ויהי בשלח פרעה את העם וגו' (יג, יז). והספיקות יבוארו מאליהן, עם זה הספק הידוע, אלו ספורים למאי נכתבו, ואיך הם בכל אדם ובכל זמן.
ונ"ל (לי) לפרש בב' פנים, דכתב הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ג-פ"ד), דרך המיצוע הוא הישר, כי אם שנטה לקצה האחד, אז צריך לילך עד קצה השני, וינהג בו זמן רב, עד שיעקר ממנו מדה ראשונה, ואז יחזור לדרך המיצוע, ועיין מזה מהלכות דעות פ"ב, יעו"ש. וזהו רפואת חכמה לחולי הנפשות שכתב הרמב"ם שם. אם כן זהו ממש שהזהיר הכתוב לכל אדם ובכל זמן.
ובזה יובן ויהי בשלח פרעה את העם, ור"ל כי ערפה הוא היצר הרע ומה שכ' בזוהר רות יעו"ש, והוא ענין פרעה, אתווין דדין כמו דדין. ובשלח פרעה את העם, שיצאו איברי האדם מרשות יצר הרע, כמו ביציאת מצרים שיצאו מן מ"ט שערי טומאה אל הקדושה, ולא נחם אלדים וגו', ר"ל שלא נהגם בדרך הט"בע גימטריא אלדים שהוא דרך המיצוע, פן ינחם העם בראותם מלחמה שהיא מלחמת יצר הרע, כמאמר החכם (חוה"ל ש' יחוד המעשה פ"ה) שבתם ממלחמה קטנה הכינו עצמיכם למלחמה גדולה וכו', ושבו מצרימה שיחזרו לקלקולם, לכך ויסב אלדים, ר"ל שסיבבם מן מדריגה הנק' אלדים דרך הטבע שהיא דרך המיצוע, רק הוליכן דרך ים סוף, שהיא סוף המדריגה, בקצה שני, עד שיכיר מהם מדריגתם הראשונה בזמן רב שהוליכן כך, ואז יחזרו לדרך המיצוע, וז"ש וחמשים עלו בני ישראל ממצרים, שהוא מקצה אל קצה, מן נון שערי טומאה אל נון שערי קדושה, מטעם האמור, וק"ל.
עוד י"ל בדרך ב', כי נודע מ"ש בזוהר (ח"א רי.), כי פרעה היא בינה תשובה עלאה, כי שם נפרעו ונתגלו כל נהורין וכו'. וידוע כי ריבוי השמן גורם כיבוי הנר, לכך עצה היעוצה למי שרוצה לכלכל דבריו בעסקיו במשפט, במאזני שכלו הקודש ישקול אחר שעשה סיגופים, שאז מרגיש הכאב כמ"ש בזוהר בשלח, ורפואתו שילך אל קצה השני זמן רב, לגמול חסד עם גופו, עד שיבריא גופו ויתחזק שיהי' לו כח ובריאת הגוף לתורתו ועבודתו יתברך, ואז יחזיר לדרך המיצוע.
ובזה יובן, ויהי בשלח פרעה את העם, שהיא איבריו של אדם שהיה תחת יד פרעה, הנקרא תשובה וסיגופים ושיעבוד קשה לחומר הגוף, ולא נחם אלדים דרך הטבע, רק אל קצה השני שהיא דרך ים סוף, עד שיתחזק, ואז ישוב לדרך המיצוע, וק"ל.
•
עוד י"ל, דכתב רמ"א בספרו מחיר היין, ענין המן שאמר יעשו עץ גבוה חמשים אמה ויתלו את מרדכי (אסתר ה, יד), שהיצר הרע נתייעץ להשיא את מרדכי אל מדריגה עליונה גבוה חמשים, וח"ו זה יהי' סיבת נפילתו, ונודע הדבר למרדכי וכו', יעו"ש. העולה משם, כי המובחר הוא דרך המיצוע כמ"ש הרמב"ם, וכנ"ל.
ובזה יובן, ויהי בשלח פרעה את העם, ששילח היצר הרע חפשי את איברי האדם שהיו ברשותו של היצר הרע שנקרא הערף, ולא נחם דרך הקרוב - שיתקרב מיד אליו ית' על ידי מדריגה עליונה, שלא יהי' זה סיבת נפילתם בראותם מלחמת היצר הרע, שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב.), ועל ידי זה ושבו מצרימה, לכך ויסב אלדים דרך המדבר ים סוף, שהוא דרך הטבע גימטריא אלדים, גם שעלו ממצרים במדריגה עליונה וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים וגו', וק"ל.
•
בפסוק ופרעה הקריב, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה' (יד, י). ונראה לי שהוא מוסר השכל.
ונבאר תחלה (שמות יז, ז-ח) היש ה' בקרבנו אם אין, ויבא עמלק. והקושיא מפורסמת מה ענין זה לזה. ונ"ל, דידוע מה שאמרו חז"ל (סוטה לא.) בכל צרתם לו צר כתיב, וקרי לא באלו"ף (ישעיה סג, ט), כי איש חכם ומשכיל יתן לב להבין כי צער שיש לאדם היא צער השכינה, כמ"ש בסנהדרין (פ"ו מ"ה) קלני מראשי וכו', ואז יתפלל על צער השכינה, וממילא יעבור הצער מהאדם, וז"ש, אם יבין האדם כי בכל צרתם לו צער, אז אין צער. וז"ש הפסוק (דברים לא, יז) הלא [על] כי אין אלודי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כי אם הי' נותן לב שזהו צער השכינה ואז הי' ה' בקרבי, אז לא מצאנו הרעות האלה, וק"ל. ובזה יובן על נסותם היש ה' בקרבנו אם אין, אז ויבא עמלק, כי הלא על כי אין אלודי בקרבי מצאוני זאת, וק"ל. And let us first explain "is there Ad-nai among us, or isn't? And Amalek came." (Exodus 17:7-8) And the famous question is what is the connection between the issues. And it seems to me that it is known what the rabbis said (Sotah 31a) "in all their troubles He is troubled" (Isaiah 63:9) is written and the reading is with an alef [making in all their troubles He was not troubled." And a sage and smart person will pay attention and understand that suffering for a human being is a suffering for the Shechinah, as it is written (Sanhedrin 6:5) "My head hurts, My arm hurts", and so the person will pray over the distress of the Shechinah, and immediately the distress of the human will pass, and this is what [I say] if a person understands that in all their sufferings God suffers, then there is no suffering. This is what the verse says "Isn't it because Ad-nai is not in me that all these evils befell me?" (Deut. 31:17)- if I had paid attention that this is suffering for the Shechinah then Ad-nai would be in me, and then those evils would not have befallen me. And this is easy to understand. And through this we can understand "because they tested, is there Ad-nai among us or isn't?" and then "Amalek came", since once my God is not in me, this event happened to me. And this is easy to understand.
ונחזור לענין הנ"ל, כי שמעתי ממורי מי שרוצה לפטור מהצר והמיצר, והוא נוסע אחריו, משל לאשה יולדת שהלכה למקום אחר ליפטור מחבלי הלידה, והצער הולך אחריה. ועצה היעוצה שיתפלל להש"י ויפטר מהצער, וז"ש מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה (תהלים קיח, ה) ודפח"ח. וז"ש והנה מצרים נוסע אחריהם, אז הבינו זה, לכך ויצעקו בני ישראל אל ה'. ובאמת נאמר אז (עי' שמות יד, יג) כאשר ראיתם מצרים היום לא תוסיפו עוד לדאבה ולראותם עוד עד עולם, וק"ל.
•
בפסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם דרך וכו' (יג, יז). הביאור, כי אדם עולם קטן, ויש בו פרעה ומצרים וכו', והורה הכתוב סדר התשובה שיהי' בהדרגה, להסיב דרך, ולא בפעם א' בדרך התשובה להתקרב אליו יתברך בפעם א', כי זה לסבה שיתבטל מכל וכל, רק בשקידה רבה וכו', ובזה יובן.
•
בפסוק ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלדים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' (יג, יז). ושמעתי בשם מורי, כשהזכרים קודם בשם הוי"ה אז הוא חסד גובר, ומה שגובר השכחה הנק' פרעה, עכשיו וי"הי בשלח פרעה, את העם, שהם איברי האדם שהיו עד עכשיו מוכנעין תחת יד פרעה, ועתה שילח את העם שהם איבריו לחירות. ולא נחם אלדים דרך ארץ פלשתים, כי יש בחינה הנק' דרך, שם ס"ג ושם אה"יה קס"א גימטריא דרך, אשר משם ניזונין אפילו הרשעים, כי עד שם אינו מגיע פגם וחטא בני אדם התחתונים, ועל זה נאמר אם (תרשע) [חטאת] מה תפעול לי (עי' איוב לה, ו), ולכך תשובה מהני, כי שם לא הגיע פגם החטא. אם חטא בזנות, לא מתעורר שם רק בחי' אהבה, רק למטה עשה רשימות רעות על ידי חטאו, ובעושה תשובה עשה רשימות טובים ונתקן הכל, כי העלה המדריגות עד הבינה שהיא אהי"ה וכו'. ואמר שיש בעמקות הזה דברים נפלאים, והמשכיל יבין. וז"ש ולא נחם אלדים דרך ארץ פלשתים, כי מן הדרך הזה, ארץ פלשתים שהם הקליפות גם כן ניזונין, ולא נחם דרך ההוא כי קרוב הוא, ר"ל כי השכחה הנקרא פרעה קרוב הוא, ופן יראה בחינה זו הנק' דרך על דרך הנ"ל, ויש מקום בזה וכו', ותיכף בהעלות על דעתו זה אז קרוב לחזור אל פרעה שהיא השכחה, לכך ויסב וגו', ודפח"ח, והש"י יכפר מה שנכתוב גם בקצרה.
ואגב שזכינו לזה נזכי גם כן מה ששמעתי בשם מורי, עשר מכות לפרעה, כי השכחה הנק' פרעה, מכות דם שהוא שם מ"ה חסר א', היא מכה לפרעה שהיא השכחה, מה שאין כן לישראל הי' מים, שם מ"ה, מים שאין להם סוף וכו'. וכן צפ"ר דע"ה, כי צפר לשון צפרא נהיר, ודעה הוא היפך השכחה הנק' פרעה, וכך הי' זה מכה לפרעה, מה שאין כן לישראל הי' צ"פר דע"ה, והבן ודפח"ח.
ולי הפעוט נראה לפרש מוסר פשוטי לאנשים פשוטים כערכי, ויש לפרש בב' פנים, כי שמעתי מורי אמר משל אחד, בב' סוגי בני אדם שהלכו בדרך סכנה מקום גדודי לסטים, אחד הי' שיכור ולא הרגיש בגזלת הגזלנים, מה שאין כן השני הרגיש והזהיר אחרים בדרך ההוא, או לסבבו, או שיקח שמירה כיוצא בזה ע"כ.
ובזה יובן, כי פרעה הוא היפך הדעת הנקרא משה, והוא שכור הנ"ל, שהוא גם כן בחי' שכחה שלא בדעת, וכאשר שילח פרעה את העם, שיצא משכרותו ונשתפה בדעת מיושבת ושילח את העם, אז לא נחם אלדים דרך ארץ פלשתים שהוא מקום סכנה מן הקליפות, גם כי קרוב הוא, רק ויסב את העם לסבב דרך הלסטים בכמה מיני תחבולות, והצנע לכת עם אלדיך (מיכה ו, ח), והבן.
עוד יש לפרש אופן ב' פסוק הנ"ל, כי כבר כתבנו כמה פעמים בענין ביאר קושית התוס' דביצה (טו: ד"ה לוו) שהוקשו, לוו עלי ואני פורע, והוא סותר למ"ש בש"ס (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכו'. והעולה, כי יש ב' סוגי אנשים, א' שנוהג על פי הטבע גימטריא אלהי', בזה אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. סוג ב' הנהגתו למעלה מהטבע, בזה אמרו לוו עלי ואני פורע.
ובזה יובן, ויהי בשלח פרעה את הע"ם, בחינת סוג הנקרא העם המתנהגים על פי הטבע, לכך ולא נחם אלדים גימטריא הטבע, דרך ארץ פלשתים שהם קליפות קשות, שהוצרך נגדם סוגי אנשים שהנהגתם למעלה מהטבע כדי לשבר הקליפות אלו ולעבור דרך ארצם, כי קרוב הוא, רק ויסב אלד"ים את הע"ם דרך המדבר ים סוף.
וכי תימא, הא יציאת מצרים היה למעלה מהטבע כנודע, ואם כן גם דרך פלשתים יעברו שלא על פי הטבע. אך דנודע מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה הלכות פסח, כי יציאתן ממצרים הוצרך שיהי' למעלה מהטבע, ואחר שיצאו חזרו על סדר הטבע, וזהו ענין ספירת עומר, יעו"ש. וזה שאמר וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ר"ל שלא תקשה אם כן איך יצאו ממצרים שלא על פי הטבע, ולכך משני כי מצד הבינה הנקרא חמשים שהיא למעלה מהטבע, עלו בני ישראל מארץ מצרים, היציאה לבד הוצרך שיהי' למעלה מהטבע מצד חמשים שערי בינה כמ"ש בזוהר, ולזה הזכיר בתואר בני ישראל ולא העם, אבל אחר כך חזר הדבר לטבעו ונקרא העם, וק"ל.
ועל פי זה נבאר פסוק (שמות יח, א-ב) וישמע יתרו חתן משה את כל אשר עשה אלדי' למשה ולישראל עמו וגו'. דכ' הזוהר (בשלח נב:), ויחזק ה' את לב פרעה (שמות ט, יב), כי שם זה גרם שהחזיק לבו, כי יוסף גילה לו שם אלדי' וזה נודע לו, מה שאין כן שם הוי' וכו'. ויש להבין למה נודע לו שם אלדי', ולא שם זה. ונראה לי כי ידע שיש מנהיג על פי הטבע הנקרא אלדי', אבל לא ידע שיש כח עליוני לשדד הכוכבים והמזלות, ולהנהיג למעלה מהטבע שהוא מצד שם הוי', כמ"ש הרמב"ן בפ' וארא ושמי ה' לא נודעתי (שמות ו, ג), יעו"ש.
והנה פרעה אחר שראה ויסב אלדי' את העם, שחזר הדבר לטבעו, אם כן קריעת ים סוף שהוא למעלה מהטבע, כמ"ש בזוהר (בשלח נב:) מה תצעק אלי (שמות יד, טו) בעתיקא תליא וכו', ר"ל שהוא למעלה מהטבע, כמ"ש בראשית חכמה (שער האהבה פ"ח) יעו"ש. ובאמת כבר בארתי שלכך הוצרך לתנאי, כמ"ש (שמות יד, כז) וישב הים לאיתנו, לתנאי וכו' (בר"ר ה, ה), כדי שיהי' בדרך הטבע קריעת ים סוף, שאם יהי' בחירת סוגי ישראל להתנהג על פי הטבע, מכל מקום יזכו לקריעת ים סוף. ופרעה לא ידע מזה, וסבר שבזה יש מקום לרדוף אחריהם לטבע בים סוף.
וז"ש וישמע יתרו את כל אשר אלדי' למשה ולישראל עמו, וזהו קריעת ים סוף כפירוש רש"י, שהי' על פי הטבע הנק' אלדי', שזה הי' סבה להתקדש שם שמים בקריעת ים סוף. כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ור"ל שהיציאה ממצרים לבד הי' שלא על פי הטבע הנקרא הוי', ואחר כך חזר הטבע למקומו.
לכך ויקח חתן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחי', כי מה שנאמר (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי, למעלה מהטבע, בסוד של נעלך מעל רגליך (שמות ג, ה), היינו אחר מתן תורה. מה שאין כן קודם מתן תורה, סבר שעכשיו חזר הדבר לטבעו, לכך בא יתרו, שסבר שעל כל פנים אשתו היא עכשיו, וגם יתרו בא לקרב את עצמו למדריגה שהיא בנקל לעשותו להתגייר ולהתנהג גם בסוג ב' על פי הטבע על כל פנים.
וז"ש עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, ר"ל שלא ידע עד עכשיו כי אם תואר אלדי' הטבע, מה שאין כן עתה ידע שיש תואר הוי' לחוץ, שהוא גדול מכל אלדים, למעלה מהטבע, כנ"ל. גם מה שנתקדש שם ה' בהכבדו בפרעה וברכבו וגו', הוא מכל אלהי' - מצד שהחזיר הדבר לטבע וכנ"ל, וסבר פרעה וכו' וכנ"ל, והבן*ועל פי זה יש לומר, דמבואר בפ' בשלח (טז, ו-ז), ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונתיכם על ה', ונחנו מה כי תלונו עלינו. והספיקות רבו. ונ"ל, כי אדם נקרא עולה ויורד, והנה ירידת המן הי' מצד האמנה ובטחון, כמ"ש הקדמונים ובשם הרמב"ם. ועכשיו שירדו למדריגתם והתלוננו, אם כן איך ירד להם מן. לזה נתנו עצה להם, ערב שהיא בחינת הירידה, מכל מקום מצד הכרה ראשונה שידעו כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, וכמ"ש בחוה"ל שתהי' הכרתך חזקה, ר"ל שהם ידיעת והַכָּרת איזה דבר מעבודתו יתברך תהי' חזק שלא תתמוטט, והבן. ובקר וראיתם כבוד ה', שהוא זמן עלייתם, וראיתם בעין שכל באות ומופת כבוד ה', לא לבד מצד הכרה וידיעה, כי אם במופת. ונחנו מה כי תלינו עלינו, כי תלוי הדבר בעצמן שבא לישראל התלונה, וכמ"ש פסוק (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, פי' החסיד הרב מוהר"ל פיסטנר וכו', ובזה אין עונש לישראל. או י"ל, ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד, לא), כל המאמין וכו', וז"ש ונחנו מה, והבן..
מצוה - אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (טז, כט).
טעם מצוה זו, נ"ל שזכרתי במקום אחר ענין שבת הוא קדושת המחשבה, שאסור להסיח דעתו כל היום מקדושת שבת, קל וחומר מתפילין שאסור בהיסח הדעת (מנחות לו:) שהוא חותמא, ושבת דפטור מתפילין משום דקדושתו הוא יותר מתפילין, כל שכן שצריך שלא להסיח כל היום מקדושת שבת.
והטעם באמת לזה, כי מכוח דשבת עיקר קדושתו שיקדש מחשבתו בו, כי אדם הוא דוגמת אדם העליון שהוא ז"א, שעלה בשבת בסוד ישראל עלה במחשבה (בר"ר א, ד), כי בשבת עולה ז"א בחיק אבא שהוא חכמה הנקרא מחשבה, כנודע סוד מוסף דשבת שהוא שוה בשוה עם או"א. ואם ח"ו פוגם במחשבה ח"ו, הוא מוציא איש הקדוש ברוך הוא שנקרא איש, ממקומו - ממחשבה עליונה. וז"ש אל יצא, ר"ל אל יוצ"יא, כי כך דרשו בש"ס (עירובין יז:) לענין הוצאה גם כן, ולדברינו אתי שפיר גם כן, שאל יוציא במחשבתו איש העליון ממקומו ביום השביעי.
ודרך פנימי, נודע כי ז"א מקבל ממילוי ע"ב דאבא מ"ו, וממילוי קס"א דאימא ק"מ, הרי מקו"ם, ובזה נתמלא ז"א ונעשה הוי"ה שלו ג"כ גימטריא מקום יפ"י הפ"ה ופ"ו וכו', עיין בכוונת תפילת י"ח באבות יעו"ש. וז"ש אל יוציא איש ממקו"מו ביום השביעי, והש"י יכפר.
וזהו סוד איסור תחומין שאל יצא איש ממקומו, וכמ"ש בפרי עץ חיים הלכות שבת, שעוקר נפשו חלק השכינה מהקדושה, והולך חוץ לתחום מקום הקליפות, ועונו ישא עד שיחזור לשורשו שבקדושה, יעו"ש.
ומעתה נראה לי לבאר מתניתין דשבת (פ"א מ"א), יציא[ו]ת השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו', כיצד העני עומד בחוץ וכו'. כי נודע רשות היחיד רחבו ד' וגבהו עשר, כמ"ש בתיקונים שם הוי"ה בן ד' אותיות, ומתמלא בעשר ונעשה מ"ה שם המחשבה, יעו"ש בסוד חש"ב מ"ה, והוא רשות יחידו של עולם בשבת, וצריך האדם לקשר מחשבתו במחשבה זו הנק' רשות היחיד, ולא ברשות הרבים שהוא קליפות הנק' רבים בסוד שברי כלים, כי בימי החול צריך לזה בסוד ל"ט מלאכות, לברר הנצוצות מהקליפות כנודע, מה שאין כן שבת. ואף על פי שאמרו ממצוא חפציך ודבר דבר (ישעיה נח, יג), שלא יהא דיבורך בשבת כמו בחול (שבת קיג.), אבל מחשבה שרי בשבת (שם קנ.), היינו לאדם דעשיה, דבחול הוא עושה ל"ט מלאכות, ותלמיד חכם הנקרא שבת אף בחול, כי עוסק בתורה, עדיף דרגא בשבת לקדש מחשבתו, בסוד - כשנקרא בשם ישראל אז עלה במחשבה, (בר"ר א, ד), והבן.
ומעתה יתפרש המשנה דרך פשט, ועוד על דרך פנימי כי התלמיד חכם נקרא שבת, וכמ"ש בתיקונים ובז"ח ושכינתא בכל ו' יומי דחול אזלא ומשוטטא מדוך לדוך, ובשבת נייחא, ואי אית צדיק לתתא איהו באתר דיום השבת אית לה נייחא בי' וכו', יעו"ש. העולה, כי בימי החול שולט היצר הרע, ויצר הטוב נכנע. ובשבת איקרי היצר הטוב בעל הבית, ויצר הרע עני.
והנה אם האדם עומד ומתפלל ונפלה לו מחשבה זרה אין עליו אשמה, מה שאין כן אם הוא עומד מתחלה מתוך מחשבות זרות, פיגול הוא לא ירצה.
ובזה יובן, יציאות השבת, וזה יבואר אחר כך. פשט העני את יד"ו הוא אותיות יו"ד, סוד מחשבה בחכמה, בין בקדושה, והוא הדין באדם בליעל. והנה בשבת בעל הבית הוא בפנים כדרכו, והעני היצר הרע כמ"ש והלך האיש ההוא, בחוץ, ואם פשט יד"ו ר"ל מחשבתו לפנים, ונתן לתוך יד"ו של בעל הבית, לתוך מחשבתו, שלא ברצון בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, שנתן באמצע תפילה איזה פניה והוציא העני זה לחוץ, בעל הבית פטור והעני חייב, דמה לו לבעל הבית לעשות, דלא עביד מידי.
פשט בעל הבית את ידו, והוא אם במזיד עמד מתוך מחשבה זרה והתחיל תפילתו, או מאיזה פניה התחיל תפלתו. וז"ש פשט ידו, ר"ל מחשבתו, לחוץ, על ידי פניה, ומכח זה הוציא מחשבות קדושות לחוץ לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה שהוא מתוך ידו של עני, מחשבות זרות, והכניס במזיד. בעל הבית חייב, דעביד עקירה והנחה מתחלה ועד סוף. וזהו בין בשבת, ובין בחול שהוא איפכא לבעל הבית שעומד בחוץ ועני בפנים, והוא שתים מהתורה. ועוד הוסיפו מדרבנן לאסור בשבת עקירה בלא הנחה, בין לבעל הבית ובין לעני, כי לפי הנ"ל בשבת צריך לקשר מחשבתו הכל בקדושה, וקצרתי כי השאר מובן מאיליו, וק"ל.