ויהי אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו וגו' (עי' טז, א-ב). והספיקות רבו, ל"ל שני, דהא כתיב בני אהרן. ועוד דהא איכא כמה דיעות, ולמה אמר הכתוב בקרבתם. וגם ל"ל פעם ב' וימותו. ושאר הספיקות.
ונראה לי דאיתא בזוהר (עי' ח"א קעא.), וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו) אינון סמכין דאורייתא וכו'. וכמבואר ביששכר וזבולן שהם בחינה זו, שזה הי' עוסק בתורה שהוא בימין, וזבול[ו]ן הי' עוסק בעושר שהיא מצד שמאל, וכמ"ש בלקוטי תורה בחלום יוסף וג' שרים, כי מוח החכמה המתלבש בנצח הוא בימין, ומוח בינה שמשם העושר והמזונות מתלבש בהוד וכו', יעו"ש.
וזה נ"ל על דרך מ"ש חז"ל כי נצח והוד תרי פלגי גופא וכו'. ור"ל שהוא ללמדינו מוסר שאי אפשר לאחד בלא חבירו, וכמ"ש בזוהר (ח"א רח.) דעביד הקדוש ברוך הוא שיהי' זה עני תלמיד חכם, וזה עשיר עם הארץ, כדי שיזכה זה על ידי זה. דאם לא כן תיקשי שאלת המין אם אלדיכם אוהב עניים וכו' (ב"ב י.). וז"ש בצחות לשונם דאינון תרי פלגי גופא, העשיר שאינו מחזיק הת"ח, והת"ח כשאין מחזיקין בידו, אין שום אחד מתקיים, כי לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ). לכך החכם שהוא קו החכמה שהוא נצח, והעושר קו הבינה בהוד, וצריך שיתחברו שניהם לגוף אחד, ואז יש סמכין לאורייתא, ואם לאו הרי אינון תרי פלגי גופא, ואתי שפיר.
ונודע מ"ש בזוהר (ח"ג נז:) ובכתבים בלקוטי תורה פ' ויקרא, כי נדב ואביהו[א] אינון תרי פלגי גופא, דלכך נטל פנחס נשמת שניהם שהם נחשב לאחד כמ"ש בזוהר יעו"ש.
וז"ש (במדבר כה, יב) הנני נותן לו בריתי שלום וכו'. כי נודע על פי ששמעתי מרבותי כי המחבר ב' דברים יחד נקרא שלום, ולכך נקרא היסוד שלום לסיבה זו, ומבשרי אחזה אלדי, וג"כ כשיש פירוד בין אנשים ואדם המחברן נקרא רודף שלום. וסבת חטא נדב ואביהו שלא נטלו עצה זה מזה (ויק"ר כ, ח) שנאמר (ויקרא י, א) ויקחו איש מחתתו, והי' פירוד ביניהם, ופנחס שתיקן זה וניתקן על ידי שניתן לו ברית שלום, לחברן בחי' נשמת נדב ואביהו לחד גופא, וא"ש.
ובזה יובן אחרי מות שני בני אהרן, שהוא ללמדינו מוסר והשכל כי סיבת התמוטטו' וירידתן ממדריגתן בעבודת ה' המכונה לכהן שהוא אהרן, הוא לסיבה שהם נחלקים לשניהם שהם נדב ואביהו, שהם ב' פלגי גופא נצח והוד, שצריך שיתחברו זה עם זה וכנ"ל, ולסבה זו ובקרבתם לפני ה' וימותו, שכל היורד ממדריגתו נקרא מיתה, כנודע ממ"ש וימ(ו)ת וימלוך בז' מלכים - אשר זה גורם שכל המתקרב לעבודת ה' נודד ללחם איה (איוב טו, כג), וגם כמ"ש חז"ל (נדרים סד:) עני חשוב כמת, וכדמשני בסנהדרין (נב.) כעין מיתה, והיינו כפי מוסר שזכרנו.
וכדי לתקן זה אמר דבר אל אהרן אחי"ך, כי נודע משה הי' מלך ישראל, שנאמר ויהי בישורן מלך (דברים לג, ה). ואהרן הי' כהן משרת ה'. ובחי' המלך הוא מבינה שהיא מלך העולם, וגם מלכות מצדה נק' מלכות, שמשם העושר והמזונות ופרנסה. וכהני ד' הוא מחכמה הם התלמידי חכמים. והזהיר הפסוק שיהי' אחי"ך, שיהי' חיבור לשניהם, וגורם חיבור למדות עליונות שזכרנו. וזה ענין רבי מכבד עשירים (עירובין פו.), לחבר ב' מדות חכמה ועושר. וזה שאמרו חכמה בינה תרין ריעין דלא מתפרשין, ודו"ק.
אך מי צריך אזהרה יותר אם החכם או העשיר שיתחברו, יבואר הפסוק ואמר ואל יבוא בכל עת וגו' בזאת יבא וגו'. והענין, כי יש י"ד עיתים טובים, וי"ד עתים רעים שזכרם שלמה המלך ע"ה בקהלת (ג). כי זה לעומת זה עשה אלדים (קהלת ז, יד), ולכך יש בעשיר ב' בחינות, האחד מה שנזכר בזוהר (ח"ב סה.) יש רעה חולה ראיתי עושר שמור לבעליו (קהלת ה, יב), ופי' בזוהר שהקליפה אינו נותן לו שליטה על ממונו, כדי שיהי' שמור לבעליו הראויין לו, בסוד יכין רשע וצדיק ילבש (עי' איוב כז, יז), והקליפה נקרא רעה שאינו נותן לו לשלוט בממונו כמו חולה וכו', יעו"ש.
ובכלל י"ד עתים עת לבקש ועת לאבד, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום. והקשה האלשיך מאי טעמא לא כתיב למ"ד באלו ב' עתים כמו בכולן, והל"ל עת למלחמה ועת לשלום. ופירש הוא ז"ל דפירושי קמפרש יעו"ש. ולדברינו יבואר ג"כ (דפירושו) [דפירושי] קמפרש על דרך הנ"ל, דקאמר עת לשנוא, והיינו עת מלחמה אז הוא עת לשנוא, אבל בעת שלום אז עת לאהוב, ולכך קאמר שניהם יחד בלי למ"ד, ובלי ו' עת לשנוא עת מלחמה, ופירושי קמפרש - כשראית שיש פירוד בינך לבין העשיר אז ראוי שתהי' שונא בצע, שהוא עת לשנוא הנאת ממונו להתאמץ ולהשתדל על פי השתדלות רב כדי שתהנה ממנו, דזה אינו ראוי ליהנות ממנו, שאין שרשו ראוי להתחבר בך שתהי' עמו ב' פלגי דגופא לאחדים. אך בעת שלום שהוא חיבור נצח והוד ב' פלגי דגופא, ראוי לאהוב לקבל ממנו, שבזה נעשה סמכין לאורייתא.
ואם כן ע"כ אין האזהרה לתלמיד חכם שיתחבר עם העשיר לקבל ממנו ובזה נגמר הייחוד הנ"ל, דזה אינו, דאם העשיר מרחיק את עצמו ממנו, אסור לקבל ממנו שיהנה מנכסיו, שהוא מן י"ד עתים רעים הנ"ל אשר צריך להתרחק מהם. וע"כ האזהרה על העשיר שיקרב את עצמו אל הת"ח להנהותו מנכסיו, כמו בזבולן ויששכר, שאז נגמר היחוד כשיש התעוררות תחלה מצד שמאל אשר מצפון משם זהב יאתה (איוב לז, כב), בסוד שמאלו תחת לראשי (שה"ש ב, ו), ואז אחר כך וימינו תחבקני, שהוא אהבת הת"ח מצד הימין להעשיר שהוא משמאל, ולא שיתעורר אהבה תחלה הת"ח להעשיר שיהנה ממנו.
ובזה יובן ואל יבוא ב"כל ע"ת אל הקודש. כי יש י"ד עתים טובים, ולעומתן י"ד עתים רעים, וז"ש ואל יבוא בכל ע"ת, רק עת שלום אז עת לאהוב, אבל עת מלחמה שיש פירוד בין החכם הנקרא קדש מצד החכמה כנודע ובין העשיר. רק כשיש התעוררת אהבה תחלה מהעשיר שהיא בשמאלו, כי בזא"ת שהיא מלכות הנקרא זאת שהיא מתעוררת תחלה מצד שמאל, אז יבוא אהרן שהוא ימין אל הקודש פנימה, שנגמר היחוד, ותן לחכם ויחכם כי קצרתי, וק"ל.
•
באופן אחר נראה לי לפרש פסוק אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. והספיקות רבו, א' למה לי שני בני אהרן דהוה לי' למימר בשמותם. ג' בקרבתם למה לי. ד' כפל אחרי מות וימותו. ה' איך שייך פרשה זו בכל אדם ובכל זמן שהתורה נצחי.
ונ"ל שכל תיבה מיותרת בא ללמדינו מוסר בפני עצמו לכל אדם ולכל זמן. תיבת שנ"י בא ללמדינו מוסר כללי על ראשי העם, שלא יהי' פירוד לבבות ביניהם, שזה גורם שכחת התורה, וכמו ששמעתי הנני וגו' הפלא ופ"לא (ישעיה כט, יד), ראשי תיבות פירוד לבבות אנשים, ודפח"ח. וכמ"ש הרב בעללות אפרים (מאמר ריב) בהתאסף ראשי העם יחד שבטי ישראל (דברים לג, ה), וז"ש (במדבר י, ד) ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים, כי זה ראש לכל התיקונים, בזמן שהמה באגודה א' אז יסכימו כולם כאחד להשיב רבים מעון ולהדריכם בדרך הישר, ובהיפך זה איש הישר בעיניו יעשה, זה אוסר וזה מתיר וכו', יעו"ש בדף נ"ד ע"ב. ונודע כי הירידה ממדריגתו נק' מיתה, וכמ"ש (שמות ב, כג) וימת מלך מצרים, וכמ"ש בזוהר (ח"ב יט:) ובאדרא (זח"ג קלה:) ובש"ס (עי' נדרים סד:) ד' כמתים חשובים וכו'. ובזה יובן אחרי מות ש"ני, ר"ל לפי שלא היו באחדות רק לשניהם יחשבו, זה גרם ירידה הנקרא מיתה, וק"ל.
מוסר ב' נלמד מן ב"ני וגו'. דנודע כי נצח והוד נק' בני וכו', וכאשר יש סמכין לאורייתא אזי כל אחד חי וקיים, כמו ביששכר וזבולן, שזה הצליח בתורתו וזה בסחורתו, וכאשר בארתי פירוש הש"ס דברכות (ג:), עמך ישראל צריכין פרנסה, והשיב יתפרנסו זה מזה וכו', יעו"ש. ונודע כי נדב ואביהוא הם סוד נצח והוד, שנק' תמכין לאורייתא.
ובזה יובן אחרי מות שני בני אהרן, שהיו תרי פלגי גופא, נחלקין לשנים, מה שהיו ראוי להיות אחד, ר"ל שהם נצח והוד תמכין לאורייתא, כשירדו ממדריגתן ר"ל שישפיעו זה לזה זה בעשרו וזה בתורתו, וכשירדו וכו', גם הם וימותו, בין הת"ח ובין העושר, וק"ל. וז"ש (בראשית לב, לב) ויזרח לו השמש, שעל ידי שנתרפא וחזר לתמוך הת"ח, אז גם לו יזרח השמש להשפיעו, וק"ל.
מוסר ג' נלמד מן בקרבתם לפני ה'. דאיתא בש"ס דחגיגה פ"ב (יד:), ד' נכנסו לפרדס, בן עזאי הציץ ומת וכו', רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום וכו'. וכתב מוהרש"א וז"ל: מצאתי בספר ישן, נכנסו לפרדס היא חכמת אלדי', בן עזאי מתוך שדבקה נפשו באהבה רבה נפרדה מהגוף ומת וכו', ורבי עקיבא כשהגיע לגבול ששכל אנושי אי אפשר להגיע אליו, עמד ולא הרס לעלות למעלה וכו', יעו"ש. ובזה יובן בקרבתם לפני ה' בדביקות נפשם עד שנפרדו מהגוף, לכך וימותו, וק"ל.
עוד י"ל, דכתב רמ"א בספרו מחיר יין במגלת אסתר (ה, יד), ענין המן שאמר לעשות עץ גבוה חמשים אמה, שהוא עצת יצר הרע נגד מרדכי שילך למעלה ממדריגתו, כדי שיפול למטה עד התהום, וזהו ריבוי השמן גורם הכיבוי וכו', וז"ש בקרבתם לפני ה' וימותו, שגרם ירידה הנק' מיתה, וק"ל.
עוד י"ל בקרבתם לפני ה', שהתורה נדרשת במ"ט פנים טהור וטמא, כי שמעתי ממורי כמו שיש אבות בקדושה, כך יש במרכבה טמאה וכו', וה"ה לאינך.
ודע שכתב הרב בעללות אפרים דף נ"ח (מאמר רכט) ביאר הש"ס דעירובין (נג:), רבי יהושע בן חנניא שנצחו תינוק, שהורה לו שני דרכים א' קצרה וארוכה וא' ארוכה וקצרה, ביקש לילך בקצרה וארוכה, כיון שהגיע לעיר היו מקיפות גנות ופרדסין וחזרתי לאחורי וכו'. כי יש ב' דרכים לפני אדם בעל בחירה, א' קצרה וארוכה, הוא דרך הרשעים שתחלתן שלוה, שנראה להם כאלו קרוב ה' להם, אמנם סופן יסורין ורב הדרך בינם לבין אלדידם. ודרך ב' הוא דרך הצדיקים, מוחלפת השיטה, שתחלתן יסורין, ונראה כאלו רחוק ה' מהם, וסופן שלוה וקצרה להם הדרך אשר יעלו אל ה'.
וזהו ששאל לילד מסכן וחכם באיזה דרך לעיר אשר ה' שמה. ומתחלה ביקש לילך בקצרה וארוכה, כי חמדת עולם הזה נראין לעין הגשמי מיד לשעתו, מה שאין כן עולם הבא עין לא ראתה, ובזה נתפתה חוה שאמרה וכי תאווה הוא לעינים וכו' (בראשית ג, ו). וכיון שבא לעיר הפסיקו גנות ופרדסים, והוא משל לכל תענוגי עולם הזה שהם מבדילין בינו לבין העיר אשר ה' שמה. וחזרתי לאחורי בתשובה, להיות עיני פקוחות על דרכי, לבלתי היות מן הכתות הטועים כי דרכיו ישרים בעיניו וכו', יעו"ש.
ובזה יובן בקרבתם לפני ה', שסברו שהם קרובים לפני ה', לכך וימותו, כי הדרך ארוכה וקצרה הוא הנכון לפני ה', וק"ל.
•
בר"שי (טז, א), אחרי מות שני בני אהרן, מה ת"ל, הי' רבי אלעזר [בן עזריה] מושלו, משל לחולה שנכנס אצל רופא אמר אל תאכל וכו', בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מהראשון, לכך נאמר וכו'.
ויש להקשות, דכאן בפסוק משמע שמתו על הקריבה לפני ולפנים, וכדעת רבי יוסי הגלילי בש"ס (במ"ר ב, כג). א"כ קשה מהא דאיתא במס' יומא דף נ"ג (ע"א), כי בענן אראה על הכפרת (טז, ב) (מלבד) [מלמד] שצריך מעלה עשן, הא אם חסר א' מכל הסממנין חייב מיתה, שנאמר וגו'. ותיפוק לי' משום ביאה ריקנית, דאם חסר מעלה עשן הוא ביאה שלא לצורך, וכתיב ואל יבא בכל עת. ומשני, הכא במאי עסקינן דשגג אביאה והזיד אהקטרה. ופי' רש"י, דשגג ולא ידע שיש איסור לבא לפנים בלא הקטרה ביה"כ, וליכא מיתה, והזיד בהקטרה וכו'. וא"כ קשה למה נענשו בני אהרן על הקריבה לפנים, דהוו שוגגין, דהפרשה נאמרה לאחר מותם, ואין להם דין מיתה שלא ידעו משום אזהרה על הקריבה.
ועוד קשה, דודאי אין המשל דומה לנמשל, בשלמא אי אמרת דנאמרה קודם מותם איזה אזהרה אך לא בעונש מיתה, ועכשיו נאמרה אזהרה במיתה, אתי שפיר שדומה למשל ממש, מה שאין כן השתא וכו'.
ונראה לי דקושיא זו יהי' תירץ על קושיא ראשונה, דשם אח"ז א"ר אליעזר תניא ולא ימות הוא עונש, כי בענן אראה הוא אזהרה, שאם חסר מעלה עשן הוא באזהרה משום ביאה ריקנית. יכול דשניהם נאמרה קודם מיתת בני אהרן, ת"ל אחרי מות שני בני אהרן, יכול יהא שניהן אמורין אחר מיתת בני אהרן, ת"ל כי בענן אראה, ועדיין לא נראה. ופירש רש"י אראה לעתיד משמע, וביום שמתו כבר נראה וכו', הא כיצד אזהרה קודם מיתה עונש אחר מיתה וכו'.
ובזה יובן, דקשה לרש"י דאמר בקרבתם לפני ה' וימותו, הרי אין להם משפט מות על הקריבה שהיו שוגגין, דעכשיו הוא שנתחדשה ההלכה, ובחייהן לא נאמרה שום אזהרה. לזה פירש רש"י הי' רבי אלעזר מושלו משל לחולה וכו', קשה הא אינו דומה לנמשל, וצ"ל שוודאי דומה ממש, וכרבי אליעזר בש"ס הנ"ל דהי' אזהרה קודם מותם אך לא במיתה, ומוכח מאראה וגו', ועכשיו נאמרה אזהרה במיתה, א"כ זה זירזו יותר מהראשון, ואתי שפיר שלא היו שוגגין, וק"ל, ונכון הוא לפע"ד.
•
מצוה לא תעשה - ואל יבוא בכל עת אל הקודש (טז, ב). מצוה - בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו' (טז, ג). ואגב יבואר כל המשך הפסוקים.
ונעורר איזה ספיקות, א' תיבת ש"ני מיותר, דה"לל בקיצור אחרי מות בני אהרן וגו'. ב' כפל אחרי מות וגו', וימותו. ג' בקרבתם וגו', בהקריבם ה"לל, ושאר הספיקות.
והוא, כי זכרנו לעיל מדריגות שונות ד' שנכנסו לפרדס וכו' (חגיגה יד:), ובן עזאי שמת בדביקה וחשיקה כאמור, מכל מקום גדולה מעלת רבי עקיבא שנכנס ויצא בשלום. וצריך טעמא למה יגדל מעלת רבי עקיבא על בן עזאי שמת בנשיקה ודביקת רוחו, שהוא עיקר תכלית ושלימות, כנודע להבאים בסוד ה'.
איברא נראה דשפיר גדולה מעלת רבי עקיבא על זולתו, כי עיקר תכלית ושלימות האדם שנברא בחומר וצורה, כדי שיכניע ויעשה מן חומר צורה, בפרט וכלל. בפרט, היינו שיקדש האדם את גופו, עד שיעשה מן החומר צורה. ואחר שקישט וקידש את עצמו בפרט, יקדש ויקשט את אחרים המוני עם, שהם החומר הטפל אל שלומי אמוני ישראל שהם הצורה, ומעלה את המדריגה התחתונה אל העליונה. וז"ש (שה"ש א, ד) משכני אחריך נרוצה - שנמשך מדריגה תחתונה שהיא החומר, אל המושך, להעלותה במעלה עליונה למדריגת הצורה.
וז"ש כי רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. והוא על דרך (במדבר כה, יב) הנני נותן לו בריתי שלום, שהוא פנחס זה אליהו, החומר והצורה ששניהם חיים וקיימים, וכמו שאמרו חז"ל, כי שלום הוא חיים נצחיים, כדאיתא (מלאכי ב, ה) בריתי היתה אתו החיים והשלום. והטעם שנקרא החיים שלום, ביאר הרב האלשיך בפרשת פנחס (במדבר כה, יב) על דרך (ויקרא כו, יא) לא תגעל נפשי אתכם, על פי מדרש שוחר טוב (תהלים מזמור סב) כל הנשמה תהלל יה (תהלים קנו, ו) יעו"ש. וכמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי על פסוק (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם וחי בהם וכו', כי יש מי שרוצה שיחיה חיי עולם הזה, ויש שרוצה חיי עולם הבא. ויש חיי הגוף עם הנשמה, כמו חנוך ואליהו, ולכל א' ניתן לפי בחירתו ודביקותו יעו"ש. וזה הי' מעלת רבי עקיבא שנכנס בשלום וכו', מה שאין כן בן עזאי שנפרד הנשמה מן הגוף, והנשמה נשלמה על צד היותר טוב, מה שאין כן הגוף.
ובזה יובן וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, שהמיתה הי' בחי' שני, ר"ל מה שהיו שנים, בגופות מחולקות. ובקרבתם לפני ה', שנפרדו הנשמות מהגוף לידבק בשרשם, חזרו ונעשו אחדות אחד. שנדבקו באחדות האמיתי כמו מיתת בן עזאי, לכך וימותו, ואתי שפיר. והבין כי קצרתי, ודי למבין.
•
מצוה - ואל יבא בכל עת אל הקודש, בזאת יבא אהרן אל הקודש וכו' (טז, ב-ג).
והוא, כי מבואר בפסוק אשר נשיא יחטא לאשמת העם. והאלשיך פירש יעו"ש. ולעניות דעתי נראה על דרך שכתבתי פירוש הש"ס (ר"ה פ"ג מ"ח) כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן וכו', והוא על דרך הירושלמי (תענית פ"ב מ"ז) שמואל הנביא לבש חלוקן של ישראל ואמר חטאתי, כנזכר במשל השר ששינה לבושו וכו'. והוא, כי אשמת העם שבמזיד, גורם לראשי הדור חטא שוגג, כדי שיהי' לו איזה חיבור עמהם להעלותן. וכמו שכתבתי ויקצוף משה וגו' (במדבר לא, יד) שמא חזרתם לפעור וכו' (שבת סד.), כי הכועס כאילו עובד ע"ז (זח"א כז:), ובזה יש לו מקום תפיסה לשוב בתשובה לתקן כל אותן מדריגות בין של עצמו בין של אחרים.
וזה אמרו בש"ס (יומא פו:) כי יחיד העושה תשובה מוחלין לו ולכל העולם, והיינו כשמתחבר עם מדריגתן.
וז"ש דוד המלך עליו השלום (תהלים כה, יא) וסלחת לעוני כי רב הוא. וסימן ס"ה (ד), דברי עונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם. וקשה אדרבה לפי שהעונות רב ח"ו וכו'. ועוד גברו מני לשון יחיד, ואחר כך לשון רבים. ולפי הנ"ל, כי החטא שנזדמן לו לא הי' ראוי לזה מצד עצמו, כדי שימצא מקום חיבור עם העולם, וכמ"ש כל שאינו מחויב בדבר וכו'. וז"ש וסלחת לעוני, שהי' לסיבה כי רב הוא, ר"ל כי רבים מבני העולם שהם במדריגה זו, ולהעלותן. וכן מ"ש דברי עונות גברו מני, אע"פ שאיני במדריגה זו, מ"מ הי' לסיבה כדי שפשעינו אתה תכפרם.
ובזה יש לפרש ש"ס דע"ז (ד:) דוד לא הי' ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, וכן ישראל וכו'. והקשה בעל עקידה (פ' כי תשא שער נג) וכו' יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, כי מיד הרגיש שנזדמן לו זה עבור אחרים להעלותן עם חיבור תשובתו, וק"ל.
אך שמא ח"ו יש לטעות שיחטא במזיד כדי להתחבר עם אותן המדריגות להעלותן, כאשר פקרו המינים בזה. לזה בא הכתוב ואל יבא בכ"ל ע"ת אל הקודש, ור"ל כי יש י"ד עתים לטובה ויש י"ד עתים לרעה (קהלת ג), כי זה לעומת זה עשה וכו' (קהלת ז, יד), וז"ש וא"ל יב"וא בכוונה בכ"ל ע"ת הכולל גם עתים הרעים לעבור עבירה במזיד ח"ו, כדי שבזה יתחבר אל אותן מדריגות שם להעלותן א"ל הק"ודש. כי זה ח"ו כפירה גמורה. וכאשר שמעתי בשם מורי טעם הגון, כי כשחטא בשוגג בלא דעת, אז יש תקנה בעושה תשובה בכונה שנותן בו דעת להעלותו, מה (שאם) [שאין] כן כשחוטא בדעת, במה יתקנה, וזה פירוש הש"ס האומר אחטא ואשוב וכו' (יומא פה:), והבן, ודפח"ח.
אבל כשנזדמן שוגג, ואחר כך כשעושה תשובה יתחבר עם אותן מדריג[ו]ת שבבחינת חטאו להעלותן. וז"ש בזאת יבא אהרן אל הקדש כשנזדמן בלא כוונה ונקרא זאת, בזה יבא אל הקודש, וכמ"ש בפר בן בקר לחטאת שהיא על השוגג וכו', והש"י יכפר אמן נצח סלה ועד.
ואפשר שזה רמז ומעץ הדעת טוב ור"ע לא תאכלו (בראשית ב, יז), שהוא לשון יחוד וזווג, כמו (משלי ל, כ) אכלה ומחתה פיה, והבן.
ואפשר שזהו פירוש הפסוק ג"כ - ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל (בראשית ג, יב), ודרשו חז"ל (בר"ר יט, יב) ואוכל עוד. והוא תמוה. ולפי הנ"ל יתפרש כך, כי נודע כי האשה ממקום השכחה ואדם זכר מעולם הזכירה, כמ"ש בכתבים ענין הלומד ושוכח, הוא מעלמא דנוקבא יעו"ש. וז"ש האשה וגו' היא נתנה לי, וא"כ הוי בלא דעת, כי מקום השכחה הוא בלא דעת, ואז ירד אדם למדריגתה, וז"ש אשר נתת עמדי. ומעתה יש תקנה, ואוכ"ל בדעת, מכוון להעלות המדריגה שהי' בלא דעת, וכאמור, הש"י יכפר.
•
מצוה - לא יאכל דם (יז, י-יב), נבאר בפ' ראה אנכי בס"ד, וע"ש.
•
מצוה - ואת זכר לא תשכב משכבי אשה (יח, כב).
לבאר זה, נראה לי לבאר פסוק משלי י"ז (יח, כב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ונ"ל דיש ב' מדות בסוד זכור ושמור, זכור הוא יסוד הנקרא טוב, ושמור הוא בסוד אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא, ל).
וסדר הדרגה לעבודת ה' הוא ממטה למעלה, בסוד (ויקרא טז, ג) בזאת יבא אהרן אל הקודש, מה שאין כן ח"ו מלמעלה למטה. וכן שמעתי ממורי בענין תפלת היום, שיהי' על דרך (ירושלמי ברכות פ"א ה"א, טוא"ח סי' א) אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי. שיטרח ויגע בהדרגה עד ברוך שאמר שהוא נגד עולם העשיה שהוא למטה מקום הקליפות, ואחר כך יכוין יותר מברוך שאמר עד ישתבח שהוא יצירה, ואין שם קליפות כל כך כמו בעשיה. ומישתבח עד עמידה יכוין יותר. ובעמידה הוא החיבוק וזיווג האמיתי, יפשיט את עצמו מן הגשמיות, כמ"ש באורח חיים סי' צ"ח יעו"ש. ואז נעשה תחלה מיין נוקבין, ואחר כך בא מ"ד, ויולדת זכר.
מה שאין כן כשבא לאדם התעורר[ו]ת מעצמו, אז ח"ו מורה על הצרה, בסוד ותפלתו תהי' לחטאה (תהלים קט, ז). והתקנה, כשיעלה על לבו זאת, ויתחרד בחרדה גדולה, ויתפלל יותר מעומק הלב, ועיין בפרשת תזריע מזה. וז"ש מצא א"שה תחלה, ואחר כך מצא טו"ב, אז יפק רצון מה', והבן.
וכל זה הוא באדם פרטי כנזכר. ויש עוד בדרך כללי אל עיר או מדינה או כללות העולם, על דרך שאמרו חז"ל (סוטה מח:) ראוי הי' שמואל שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך. והענין על דרך ששמעתי ממורי כל שרוח הבריות נוחה ממנו רוח המקום נוחה וכו' (אבות פ"ג מ"י), כי הא זכרנו שהאדם נקרא עולם קטן זה ראש וזה רגל, וזה שנקרא ראשי הדור, עיני העדה. וכשעושה עצמו מרכבה להשראות שכינה ראשי הדור, וממנו מתפשט לשאר בני דורו. וז"ש שרוח הבריות נוח"ה [לשון השראה ונייחה], הוא הימנו. כי רוח המקום נוחה לכל העולם ממנו, ולכך מה שרוח הבריות נוחה, הימנו. וההיפך כשאין השראת שכינה, לא יתלה הסרחון בדור, רק בעצמו, וז"ש וכל שאין רוח המקום נוחה עליו, הוא הימנו, ר"ל שהוא עצמו גרם זה הסבה, ולא הדור וכו'. ואם אין זה לשונו ממש, מכל מקום כך משמעות דבריו, ודפ"חח.
וז"ש מצא אשה, שטרח ויגע ומצא שנעשה כסא להשראת שכינה, שנק' אישה יראת ה'. מצא טוב בעיני אלדים ואדם, כי רוח הבריות נוחה הימנו אחר שרוח המקום נוחה הימנו. וז"ש ויפק רצון מה', שהוא מוציא וממשיך שפע רצון לכל העולם ממנו, כי הוא נעשה צנור אותיות רצון לכל בני דורו. וגם נקרא זכר, יסוד, אותיות נוצר, שנקרא טוב שהוא יסוד - שעולה ממדרגת נוקבא למדריגת דכר.
וז"ש ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, שלא תגרם אתם בני הדור אל ראש הדור שהוא במדרגת זכר הנקרא טוב, שיורד ממדריגתו אל בחינת נוקבא, שהוא משכבי אשה. על דרך שמואל שהי' ראוי להשראת שכינה, אלא שאין דורו הי' ראוי לכך. לכך הדור אתם ראו שפרו מעשיכם, שיזכו ראשי הדור למעלות השראת שכינה, וטוב להם ג"כ, וק"ל.
אי נמי י"ל מצא אשה, על דרך דאיתא בתיקונים (הקדמה א:) איזה חסיד המתחסד עם קונו. וז"ל בדף ל"ג ע"ב (תי"ח): כל בר נש דסליק במחשבתי' בצלותי' לשכינתא, או בכל פקודא דעביד, מיד דדפיק לפתחא דמלכא, אם שכינתא סליקת תמן מיד נענה, ולא אמתין על עבד או ממנא דאפתח לי', אלא איהו ממש אפתח לי' וכו', יעו"ש.
וז"ש על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצא (תהלים לב, ו), ור"ל כל הצטרכות שלו אשר מצא אותו מן כל הרפתקאות דעדו עליו, יתן לב להבין שהוא בשכינה, ולו נזדמן זה כדי שיתפלל עבור השכינה הנק' זאת, כמו ששמעתי ממורי ג"כ שהיא נק' את, כלולה מן ך"ב אתוון, ויכוון לחבר עמה ז' ספירות שלה שנק' בת שבע, הרי זא"ת. גם יכוין לחבר מדריגה תחתונה שבמלכות הוא אות ת', עם ז' מדריגות שלה, אל אות אל"פ שהוא פלא והבן.
רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, ר"ל שלא יתכפוהו צרות רבות ורעות שהם מים הזדונים, אשר לא יוכל להתפלל וללמוד עבור הצרות, שהם הנוגעין אליו בתוכו ופנימיות שלו, שהם אל הנשמה. אבל על צרות הגוף בלא צרות הנשמה, ודאי לא יחוש, כי בהתפללו להסיר משכינה, גם אליו לא יגיעו, כמ"ש כמה פעמים, רק שלא יכוין לזה, וק"ל.
וז"ש מצא אשה, שתפלתו שטרח ומצא, הוא עבור השכינה שנק' אשה, ודאי מצא טוב שנענה מיד. ולא עוד שויפק רצון מה' בעצמו, לא על ידי השליח וכנ"ל, וק"ל.
עוד י"ל, על פי ששמעתי ממורי בשם הרמב"ן שאמר לבנו, שידע בעצמו שאם בעסקו בתורה עוסק בה לשמה. כשיתמלא יראה ואהבה בעוסקו בתורה, ידע שתורתו עולה לרצון לפניו יתברך וכו'. והוא שכינתא תתאה נק' יראה, ה' אחרונה שבשם. וה' עלאה נק' אהבה, כי חכמה נק' יראה.
וז"ש (ו)מצא אשה, שהם אשה עלאה ואשה תתאה, שהם אהבה ויראה, אז נקרא למודו תורה שנקרא טוב, וכמ"ש (משלי ד, ב) לקח טוב נתתי לכם תורתי.
ויפק רצון מה', כי זוכה לדברים הרבה, כמו ששמעתי ממורי טעם הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות פ"ו מ"א), ומה ענינה של לימוד לשמה. וביאר, כי כל מעשה בראשית הן דבר קטן או גדול, נברא על ידי אותיות ברל"א שערים כנודע, ועל ידי פגם עונות האדם, מוריד נשמות קדושות שהם אותיות הקודש, ממקום חיותם אל מקום הקליפות ח"ו, הן בדומם, או חי בלתי מדבר, וכיוצא. ובתיקון האדם מעשיו, ולומד לשמה, היינו לשמה של האות ההוא שהורידה למטה, שעתה על ידי שלומד בדחילו ורחימו ומכוין להעלות האות שהיא נשמה ממקום הקליפות, ולהעלותה ולדבקה בשרשה. והנה מקום הקליפות עד למעלה למעלה שהיא שורש האותיות, יש כמה וכמה מדריגות לאלפים ולרבבות, וע"כ מעלה כל המדריג[ו]ת ששורש בריאותן מן האות זה, עד למעלה בשרשן. א"כ שפיר אמר התנא הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה, כי הרבה דברים נעשה מזה האות, ואת כולם מעלה לשרשו, שנקרא אהוב וכו', ודפח"ח. וז"ש ויפק רצון מה', שנקרא אהוב, אוהב את המקום, וכי יש לך אוהב גדול מזה שמעלה בן המלך מן השבי כמה שנים, למלך, וק"ל.