמור. והכוונה הגד לעמי וגו', שיזהרו להתרחק מהם, וכתשובת רבי לעמי (ל)הארץ שאמרו ליתבו רבנן בהדן, ואמר לא (ב"ב שם), ובארתי טעמו במקום אחר, יעו"ש. וז"ש לו עמי שומע לי, עם הארץ, גם ישראל בדרכי יהלכו, וק"ל.
ובזה יובן תא אחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי. ר"ל שעמי הארץ גורמין להוריד הרקיע הם הת"ח ממדרגתן, וכמ"ש מוהרש"א שעל ידי הקוצים נעשה גם היין חומץ וכו'. וז"ש דנשקי ארעא ורקיע אהדדי, במדרגה חדא, על ידי ארעא שהם עמי הארץ גרמו לרקיע שיהי' נמוך לארץ.
אזלי וחזאי כוי כוי, שחלון וצנור עליון מכוון נגד חלון תחתון של עמי הארץ, כמו שהם פותחין לטמא כך נפתח לאנשי צורה ג"כ למעלה. ורצה לייעצן שיתרחקו אנשי הצורה מן אנשי החומר כתקנת רבי הנ"ל, מחמת סכנה הטובע בנהר ואחד בא להצילו וכו', כי אם מרחוק יכול להצילו.
ובתוך כך יעץ לעצמו, שלקח סל לחם שהוא תואר פרנסה, וז"ש שקליתא לסלתאי ואנחתא בכוותא דרקיע, ר"ל על ידי שנתחבר בין חסידים ואנשי מעשה סבר שזה יגרום פרנסתו, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה תואר ראובן שמעון לוי יהודא יששכר זבולן. רא"ו שאני ב"ן, ובזה יהי' שמעו הולך וגדול, שהוא לוי שנתחבר לחסידים, ויודו וישבחו אותו, ויהי' מבחינת יששכר וזבולן - שהוא יעסוק בתורה והם יפרנסו אותו, ודפח"ח. וה"נ כך, שרצה לבחון בזה אם יהי' פרנסתו בזה שיתחבר לאנשי מעשה. וז"ש שקליתא לסלתאי, שיהי' פרנסתי במה שאני מתחבר בכוותא דרקיע בת"ח.
אדמצלינא, ר"ל פעם א' שהתפללתי עמהם, מיד קפחו פרנסתי עבור זה, וז"ש בעיתא ולא אשכחתיה, מכח השנאה כבושה והתרחקות אנשי החומר מאנשי הצורה, ששונאין המתחבר להן. ומעתה אין צריך לייעצן שיתרחקו אנשי הצורה מאנשי החומר מחשש סכנה הנ"ל, שכבר קדמו אנשי החומר להתרחק תחלה מאנשי הצורה, ובאמת היא טובתן של אנשי הצורה, כמו שכתבתי במ"א, יעו"ש.
וחזר ואמר איכא גנבי הכא, שמא החסרון מצד אנשי הצורה שאין תוכו כברו רק גונבי דעת הבריות, וכמו שאמרו רז"ל (ב"ק עט:) מפני מה החמירה תורה בגנב(י) יותר מגזלן, שזה וכו'. ולפי שאין רוח המקום נוחה מהם לכך אין רוח הבריות נוחה מהם (אבות פ"ג מ"י), ושונאין אותן.
ואמר לי דזה אינו, רק גלגלא דרקיע הוא דהדר, ר"ל כי הגלגל חוזר בעולם ולפעמים עליונים למטה. ועתה משחרב בהמ"ק בושו חברים ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, חכמ(ו)ת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת וכו' וכמ"ש בסוף סוטה (פ"ט מט"ו), יעו"ש, ולכך גלגל הרקיע, תואר אנשי הצורה ואנשי המעשה, והם למטה בגלגל.
נטר עד למחר, שיחזור הגלגל שיהיו עליונים למעלה, והיינו לעתיד. ומשכחת לה, מי שיתחבר לאנשי צורה אז יהי' מכובד, וכמ"ש ברעיא מהימנא פ' נשא דף קך"ה (ע"א) ובזמנא דשלטא אילנא דחיי אתכפיין עמי הארץ תחות ת"ח וכו', וז"ס ויתיצבו בתחתי(ו)ת ההר (שמות יט, יז) אם מקבלין תורתי הת"ח, מוטב, ואם לאו וכו', יעו"ש, והבן.
וכעין זה כתבתי במקום אחר בהג"ה ודברתם אל הסלע (במדבר כ, ח), שיתוקנו הם תחלה, ונתן מימיו, ובזה והשקית את העדה אנשי הדעת ג"כ ובעירם, ויובן בזה, והבן.
ובזה יובן ויהי אנשים אשר היו וגו', ויאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקר[י]ב בתוך בני ישראל. ור"ל כי מחמת שהיו עמי הארץ טמאים, גרמו טומאה גם כן לנפש אדם, לתואר אדם שהם אנשי הצורה. ולא יכלו אנשי הצורה לעשות הפסח פ"ה ס"ח, ביום ההוא, בבחינת יום וטהרה.
ואמרו למה נגרע וגו' בתוך בני ישראל, כמו שאמרו [ל]רבי ליתבי רבנן בהדן, מטעם האמור שם.
והשיב הש"י איש כי יהי' טמא לנפש, צריך שיהיה בדרך רחוקה, להתרחק מאנשי הצורה. והאי או בדרך רחוקה הוא כפירוש רש"י פ' נשא (במדבר ה, יד) או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וגו', כלומר אם איש קנאי הוא, יעו"ש, ואם כי אשר, בחינה אחד להם יעו"ש. ולכך יעשה פסח ב' - חמץ ומצה עמו בבית (פסחים פ"ט מ"ג), כמו שכתבתי שם, והבן.
ובזה יובן בהעלותך את הנרות, כי אדם יש בו רמ"ח איברים, ועם נ"ר, ר"ת נפש רוח ונשמה, הרי נר, וכמ"ש בזוהר יעו"ש. ובהעלותך את הנרות, המוני עם, לחברן אל מול פני המנורה שהם אנשי הצורה, תהי' נזהר שלא יגרמו ירידה וכביות נר אל נר אמצעי, רק יאירו שבעת הנרות, נר אמצעי ג"כ.
ויעש כן אהרן, ר"ל שעשה ותיקן אהרן את עצמו, ועל ידי זה יוכל להעלות אותן שיאירו כולן. והוא דכתבתי במקום אחר, מאחר שיש פנים לכאן ולכאן לכך יתלה כל אחד החסרון בעצמו, ויראה לתקן את עצמו, ואז ממילא יתוקנו אחרים עמו, וז"ש חז"ל (שבת נד:) כל שיש בידו למחות וכו', יעו"ש.
ונראה דזהו תשובת ר"י בן קרחה לרבי אלעזר שהשיב קוצים אני מכלה מן הכרם, שתלה החסרון באחרים, וכפירוש מוהרש"א הנ"ל. והשיב רבי יהושע בן קרחה איפכא מסתברא, שיש לכל א' לתלות החסרון בעצמו, ובפרט הראש שנק' איש ובעל, יתלה סרחון הדור בעצמו כמו שעשה משה רבינו ע"ה. וזה שאמר רבי יהושע בן קרחה בעל הכרם יכלה את קוציו, ר"ל קוציו של עצמו יבער ויכלה תחלה, אז ממילא יתוקן קוצים אחרים ג"כ. ולבסוף הודה רבי אלעזר לזה וקיבל על עצמו יסורין עבור זה, והיינו כדי שיכלה קוציו, והבן.
וז"ש ויעש כן אהרן, להגיד שבחו של אהרן (רש"י), שזהו שבחו של אהרן שתיקן את עצמו תחלה, וזהו ויעש, לשון תיקון כנודע.
ואז אל מול פני המנורה בעלי צורה, העלה נרותי', שהם אנשי חומר. כאשר צוה ה' את משה שיאירו שבעת הנרות, גם נר האמצעי שלא ירד ממדריגתו בהתחברותו עם אנשי החומר. וזהו שאמר שלא שינה, ר"ל שלא שינה נר אמצעי מדריגתו מתחלה ועד סוף, והיינו על ידי אהרן ששיבח מעשיו תחלה ואח"כ העלן וחיברן, והבן.
עוד י"ל ודברתם אל הסלע כנ"ל, ונבאר המשך פסוקים בפ' חקת (במדבר כ, א-ח) שכתבתי מזה במקום אחר, וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם ולא הי' מים לעדה, וירב העם עם משה ויאמרו לאמר וגו' למה נמות אנחנו ובעירנו וגו' ויאמר ה' אל משה וגו', ודברתם אל הסלע ונתן מימיו והשקית את העדה ובעירם וגו'. וכתבתי שם בב' פנים על פי ביאור הפסוק (ישעיה נז, א) הצדיק אבד, שאין משפיעין לו חכמה ומוסר להשפיע לזולתו, מצד שאין איש שם על לב לקבל מוסר וכו'. וכתבתי שם ע"א סגנון א', ושם ע"ב כתבתי סגנון אחר היפוך הנ"ל, יעו"ש.
וכעת נראה לי, דזכרתי שם מ"ש חז"ל (ילקו"ש ח"א רמז תשסג) ודברתם אל הסלע, שנה עליו פרק א' או הלכה אחת. והוא תמוה מה ענין זה לזה.
ואגב נבאר פסוק (תהלים קיד, ח) ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים וגו'. ובזוהר (ח"ב סד:) פיר(ו)ש הצור תמים פעלו (דברים לב, ד), הצור שהוא גבורה, עיין במקום אחר ביאור זה, עשה פעולה של תמים שהוא מדת החסד של אברהם שנקרא תמים וכו'.
לבאר זה, נבאר ש"ס דר"ה דף י"ו (ע"ב), ואמר רבי יצחק כל שנה שרשה בתחלתה מתעשר(ו)ת בסופה, שנאמר (דברים יא, יב) עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, מרשית כתיב, ועד אחרית, סופה שיש לה אחרית. וכת' תוספ[ו]ת בד"ה שרשה מתחלתה, שמתוך שישראלים רשים, לבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמים. והספיקות בזה עם ביאורן, כתבתי על פי פשט, במקום אחר בכתבי בכרך גדול.
וכעת נ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (עירובין יג:) שנחלקו בית שמאי ובית הלל אי נוח לאדם שלא נברא משנברא, אי לאו וכו'. וגם אלו ואלו דברי אלהי' חיים והלכה כבית הלל וכו'.
והעולה משם, כי תכלית הלימוד בתורה שבעל פה, שהוא דיני איסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול, לפי שיש חסדים וגבורות, ומן חסדים נתפשט הטוב והקדושה שבימין, ומן הגבורות נתפשט היצה"ר בשמאל. ועל ידי חטא נחש נתערב טוב ורע, וצריך ללמוד בששה סדרים ששה קצוות הנ"ל, להפריד הקליפות שהוא האיסור מן ההיתר, והטומאה מן הטהרה, ופסול מן הכשר.
וכאשר מפריד מן השכינה הטומאה והאיסור, אז יקשט הכלה אותיות הלכה בימין ששם בית הלל, וזהו שיצא בת קול הלכה כבית הלל, ונכללו חסד וגבורה יחד ביסוד כמו בדעת שהיו כלולים יחד חו"ג גימטריא ס"ר לראות (שמות ג, ד), כמבואר בספר פרי עץ חיים (ש' ק"ש פכ"ו) שהוא סוד הסתכלות ב' עינים בציצית, להמשיך הארה מן ב' עיני ז"א, י' הויות שבדעת ז"א, ה"ח וה"ג, גימטריא ס"ר, לראות ולהסתכל בנוק' דז"א, להאיר בעיני רחל החשך והדין שיש שם בתכלת שבציצית וכו', יעו"ש.
ושורש הכל לשבר הקליפות ולהפרידן מהקדושה הוא לב נשבר, וכמ"ש בזוהר ויקרא דף ה' (ע"א) וז"ל: קרבן לידו"ד ולא לאלדי', לאתערא רחמי ולא דינא, אבל הא כתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהי' רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, זבחי אלהים כתיב ולא זבחי הוי"ה, אמר לי' קרבן אלהים לא כתיב אלא זבחי אלהים, כי על ידי רוח נשברה, רוחא ודינא תקיפא תבירא, ועל דא זבחי אלהי', לתברא דינא ויתגברון רחמי על דינא וכו', יעו"ש.
ובזה יובן כל שנה שרשה מתחלה, וכפירוש התוספ[ו]ת - לבם נשבר וכו', בזה מפרידין הקליפ' מהגבורות, ויוכללו הגבורות בחסדים שבימין, ומתגברין רחמי על דינא. וזהו שסיימו התוספ[ו]ת ומרחמים עליהם מן השמים. וזהו שאמרו בש"ס מתעשרת בסופה, ושפיר מביא ראי' מפסוק עיני ה' אלהיך בה מר(א)שית השנה, כי ב' עיני ה' הם ה"ח וה"ג, י' הויות שבדעת ז"א, גימטריא ס"ר לראות ולהסתכל בה אחר שנכללו יחד החו"ג, והיינו מרשית, כשהם רשים שיש להם לב נשבר, ובזה נשברו הקליפות ונפרדו מהגבורות, ונכללו בחסדים בימין ששם החסד והרחמים, ומרחמים עליהם.
ומ"ש שרשה מתחלתה מתעשרת בסופה, כי הגבורות יורדין תחלה ובסוף יורדין החסדים, ושפיר אמר שרשה מתחלתה, מצד הגבורות רשים בתחלתה שהם קודמין, מתעשרת בסופה - שמצד החסדים שיורדין בסוף, מתעשרת מצד החסדים, והבן.
ובזה נבוא לביאור הנ"ל, דכתבתי במקום אחר אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב), דשאלו לחכם מה יעשו להנצל מהחטא, והשיב דאז יפלו בגסות רוח דקשה מחטא וכו' (חוה"ל ש' התשובה פ"ח), יעו"ש. ובזה כתבתי במקום אחר ביאור (הגש"פ) מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו'.
ובזה יובן, ויבואו בני ישראל כל העדה וגו', ופירשו חז"ל (תנחומא חוקת יד) כל העדה, עדה השלימה, שכבר מתו החוטאים מתי מדבר ואלו פרשו לחיים וכו'. וז"ש וישב העם בקדש (במדבר כ, א), שגם המוני העם היו בגדר קדושה בלי חטא, ולכך ותמת שם מרים ותקבר שם, מה שהי' עד עכשיו חטאם למרי שלהם לנגד עיניהם כמ"ש (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, והי' להם לב נשבר, עתה נשכח מהם, וז"ס ותמת שם מרים ותקבר שם, שלא הי' להם מאז לב נשבר רק רוח תקיפא, ולא נכללו הגבורות בחסדים, לכך לא הי' מים. עד שאמר הקדוש ברוך הוא ודברתם אל הסלע, שנה עליו פרק אחד או הלכה, ועל ידי הלימוד מפריד הקליפות ויוכללו הגבורות בחסדים, והוצאת להם מים בחינת חסד, מן הסלע שהוא הצור גבורה, והשקית העדה ובעירם, וק"ל.
וז"ש ההפכי הצור אגם מים, שנכללו הגבורות בחסדים, ששם אגם מים, חסד, והבן. וכן מפורש בזוהר (ויצא קסא ע"ב) מצד צפון גלידי מיא, ומדרום אישתרי מיא. ובזה מבואר כל הנ"ל, והבן.
ועל פי זה נבאר המשך הפסוקים (במדבר יט, ב-ג) זאת חקת התורה וגו', ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו'. והספיקות עם ביאורן כתבתי בכמה מקומות יעו"ש.
וכעת נ"ל, דכתב בספר פרי עץ חיים (ש' העמידה פ"א) סוד אדני שפתי תפתח, למתק ש"ך ופ"ר דינים וכו', ומעטרא דגבורה דז"א הם מנצפ"ך גימטריא פ"ר, ונמתק ונעשה פרה, יעו"ש.
וזכרנו לעיל כי הגבורה למעלה בדעת שהוא עטרא דחו"ג הכל בקדושה, מה שאין כן כשמתפשטין למטה יש טומאה וטהרה וכו', וצריך להפריד הקליפה, ויחזרו להכלל הגבורות עם החסדים, ונמתק הדין ונעשה רחמים. וז"ס (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי בדעת וביסוד נכללו יחד החו"ג ונמתקו. ומצד זה מטהרת טמאים.
ובזה יובן ויקחו אליך פרה אדומה תמימה, ר"ל הגבורות שהם מנצפ"ך גימטריא פ"ר, צריך להמתיק ולעשות פר"ה, מה שהי' אדומה מצד הגבורות, יוכללו בחסדים. ואז תהי' בחי' תמימה, מדת אברהם איש החסד שנק' תמים. אך זהו אחר שהפריד הקליפה שאין בה מום, שהמום הוא מצד הקליפות שצריך איש פגים, וכמ"ש בזוהר ושלח ביד איש עתי המדברה (ויקרא טז, כא), יעו"ש.
אשר לא עלה עלי' עול וגו', כי הפורק עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ וכו' (אבות פ"ג מ"ה). וז"ש אשר לא עלה עליה עול, דהיינו עול מלכות ודרך ארץ, ומסתמא הוא מקבל עול תורה, וזה אינו רק חירות ולא עול, שאינו נקרא בן חורין רק מי שעוסק בתורה (אבות פ"ו מ"ב), ואז על ידי הלימוד מפריד פסול וטומאה ואיסור, ואז יוכללו הגבורות בחסדים בחי' כהן, וזהו ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, ומצדה נמשך לטהר טמאים, למתק דינים בשרשן, שהם הגבורות שנטהרו מטומאתן כאמור, ולכך גם הם מטהרת טמאים, כמו בדעת שאלו ואלו דברי אלהי' חיים, וז"ש ויקחו אליך בבחי' הדעת, והבן.
ועיין לעיל שכתבתי ביאור ש"ס דבבא בתרא (ח.), וביאור ודברתם אל הסלע (במדבר כ, ח), שהם המוני עם קשה לב כאבן, שיתוקנו ויהי' להם לב בשר, ולהסיר מהם בחי' הסלע, ויתנו מימיו - מיין נוקבין תחלה, ואז [ו]השקית גם העדה אנשי הדעת, בחינת מ"ד, והבן.
ואמנם להבין המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל ויקדש בם, מהו בם לשון רבים, דלא מצינו חטא בזה רק למשה לבד. וביותר קשה, ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי וגו', מה חטא אהרן בזה. וגם במשה נתחבטו המפרשים מהו חטאו, אבל אהרן לא מצינו לו שום חטא בזה.
ועוד, דמצינו בפסוק בפ' וזאת הברכה (דברים לג, ח) וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. ותרגום פירש דאשתכח חסיד מן קדמך וכו', בחנתו על מי מצותא ואשתכח מהימן וכו', יעו"ש. הרי מפורש שלא חטא שום א' מהם במי מריבה יעו"ש. וחז"ל דרשו (ספרי ברכה ח, רש"י עה"פ) באת בעלילה, אם משה אמר שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו וכו', יעו"ש. אם כן קשה פשיטא מאי לא האמנתם בי לשון רבים, וגם ויקדש בם.
כי אם לומר כמו שדרשו חז"ל במן, דאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות טז, כח) עד אנה מאנתם וגו', ודרשו (ב"ק צב., רש"י עה"פ) בהדי הוצא לקה כרבא, על ידי הרשעים מתגנין הכשרים וכו', וה"נ כך.
ויותר נראה לבאר זה על פי מ"ש בש"ס דע"ז (ד:), אמר רבי יוחנן משום רשב"י, לא הי' דוד ראוי לאותו מעשה, שנאמר (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי. ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, שנאמר (דברים ה, כו) מי יתן והי' לבבם זה וגו'. ולא עשו את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ואם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכו', ואם חטאו רבים אומרים להם לכו אצל צבור שעשו תשובה, וצריכא וכו'. ופירש רש"י גבורים ושליטים ביצרם היו, אלא גזירת המלך הי' לשלוט בם היצה"ר כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וכו'.
ויש לתמוה בזה מה שמתמה בעל עקידה (פ' כי תשא שער נג) ממה נפשך, אם הי' גזירת המלך שיחטאו א"כ מוכרחים לחטוא ברצון הש"י, א"כ במקום שיש הכרח אין חטא, ואפילו תשובה אינם צריכין, ואיך תקח מזה ראי' להחוטאים ברצון. ואם חטאו ברצון לתכלית שאחרים שיבואו אחריהם שיעשו תשובה ויתקבלו כמותן, קשה מאן יימר שיקובלו הן עצמן, הא קיימא לן (יומא פ"ח מ"ט) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין וכו'. וגם אם יקובלו הלא נוח יותר שלא יחטא משיחטא וישוב וכו', יעו"ש שהאריך.
ומוהרש"א פירש שהי' ראוי שהש"י יצילם מן החטא, אלא כדי וכו' יעו"ש. וכן מצינו בפסוק (בראשית כ, ו) ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי וגו', וה"נ היה מהראוי שיהי' כך, אלא כדי וכו'.
ונבאר ש"ס סוף ברכות (סד.), אמר רבי אבין הלוי מאי דכתיב (תהלים כ, ב) יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב, ולא אלהי אברהם ויצחק, מכאן לבעל הקורה שיכנס בעובי' של קורה. ופירש רש"י יעקב שסבל צער גידול בנים והרבה בתפלות וכו', יבקש עליהם רחמים. ומוהרש"א כתב דזהו דוחק, דהא אלהי יעקב כתיב, ולא שייך בי' בקשת רחמים, לכך נראה לפרש אלהי יעקב, מדתו של יעקב, ישגבך ביום צרה, דהיינו בעובי הקורה שהוא מקום כובד משאו וק"ל, עכ"ל. וזה צריך ביאור.
ונ"ל דפירוש רש"י ופירוש מוהרש"א בקנה א' עולה, וזה סותם וזה מפרש דבריו של זה. דכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (תהלים פא, ח) [בצרה] קראת ואחלצך אענך בסתר רעם אבחנך על מי מריבה סלה, דקשה בצרה קראת הוא לשון עבר, ואחלצך לשון עתיד. ובארתי שם, כי סת"ר ר"ת ראש תוך סוף, והכוונה מצד שהש"י כולל כל העולמות בעבר ועתיד, שהוא הי' הוה ויהי', ומכח שבצרה קראת לעבר, והי' בכח התפלות שעבר כח להציל על הצרה שעתיד להיות, וז"ש ואחלצך גם לעתיד. וכן כל הנסיונות של כל צדיק, אשר ה' צדיק יבחן (תהלים יא, ה), היה בכח הנסיון של משה רבינו ע"ה במי מריבה, וז"ס אבחנך לעתיד מה שהי' בכח מי מריבה, שהי' שם בכח מה שיהי' לעתיד בפועל. ובאותו כח נסיון של משה רבינו ע"ה שעמד בנסיון, יוכלו כל הצדיקים לעמוד בנסיון, וז"ס סלה וכו', יעו"ש.
ונודע כי מדתו של יעקב הוא אמת, כמ"ש (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב. וחותמו של הקדוש ברוך הוא הוא אמת (שבת נה.), אותיות ראש תוך סוף. וכן יעקב הי' בחינה אמצעית בין ראש וסוף, הי' מתווך ביניהם. וז"ש (בראשית כה, כז) יושב אהלים - גבר שלים, לכאן ולכאן, והבן.
ובזה יובן, ישגבך שם אלהי יעקב, כי מדתו של יעקב שהוא אמת, סוד סת"ר, וכל הצרות של עתיד נכללו בצרות שעברו על יעקב, אשר כבר התפלל עליהם יעקב, ומהני תפלת העב(ו)ר גם על העתיד, שהוא נכנס בעובי הקורה שבאמצע הכולל ראש וסוף, שהוא מתווך ביניהם, והיינו כפירוש רש"י, ופירוש לפירושו מפרש מוהרש"א, והבן.
ובזה יובן ש"ס דע"ז, לא היו ראויין לאותו מעשה, לא דוד בזנות, ולא ישראל בע"ז, כי הי' ראוי שישגבך שם אלהי יעקב, שהי' בו כח אברהם ויצחק והוא ממוצע ביניהן, וכבר ניצל אברהם מע"ז על ידי שהפיל עצמו לכבשן האש, וראוי להציל עמו בניו מבחינה זו, שהוא הי' הוה ויהיה. וכן אשת איש דינו בחנק וסייף, ויצחק מסר עצמו לחנק בעקידה, וראוי להציל בניו מבחינה זו של להבא שהי' בעבר, ומדתו של יעקב כוללן שהוא אמת פי' סת"ר, וא"כ לא היו ראוין שיבואו לידי מעשה בפועל, אחר שהי' בכח האבות וניצולין.
אלא כדי ליתן פתחון פה לבעל תשובה, שאם בא לידי מעשה עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ניצול אחר שהיה בכח, שמא יאמר נואש, מאחר שלא ניצל מחטא אז לא מהני תשובה ג"כ שהיה בכח. לכך בא ליתן פתחון פה, מה שפתחו בעבר שעשו תשובה מהני גם לעתיד, ומצדם הבא לטהר מסייעין אותו (שבת קד.) גם שהוא נגד הסברא, כמו שכתבו הקדמונים כי אחר שחטא ומרד נגד כבודו יתברך, הירצה באלפי אלים ברבבות נחלי שמן וכו'. וכמו שאמר מדת הדין נפש החוטאת תמות. אבל מאחר שכבר נכללו בעבר שחטאו ועשו תשובה ונתקבלו, מהני פתח פתוח זה לכל הבא לטהר גם אחר שחטאו שיתקבלו בין יחיד בין ציבור, והבן.
ובזה יובן ענין מי מריבה, שהיה ראוי שלא יחטאו בו, ומכל שכן אהרן ומרים לא חטאו באמת רק משה לבדו, וגם משה לפי דרשת חז"ל (רש"י עה"פ) לא חטא, שדיבר אל הסלע ונזדמן לו סלע אחר ולא יצא מים, עד שהכה ונזדמן אותו סלע וכו'. אלא כדי שיעמדו בנסיון זה שלא הרהרו אחר מדתו יתברך, ובכח נסיון זה יוכלל נסיונות כל צדיק, שיוכלו לעמוד בנסיון, וכמ"ש אבחנך על מי מריבה סלה.
וזה שאמר הכא המה מי מריבה, ר"ל מ"ש אבחנך על מי מריבה סלה, היינו מי מריבה זה אשר רבו בני ישראל, ולא משה ואהרן, ומ"מ ויקדש בם, מצד לפנים משורת הדין עמד עמם בעלילה כדי שיתקדש בם לדורות, שיהיה תועלת ופתחון פה לעמוד בנסיון לדורות.
ושפיר אמר תומ[י]ך ואוריך לאיש חסידך וגו', תריבהו על מי מריבה, ועמדו בנסיון שלא חטאו כלל, רק לקיים מ"ש אבחנך על מי מריבה סלה, וכאמור שהוא חסדו יתברך שנוהג בכל דור מכח אבות הראשונים, והבן.