האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וגו' (לב, א-ג). וכבר ביארתי זה כמה פעמים. וכעת נ"ל על דרך הלצה, כי נודע הדרוש שהחכם דורש, או סוג פשטים, או סוג תוכחת, או שניהם כאחד טובים. והנה תועלת המוסר נודע, מלבד שהוא להשיב רבים מעון ולקרבם לעבודתו ית', שהיא תועלת לנשמתו בזה ובבא, ולזה אמרו בש"ס (תמיד כח.) כל זמן שתוכחה בעולם וכו'. נוסף לזה שהיא תועלת ממושכה להמשיך הלב, בין לת"ח בין להמוני עם. מה שאין כן פשטים, לא די שאינו תועלת להש"י, שהוא רק להראות חריפתו לפני התלמידי חכמים לבדם, אלא שגם המוני עם אין לבם נוטה לשמוע ולהבין אמרי פיו, כי אין אתם יודע עד מה להבין בפשטים חריפות.
אך דלפ"ז קשה, באמת נאה היה לדרוש בדברי מוסר לבד שיהיו ב' סוגי עם שומעים ומבינים. וצ"ל כמו ששמעתי בשם הרבני מו' גרשון קוטויר החרשים שמעו והעורים הביטו לראות (ישעיה מב, יח), דקשה אם הוא חרש איך ישמע, ואם הוא עור איך יוכל לראות. ופירש כי החרשים הם התלמידי חכמים, החרש והמסגר, שהם ישמעו, כי העורים שהם המוני עם הביטו לראות על הת"ח, אם ייטיב בעיני הת"ח אז גם הוא נוטה אזנו לשמוע כלמודים, ואם לאו וכו', ודפח"ח.
ובזה אמרתי פירוש הפסוק האזינו השמים, הת"ח, ואז ממילא ותשמע הארץ המוני עם ג"כ אמרי פי.
אך דכל זה כשבא מרחוק, שאינם יודעים מהותו, אז יהללוך זר ואם לאו פיך יהללוך על ידי פשטים חריפות, מה שאין כן מי שהוא בא מקרוב או שהוא שוכן בתוכם רשאי לומר מיד מוסר. וזה שאמר האזינו מקרוב ואדברה במוסר שנקרא דיבור. או שהתלמידי חכמים הם בעלי נפש שקרובים לשמים, ומה להם דברים ארציים פשט חריף, כי בוחר בתועלת הנשמה שהוא על ידי מוסר, או שישמע הקדמה טובה איך להתקרב לו ית', או שאומר מוסר, לכך ג"כ יאמר מוסר מיד. וז"ש האזינו כנגד סוג א' הנ"ל, השמים נגד סוג ב' הנ"ל.
עוד יש סוג ג' בלא כל הנ"ל, דכל זה אם השנים כסדרן, והם שנים טובים מצד שם הוי' שהוא רחמים, ואז וישמן ישרון ויבעט (דברים לב, טו) מלשמוע אז תוכחת מוסר, וצריך החכם אשר עיניו בראשו להמשיך לב הת"ח בפשט חריף, ואז כאשר יטה אזנו הת"ח לשמוע אח"כ דברי מוסר אז גם המוני עם ישמעו. מה שאין כן כשאין השנים כסדרן, שנתחדשו דברים אשר לא טובים, וישראל נתונים בצרה, והת"ח עצמן אומרים מוסר ומבקשים לשמוע ג"כ מוסר, ומכל שכן המוני עם שהם מהדרים ומבקשים מבעלי מוסר שיאמר להם דברי מוסר להמשיך לבם לאביהם שבשמים מצד מדת הדין השולט אז, אין צריך לכל זה, ורשאי לומר תיכף דברי תוכחת מוסר שהוא שוה לכל בין לתלמידי חכמים בין להמוני עם.
ובזה יובן המשך הפסוקים, האזינו השמים ואדברה, כי תוכחת מוסר נקרא דיבור כמ"ש (דברים א, א) אלה הדברים אשר דיבר משה, ור"ל שאמר משה רבינו ע"ה האזינו השמים - הת"ח, ומיד ואדברה בדברי מוסר, בלי להקדים תחילה פשטים כנהוג, והתועלת היוצא מזה הוא כי ותשמע הארץ אמרי פי, שגם המוני עם ישמעו ויבינו אמרי פי בתוכחת מוסר. וכי תימא מאי טעמא שינה הסדר, וביאר לבסוף כי שם ה' אקרא, ור"ל בשנים טובים שהם מצד שם הרחמים אז אני צריך לקרוא אותם לשמוע תוכחת מוסר, צריך אני להחניף להם לתלמידי חכמים שהם העיקר כנ"ל, לומר פשטים תחלה כדי שאח"כ ישמעו מוסר גם כן, ועל ידי זה גם המוני עם יטו אזן וישמעו, מה שאין כן בשאין השנים טובים מצד הדין שאז הם מעצמן הבו גודל לאלד"ינו, שרוצין לשמוע תוכחת מוסר שנקרא גודל, כמ"ש בש"ס (סוטה מט.) עלמא אמאי קאי וכו', אז הפשטים ללא צורך, וק"ל.
עוד י"ל, לבאר עוד פירוש אחר בפסוק כי שם ה' אקרא אתם הבו גודל לאלדינו, שהוא סוד התפלה, שיש בו פנימי ולבוש, וז"ש כי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה וכו', ונגד זה יש ב' סוגי ישראל החומר והצורה, וכמ"ש בביאור פלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן אי תפלה דאורייתא או דרבנן, וכתבתי כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
והנה נודע סוד וה' בהיכל קדשו (חבקוק ב, כ), כי שם הוי"ה סוד הנשמה הרמוז למשה סוד הדעת והנשמה, ושאר השמות הם כינוי לשם הוי"ה, כמו שאר העם לגבי משה, בסוד שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו (במדבר יא, כא).
ובזה יובן כי שם ה' אקרא, אני לבדי, בסוד נשמת התפלה, ואתם הבו גודל לאלדינו נגד גוף התפלה, ובחיבור שניהם אז הצור תמים פעלו וגו'. מה שאין כן שחת לו, ר"ל לעצמו, שאינו רוצה בחיבור הת"ח הנקרא בנים למקום וז"ש לא בניו, אז הוא מומם, שתפלתן כגוף בלא נשמה. וכמו שבארתי (בקושיא) [בקושית] מוהרש"א פ"ק דברכות (יוד.) הנהו בריוני וכו' יעו"ש, וכעת נ"ל לתרץ על ידי פלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן.
וזה נ"ל מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה (משלי כט, ד). כי מלכי רבנן (גיטין סב.), במשפט ומוסר יעמיד ארץ, היפך חורבן ירושלים שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט:). ואיש תרומות, להרים את עצמו בפשטים וחריפות וכו', וק"ל.
ועל פי זה יש לבאר משנה פרק ג' דראש השנה (מ"ג), שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ופיו מצופה זהב, ושני חצוצר[ו]ת מהצדדין, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ויש לפרש ענין שופר על ג' עמודים שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וגמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב), שכל אחד נקרא שופר.
ותחלה נבאר ש"ס פרק קמא דסנהדרין, ומדרש א'. דאיתא בפרק קמא דסנהדרין (ז:), דרש רבי נחמן בר כהן מאי דכתיב (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, אם דיין דומה למלך שא"צ לכלום, יעמיד ארץ. ואיש תרומות, שדומה לכהן המחזיר בבית גרנות, יהרסנה. ופירש רש"י לענין חכמה, שאין צריך לשאול דינין. והתוספות כתבו לענין עושר וכו'.
והספיקות רבו, אחד לשון מאי דכתיב, אין לו שחר, כי הסוגיא וכו'. ב' למה הוציאו מפשוטו דקאי על הקדוש ברוך הוא, כדאיתא במדרש, או על המלך ממש וכפיר[ו]ש מוהרש"א (סנהדרין שם) וכפירוש האלשיך וכו', יעו"ש. וכי תימא מכוח קושיא ד', גם זה אינו, דנבאר מדרש וכו'. ג' איך התרעם שמואל הנביא על שאמרו תנה לנו מלך לש(ו)פטינו (שמואל א ח, ה), והא בפסוק כתיב מלך במשפט יעמיד ארץ. הגם שדרשו חז"ל, מ"מ אין מקרא יוצא מפשוטו. ד' אמר במשפט לבד יעמיד ארץ, א"כ תיקשי למשנה באמת דאמרו על שלשה דברים העולם עומד וכו' ויליף מפסוק (זכריה ח, טז) אמת ומשפט וגו', ותיקשי פסוקים אהדדי. ה' קשה בפסוק, דפתח בג' וסיים באחד, שפטו בשעריכם. ו' אם העיקר הוא במשפט ל"ל מלך כלל. גם להבין לשון יעמיד וכו'. ז' במה פליגי רש"י ותוס' הנ"ל.
והסוגיא, דשני קושי' ראשונות יבוארו על ידי ב' קושיות שניות. דקשיא לי' על הפשוטו קושיא ג', דא"כ למה התרעם שמואל וכו', ועוד וכי במשפט לבד יעמיד ארץ הא צריך ג' דברים וכקושיא ד', וזהו שאמר מאי דכתיב דקשיא על הפשוטו כאמור, ולכך הוצרך לדרוש כנ"ל.
אפס מקושיא ה' נסתר בנין הנ"ל והדרא כל ד' קושיות לדוכתן, דהא קשה פתח בג' וסיים באחד, ונתרץ מדרש שהוא על פי קושית הבית יוסף (חו"מ סי' א) הא יש ג' דברים אחרים ומשני שכולם הם בענין הדין וכו'. ובזה מבואר המדרש, עיין בספרי במ"א. וא"כ יש לומר שפיר במשפט לבד יעמיד ארץ, והדרא כל קושיות הנ"ל לדוכתא.
אך על ידי קושיא ו' יבואר הכל, ל"ל מלך, מאחר דעיקר תלוי במשפט, ובזה יבואר קושיא ז' מה פליגי רש"י ותוספות. דביארתי במ"א פירוש הפסוק (דברים יז, כ) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל וכו', יעו"ש. וכעת נ"ל, כי הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין (ב"ב כה:), והענין, דמצינו כתיב בתורה (משלי ג, טז) ארך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ודרשו חז"ל (שבת סג.) למיימיני' ולמשמאילים בה. ובזה פירש בע[ו]ללות אפרים (מאמר קעז, רל) לא תסור מן המצוה ימין ושמאל (עי' דברים יז, יא), שלא תכוין לא לאורך ימים שבימין, ולא לעושר וכבוד בשמאל וכו', יעו"ש. וז"ש הרוצה להחכים ידרים, ר"ל יהי' מן מיימינים שהוא ארך ימים על ידי עסקו בתורה, שנאמר (משלי ט, יא) כי בי ירבו ימיך, וא"כ יחכים על ידי שינטה לימין בדרום. והנוטה לשמאל לצפון יעשיר וכבוד איכא, ואתי שפיר. איברא דעיקר התכלית שלא ינטה לשום כוונה הנ"ל לא ימין ולא שמאל רק לשם שמים, וכמ"ש בעללות אפרים (שם).
וזה נ"ל (קהלת י, טז) אשריך ארץ שמלכך בן חורין, שכוונתו לשם שמים ולא לקבל פרס. אי לך ארץ שמלכך נער, שעושה על מנת לקבל פרס שהוא מטטרו"ן הנקרא נער כנודע. וכ"כ הרמב"ם והרב המגיד בהלכות לולב (פ"ח הט"ו) שלא יעשה המצות מצד החיוב, רק שיעשה הטוב והישר מצד שהוא טוב וכו', יעו"ש שהאריך שידע שנברא לשמש קונו וכו'.
וזה נ"ל פירוש הפסוק (תהלים פא, ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלדי יעקב. כי בערך ישראל נדמה לחק קבוע וחוב, אבל כשיתן לב למי הוא משמש, כי הוא רצון קונו, נדמה לו ליושר ומשפט שהוא משמש לאלדי יעקב, שראוי שיעשה הטוב מצד שהוא טוב, ולא לשום כוונת השכר רק לשם פועלן.
וז"ש מלך במשפט, שלא יהי' עבודת הש"י לו לחוב, רק למשפט, אז יעמיד ארץ בזכותו. או י"ל כי משפט הוא ממוצע בין ישר לעול, וק"ל.
ובאו רש"י ותוספות לפרש זה, ר"ל שהוא כוונת הפסוק בפ' מלך לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, ר"ל שלא ידרים לימין עבור חכמה ודינין שידע לשפוט העם כפירוש רש"י, ולא לשמאל שיצפין לעושר, שלא יצטרך לבריות, גם שהוא נראה שהוא לשם שמים שהוא צורך למלך ודיין שיהי' בן חורין, מ"מ אין זה עיקר תכלית רק לשם פועלן.
וזה דקשיא לרב נחמן בר כהן מה דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ, דקשה קושיות הנ"ל, ובא להשמיענו דבר חדש, שאם דומה הדיין למלך שמפורש בפסוק שלא ינטה ימין ושמאל כמו שאין צריך לכלום, לא שיעשה לשם חכמה שבימין, ולא לעושר בשמאל, רק לשם פועלן, כך הדיין שהוא א' מן ג' רגלי העולם, אם דומה למלך שאין צריך לכלום, כפירוש רש"י דמפרש מהו בימין, וכפירוש התוספות דמפרש מהו בשמאל, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רש"י ותוספות, והבן.
עוד י"ל מלך במשפט של מעלה, ולא המולך מעצמו. ובזה יבואר קושיית מוהרש"א המנהיג עצמו ברבנות (ברכות נה.), שסותר למ"ש זרוק מרה וכו' (כתובות קג:). ולדברינו אתי שפיר. ובזה בארתי (שבת י.) שדן דין אמת לאמתו, שכך זיכה אותו משמים, וכמ"ש (דברים א, יז) כי המשפט לאלדי' הוא, ודו"ק.
עוד י"ל שהוא יחוד ת"ת ומלכות, מל"ך במשפט, היפך מ"ש בזוהר נספה בלא משפט (משלי יג, כג), יעו"ש. ואז יעמיד ארץ שהוא ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו, ו), יחוד יסוד ומלכות, וגוף וברית חשבינן חד, והבן.
או י"ל, דמאן דנטיר ברית זכה למלכות, וראי' מיוסף וכו', והנה בין ברית המעור או ברית הלשון, ונלמד מאסתר (זח"ג קפג:) - אין אסתר מגדת וכו' (אסתר ב, כ). וז"ש מלך במשפט ודין, שהוא דנטיר ברית, יעמיד ארץ, על דרך (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, וק"ל.
ומעתה לא נפלאת ממך, כי מבואר דקאי על א' מן ג' עמודים שיהי' לשם שמים ולא לשום כונה, אפילו כוונת חכמה ועושר שהוא לימין התורה ושמאל, ומכל שכן שלא לפני בני אדם, וכמ"ש בעללות אפרים (מאמר רל) בפסוק (תהלים מה, יא) שכחי עמך ובית אביך, וכנזכר לעיל. ואני שמעתי בשם מוהר"ן שנתן סימן מפסוק (שמות לד, ג) ואיש לא יעלה עמך, ר"ל שידמה במחשבתו שהוא לבדו עומד ומתפלל לפניו ית', ואין איש עמו שיהי' מתפאר לפניו, ודפח"ח. וה"ה בעסק התורה שילמד רק לפניו יתברך. וה"ה בגמילות חסדים שנותן צדקה, יכוין רק לפניו ית' ולא להתפאר.
והנה בש"ס דפסחים דף קי"ב ע"א, שלימד רבי עקיבא לרשב"י שילמד בנו בספר מוגה, אמר רבא בחדתא, דשבשתא כיון דעל על. ופירש רש"י, בחדתא - כשהתינוק מתחיל ללמוד מחדש.
ובזה יובן שופר של ראש השנה, ר"ל בחדתא, בראשי שנותיו של אדם, יזהר בזה שיהי' של יעל פשוט.
או י"ל, אם ירצה שיעלה אל ה', יהי' פשוט ולא ינטה לצד ימין או שמאל, ר"ל פשוט, לב אחד כאלו איש לא יעל עמו רק הוא פשוט לבד, ר"ל רק ה' אלדיו עמו ויע"ל (דה"י ב לו, כג), והוא בין בתורה או עבודה או גמילות חסדים. או ר"ל פשוט, שיכוין להש"י לבדו, שהוא פשוט בתכלית הפשיטות כנודע. או ר"ל שלא ינטה לימין ושמאל כנ"ל.
ופיו מצופה זהב, שלא יכוין לשום זהב, ר"ל שיהי' פיו שמדבר עם הש"י בתורה ותפלה חביב לו יותר מזהב, וכמו שאמר מורי בפירוש הפסוק תפלה לעני כי יעטוף (תהלים קב, א), על פי משל שצוה המלך וכו', ודפח"ח. וז"ש יצפה ויחפה אמרי פיו את הזהב.
ושני חצוצר[ו]ת מהצדדין ושופר באמצע וכו'. הגם שכתבתי במקום אחר דקאי בין בדורש בתורה ומוסר, שיאמר תחלה פשט חריף שיהי' משמח לב הלומדים כמו חצוצרת, ואח"כ יאמר מוסר לשבר לבם כמו שופר שנאמר (עמוס ג, ו) היתקע וגו', ויש לומר תחלה וסוף פשט, ולהאריך במוסר באמצע שמצות היום בשופר. וה"ה המתפלל יש לזמר תחלה הקדיש וברכה ראשונה, וכן בסוף סילוק קדיש, וז"ש מהצדדים. ובאמצע יתפלל בשברון לב הנקרא שופר וכו', יעו"ש במ"א.
וכעת נ"ל בענין החצוצר[ו]ת, שכתב הרב בעל עקידה פ' נח (שי"ב) וז"ל: כי עולם הגדול והקטן הם כשני כלי נגון הנערכים על יחוס א', כי בהניע טור מאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי הב', וז"ש (ברכות ג:) כנור דוד הי' מנגן מאליו וכו', יעו"ש. א"כ זה שאמר ושני חצוצרות מהצדדים, ר"ל שמצד העליון ומצד התחתון השני חצוצר[ו]ת שוין, ולחבר שניהם יחד הוא על ידי שופר שבאמצע, שישפר מעשיו, וכמו שהאריך שם בעל עקידה, יעו"ש.
•
בפסוק האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וגו', כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלדינו, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' צדיק וישר הוא, שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול וגו' (לב, א-ה).
והנה כתבתי בזה במ"א. ועתה באתי לעורר הספיקות, עם קצת ביאור שלא נזכר. והנה קצתן הזכיר הרב האלשיך, והוא, א' קשה לשון האזינו מקרוב לשמים, ולארץ שמיעה מרחוק, למה זה כך. ודרשת חז"ל ידוע. ב' ק' לשון ואדברה שהוא קשות, או לשון מוסר כמו אלה הדברים אשר דיבר משה וגו' (דברים א, א), ואמירה הוא לשון רכה כנודע, ולמה שינה לומר דבור על השמים ואמירה על הארץ. ג' קשה, מאי טעמא אמר האזינו לנוכח, ולארץ אמר לשון נסתר ותשמע הארץ, דהל"ל ושמע הארץ וגו'. ד' קשה, למה בארץ הזכיר פיו כמ"ש אמרי פי, ובשמים לא אמר וידבר פי. ה' קשה, בשמים אומר שיאזינו תחלה ואח"כ ידבר, כאומר[ו] האזינו השמים ואדברה, ובארץ הוא אומר ותשמע הארץ אמרי פי שמשמעו שעוד הוא מדבר היא שומעת.
ו' קשה סמיכות פסוק יערוף אל הקודם. ז' למה שינה, בתואר לקחי אמר יערוף שקשה לזה ונוח לזה, וכפירוש רש"י, ואצל טל זכר אמרתי שנוח לכולם. ח' קשה כי שם ה' אקרא וגו', מה זה נתינת טעם אל הקודם שאמר כי וגו'. ט' למה הזכיר תחלה שם הרחמים, ואח"כ מדת הדין הבו גודל לאלדינו. י' קשה שאין לו שחר כלל, מה זה הבו גודל וגו'. וחז"ל (ברכות מה.) דרשו לענין זימון, מה ענינו לכאן.
י"א קשה, הצור תמים פעלו, למה הזכיר תואר לשון הצור דוקא. י"ב קשה, מהיכי תיתי לומר שאין פעלו תמים ח"ו עד שהוצרך לומר וכו'.
הגם דב' קושיות אלו לבד אפשר לתרץ על פי מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, שהקשה שפעולת אדם הוא נחלק על ד' חלקים, ואחד הוא פועל נכון אשר לזה יתכוין כל פועל בפעולתו, וההיפך הוא פועל ריק וכו'. ומכח זה הקשה בעל עקידה שער נ"ח ושער ק"ג, בשל"ה דף ך"א ע"ב, ושאר מפרשים, בענין דור המבול ודור הפלגה שחרב כל העולם לולי נח שמצא חן, ובענין חורבן בית המקדש וכו', א"כ ח"ו הוי הש"י פועל ריק וכו'. ובאמת אין זה קושיא כלל, וכעין זה תירץ הרלב"ג, כי הזורע תבואה דעתו על הגרעין חטה לבד, וטבע הבריאה להוציא מוץ ותבן ג"כ. כך הענין, צדיק יסוד עולם, ואינך הרשעים הם מוץ ותבן וכו'. ועיין מזה ביא[ו]ר ששינתה ארץ שלא הוציא[ה] עץ ופריו שוין וכו' (חולין ס.), עיין במ"א.
ובזה בארתי פסוק (תהלים צב, ח) בפרוח רשעים כמו עשב, ר"ל כמו עלה שקדמה לפרי שנאמר (יחזקאל מז, יב) עלהו לתרופה, ובגמר הפרי נופלין העלין, כך הרשעים המצירים לישראל הוא לקרבן להש"י שיעשו פרי, ואח"כ בגמר הפרי הם כלין ואובדין, וז"ש להשמדם עדי עד, וק"ל.
וז"ש הצור תמים פעלו, שצייר וברא העולם רשעים וצדיקים, והרוב רשעים והם אובדין, שמא תאמר שנקרא הש"י עבור זה פועל ריק ח"ו, לזה אמר דז"א, כי הצור שצייר וברא עולם תמים פעלו וכאמור, וק"ל. והראי', כי כל דרכיו משפט, בין בכלל בין בפרט, כאשר בארתי.
י"ג קשה במה שאמר כי כל דרכיו משפט, דהקשה האלשיך תחלה אמר לשון יחיד הצור תמים פעלו, וסיים לשון רבים דרכיו יעו"ש. י"ד קשה, וכי ס"ד דאין דרכיו משפט ח"ו עד שהוצרך לאומרו, מהיכי תיתי לומר כך. ט"ו קשה, שחת לו לא בניו מומם, בתחלה עם היחיד ידבר כמשמעות שחת לו, ואח"כ ידבר עם רבים לא בניו מו"מם.
ט"ז קשה, דקאמר צדיק וישר הוא, דבש"ס פרק קמא דראש השנה (יז:) רב הונא רמי, כתיב (תהלים קמה, יז) צדיק ה' בכל דרכיו, ופירש רש"י צדיק במשפט אמת. וכתיב וחסיד בכל מעשיו, שנכנס לפנים מהשורה וכו'. וה"נ קשה כך, דכתיב צדיק, וכתיב ישר שהוא לפנים מהשורה, כמו (עי' דברים ו, יח) ועשית הטוב והישר, וכן דרשו חז"ל (ברכות לב:) חסידים הראשונים היו שוהין וכו' שנאמר (תהלים קמ, יד) ישבו ישרים וגו'. וביותר קשה לרב [הונא] שהקשה מכתובים ולא מפסוקי התורה ממש, שהוא כאן.
הגם דג' קושיות אלו יבואר חדא באידך, על ידי קושיא ג' דהקשו התוספות (ר"ה טז. ד"ה כמאן) כמאן מצלינ(י)ן וכו' (ר"ה טז.).
ונ"ל דכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"א-ה"ב) וכו', והקשה בספר מעין גנים וכו', ומסיק דשני מיני משפט יש, דין כללי ודין פרטי, וכמו שבארתי. ועפ"ז יבואר קושיית התוספות בראש השנה (יז: ד"ה בתחלה), רבי אלעזר [רמי], כתיב (תהלים סב, יג) ולך ה' החסד, וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכו'.
אך דעל כרחך נסתר זה הפירוש דין פרטי גם לרשעים, דזה אינו כאשר נבאר.
ונבאר ש"ס פרק קמא דסנהדרין (ז:), דרש רב נחמן בר כהן, מאי דכתיב (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ, אם דיין דומה למלך שא"צ לכלום, יעמיד ארץ. ואיש תרומות יהרסנה, אם דומה לכהן וכו'. ורש"י ותוספות מחולק וכו' יעו"ש. ובארתי זה לעיל. וכעת נ"ל לדקדק עוד, דהסוגיא מאי דכתיב, דיש לפרש ב' פירושים ולכל פיר[ו]ש יש איזה קושיא, והנה כאן לא נודע ב' פירושים שיהי' שייך להקשות עליו איזה קושיא, עד שאמר מאי דכתיב.
ונ"ל דיש לפרש על פי הסוגיא דיש ב' מיני משפט, אחד דין כללי ואחד דין פרטי, להציל הצדיקים בדין פרטי שאחר דין כללי. והנה לכאורה קשה, ל"ל שידונו הצדיקים עם הרשעים בכללות א', שעי"ז שהרוב רשעים ופן יתחייבו הצדיקים עמהם, לכך צריך לחזור ולדונם בדין פרטי להציל הצדיקים בצדקתם, ומעיקרא דדינא פירכא, הי' לדון את הצדיקים בפני עצמן, ויתר העולם בפני עצמן, ושוב א"צ לדין השני.
אך דאין זה קושיא, כי הש"י חפץ חסד הוא להציל בריותיו, לכך כוללן כאחד, כדי שעם הצדיקים יהיה רוב זכאי ויצאו כולם זכאין בדין ויהיה קיום לארץ לעמוד.
ובזה נסתר פ' הנ"ל, וצריך לתרץ שחת לו לרשע שהוא לעצמו כמ"ש (אבות פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בפני עצמך, מה שאין כן הצדיק שהוא לעצמו גם שהרוב רשעים הוא מומם ולא לו, כי בדין פרטי ניצול הצדיק בצדקתו, וק"ל. ובזה נסתר טענתו (דברים כט, יח) שלום יהיה לי - לעצמי, וק"ל.
ובזה יובן שיש כאן בפסוק רמז הקושיא ותירוצו, וז"ש מלך במשפט, ר"ל מאן מלכי רבנן (גיטין סב.) שהם הצדיקים, מאי טעמא נכללין במשפט הידוע שהוא בכללות העולם ואח"כ לחזור לדונם בדין פרטי, דלא נכתוב לא ה' ולא ו' וכנ"ל. לזה משני כדי שיעמוד ארץ, שיהי' קיום לארץ שהם יתר העם, שעם הצדיקים יהי' רוב וכולם זכאין בדין, וק"ל.