כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו וגו' (ל, יב). ופירש רש"י: כתרגומו, כשתרצה לקבל וכו'. ונראה לי לפרש דכוונת הפסוק על פי מוסר אחד מה שכתבו חז"ל, שאם זה המקבל השפע אינו משפיע לאחרים, נמנע השפע ממנו, כיון שאין מעב(ו)ר וצנור להשפע, וזה סוד גלות השכינה שנמנע השפע ממנה, שאין לה להשפיע בסבת עונותינו המבדילים בינינו וכו'. וז"ש כי תשא את ראש, - כשתרצה לקבל, אז ונתנו, שתתן לאחרים, באופן שיהי' מעבר להשפע, וק"ל.
•
במדרש כי תשא, אמר הקדוש ברוך הוא, חייבים לי ישראל מה שלוו הימני, כמה דתימא (דברים כד, י) כי (תשא) [תשה] ברע(י)ך, אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי ואשלמה להם, שנאמר (הושע ב, א) והי' מספר בני ישראל כחול הים, עכ"ל. וי"ל מה זה ענין לזה, כשיתנו שקלים לא יהי' מספר לבני ישראל.
ונ"ל פשוט דאתי שפיר, דאיתא בתנחומא (כי תשא ט) כשאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך מנה את ישראל, אמר לו הא כתיב (הושע ב, א) והי' מספר בני ישראל כחול הים, ואתה אומר לך מנה את ישראל, איני יכול לעמוד על מנינם. אמר לו כך אמרתי, טול ראשי אותיות של שבטים ואתה עומד על מנינם, וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל וכו'. הרי מה שהוצרך משה למנות ראש שבטי ישראל, הוא משום דלא יהי' מספר להם, שנאמר והי' מספר.
ובזה יובן, דק' דהל"ל כי תמנה את ראש וגו'. אלא לדרוש נמי כי תשא, שאם יפרעו החוב של שקלים, אז יקויים והי' מספר בני ישראל כחול הים, ואי אפשר למנות כי אם ראש בני ישראל, ר"ל ראשי אותיות של השבטים, ואתי שפיר, וק"ל.
•
מצוה - כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו (ל, יב)
והרמב"ם (סה"מ עשין קעא) מנה זה בכלל תרי"ג מצות לתת מחצית השקל בכל שנה. ויש להקשות על הרמב"ם, הא כתיב כי תשא, משמע רשות, ואם הוא צווי הל"ל שא את ראש בני ישראל ונתנו וגו'. וכיוצא בזה הקשה הרב אברבנאל במצות מינוי המלך, שכתב הרמב"ם (עשין קעג) שהוא מצוה, והא בפסוק כתיב (דברים יז, טו) ואמרת אשימ"ה עלי מלך, שום תשים עליך וכו', יעו"ש. ב' לפקודיהם, הוא מיותר ואין לו הבנה כלל. ג' מאי ראש בני ישראל, דהל"ל כי תשא בני ישראל. ושאר הספיקות. גם לשון תשא אין לו שחר. ועוד, כפל לפקודיהם וגו' בפקוד אותם.
ועוד למה מחצית מטבע ולא שלם. והרב ר"ש אלקבץ, והאלשיך מביאו, ביאר טעמו, וז"ל: להורות בני ישראל יחוס אחדות, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחבירו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל א' וא' מישראל נעשה שלם, ע"כ כל א' יתן מחצית. והרב האלשיך מילא דבריו, באומרו ונתנו איש כפר נפשו, והקשה, למה נתחייבו כופר נפש על עון עגל, הלא אשר חטאו בעדים והתראה בני לוי המיתום, ובלא התראה נגפו (יומא סו:), ושלא בעדים בדקן כסוטות (ע"ז מד.), ואם כן הנשארים למה הוצרכו לכופר, וע"כ משום שלא מיחו וכו', ושמא יאמרו מי עשאנו ערבים, ע"כ רימז לנו יתברך במחצית השקל שכל אחד עם חבירו הוא אחד וכו', ודפח"ח.
ואענה חלקי לבאר טעם מחצית, כי תכלית האדם שנברא בחומר וצורה שהם ב' הפכים, כדי להכניע החומר אל הצורה. וכמו שהוא בפרטות אדם אחד, כך הוא בכללות העולם או מדינה ועיר, שהצדיקים הם הצורה והמוני עם הם בעלי הגוף והחומר, והתכלית שיחזירם בתשובה, כמו שעשה אברהם, שנאמר (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, ואז נכנע החומר אל הצורה.
כי כמו שבפרטות אדם אחד הנשמה והצורה אין להתגאות על הגוף, ולומר שהיא נשמה קדושה וחצובה ממקום קדוש מתחת כסא הכבוד, מה שאין כן הגוף יסודה מעפר ונוצר מטפה סרוחה כמאמר התנא באבות (אבות פ"ג מ"א) מאין באת וכו', מכל מקום יורדת בעולם הזה כדי להשלים על ידי איברי הגוף כל המצות לתיקון שלימותה, מה שאין כן קודם לזה אוכלת נהמא דכסופה, ומכל שכן שאין להגוף להתגאות על הנשמה שהיא מפרנסת לנשמה, שבהפרד הנשמה מהגוף אז נשאר הגוף סרוח. באופן שהם צריכים זה לזה, כמו איש ואישה שכל א' חצי הגוף, כך בכללות אין לת"ח וצדיקים לומר שאין צורך בהמוני עם, כי הם תמכי אורייתא וכמה מצות מעשיות נגמר על ידם, ומכל שכן לשאין להמוני עם לומר שאין צריך בת"ח, או להתגאות נגדם מאחר שהם מתפרנסים על ידם, דזה אינו כי נהפך הוא, כמו שאמרו חז"ל (ברכות יז:) כל העולם ניז[ו]ן בשביל חנינא בני וכו'.
ואם כן כל אחד הוא מחצית, ועם שניהם יחד החומר והצורה בין בכלל בין בפרט נעשה אדם אחד שלם, ואז היצר הרע נעשה יצר הטוב, וכמ"ש האלשיך ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט, ח) שהיה היצר הרע גם כן נאמן, וז"ש (שמות יב, ג) שה לבית אבות שה לבית, כי היצר גימטריא שה, כמו שאבות השליטו ביצרן וכו' (ב"ב יז.), ודפח"ח, אם כן העבודה זרה שהוא שה נכנע אל הקדושה. וכן מצינו ביעקב, עם לבן גרתי (בראשית לב, ה), שהי' מקיים תרי"ג מצות עם היצר הרע שהוא נבל (סוכה מה.), ונעשה לב"ן ג"רתי, והבן.
ובהיפך מזה הוא העבודה זרה, שהוא חטא עגל שאמרו (שמות לב, א) עשה לנו אלהי"ם שילכ"ו לפנינו, שאוו לאלהות הרבה (סנהדרין סג.), וזהו חטא ע"גל, ר"ת ע"ם לב"ן ג"רתי, שחסרו זה, הנקרא חטא, כמ"ש אני ובני שלמה חטאים (מלכים א א, כא), ור"ל כשחסרו מדריגה זו, שיש פירוד לבבות, הוא חטא ע"גל.
והתיקון לזה, שיתן איש כפר נפשו מחצית השקל, כי התלמידי חכמים שנפרדו מהמוני עם, ולא קיימו הנפש אשר עשה בחרן, לכך יתן כפר נפשו. וכן המוני עם שנפרדו מהת"ח שהם נפש ונשמה שלהם, יתנו כפר נפשו.
ועל דרך זה כתב האלשיך בפ' נח, מבית ומבחוץ בכופר (בראשית ו, יד), שזה שהסגיר בתיבה, הי' לכפר על שלא יצא להחזיר אנשים למוטב כמו שעשה אברהם, וסגר את עצמו בהתבודדתו ולא רצה להיות רועה על האנשים, לכך הי' רועה בהמות וחיות, יעו"ש.
ונראה לי שזה טעם משנה במס' שקלים (פ"א מ"א) בא' באדר משמיעין על השקלים. דכתבו המפרשים ישנו עם אחד מפוזר ומפורד (אסתר ג, ח), שיש פירוד ביניהם, ויכול נוכל להם, לכך צותה אסתר לך כנו"ס את כל היהודים (אסתר ד, טז), לתקן זה שיהי' כינוס אחדות ביניהם וכו'. אם כן לכך צוה התורה ליתן מחצית השקל בכל שנה כפר נפש, שעדיין לא ניתקן חטא זה, עד שיבא אליהו והשיב לב אבות על בנים וגו' (מלאכי ג, כד), כי עבור שנאת חנם חרב הבית (יומא ט:) עד שישלח אליהו הנביא לתקן זה, ולכך בכל זמן יש לעורר זה בראש חודש אדר קודם קריאת מגילה, אולי יעוררו ויקיצו לתקן זה כמו שתיקנה אסתר אז בזמן הזה, שהי' עת רצון.
והעולה מזה, כי פירוד הנ"ל היינו עבודה זרה, לכך אמר ולקחו שה לבית אבות וכנ"ל. ובזה יובן, דכתב האלשיך בפ' תצוה (שמות כח, יז) טעם י"ב אבני חשן, וא' נקרא ברקת, וז"ל: נקימה על עובדי העבודה זרה גי' תשא, ועם הכולל תשב, מספרו גימטריא ברקת וכו', ודפח"ח.
וז"ש כי תשא, ר"ל כשתרצה שיהי' נשיאת ראש לבני ישראל. לפקודיהם, ר"ל בזמן הפקידה, כמ"ש האלשיך סוף ויחי, כפל הפקידה - ואלדי"ם פקד יפקוד אתכם (בראשית נ, כד), כי הלא פקד את שכינתו הממושכן אצליכם, אז יפקוד אתכם גם כן, יעו"ש. והכא נמי כך, כי רמז על ב' פקיד[ו]ת, א' לשכינה, וא' לישראל, וז"ש לפקודיהם. ואימתי יהי' נשיאת ראש בזמן הפקידה שלא יאוחר, כשיהי' מספר תש"א, שהוא נקימה על עובדי ע"ז, שיתאחדו החומר והצורה להשיב רבים מעון, ויכנע היצר הרע, ויהי' הכל טוב, לכך ונתנו איש כפר נפשו, כאמור.
זה יתנו כל העוב"ר על הפקודים, ר"ל כשעובר זמן הפקידה, מחמת שעדיין לא ניתקן חטא זה, וכל א' הוא מחצית, שנפרד החומר מהצורה, לכך יתנו מחצית שקל בכל שנה, לעורר לבבות בני אדם שיוכנע החומר אל הצורה, שהיא התכלית שנזכה לגואל האמיתי באחדות זה, וק"ל*וזה נראה לי וביום פקדי ופקדתי וגו' (לב, לד), ודרשו חז"ל (רש"י עה"פ, סנהדרין קב.) שאין לך פקידה שאין בו וכו'. כי חטא עגל הוא בכל דור ודור, המעכב זמן פקידה של גאולת השכינה וישראל, שהוא פירוד ושנאה, עד ביאת אליהו הנביא והשיב לב אבות..
•
עוד י"ל, כי תשא הוא לשון הלוואה וחוב, כמו שנאמר (דברים כד, י) כי (תשא) [תשה] ברע(י)ך. ור"ל כשתרצה לחייב ראשי הדור, שתמצא בם אשמת דבר, הוא לאשמת העם - שהוא מצד חסרונם, כמ"ש (שמואל א כ, כה) ויפקד מקום דוד, וכמו שבארתי מ"ש הטור אורח חיים (סי' תכח) פקדו ופסחו, יעו"ש. וכמ"ש ביאר חז"ל (שבת קיט:) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו, יעו"ש. ובזה ביארתי משנה בראש השנה (פ"ג מ"ח) והי' כאשר ירים [משה] ידו וגבר ישראל, יעו"ש, וק"ל.
•
במסכת זבחים דף כ"ב (כא:) אמר רבי יוסי בר חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ד' כהנים ממנו אין מקדשין בו, שנאמר (שמות מ, לא) ורחצו משה ואהרן ובניו ממנו. מיתבי, כל הכלים מקדשין בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית, ובלבד שיהו כלי שרת, אמר רב אדא בר אהבה בקודח בתוכו, והא ממנו כתיב, אמר רחמנא ירחצו לרבות כלי שרת, אי הכי כלי חול נמי, כלי חול לא מצית אמרת קל וחומר מכנו, ומה כנו שנמשח עמו אין מקדש, כלי חול שאינו נמשח עמו לא כל שכן. וכנו מנלן, דתניא רבי יהודא אומר יכול יהא כנו מקדש ככיור, ת"ל (שמות ל, יח) ועשית כיור נחושת וכנו נחושת, לנחושת הקשתיו ולא לדבר אחר. א"ל מר זוטרא מה לכנו שכן אין עשוי לתוכו תאמר בכלי חול שעשוי לתוכו, אלא ממנו למעוטי כלי חול, אי הכי כלי שרת נמי, הא רבי רחמנא ירחצו, ומה ראית, זה טעון משיחה כמותו מה שאין כן זה, עכ"ל.
ופירש רש"י, כיור שאין בו - שאינו מחזיק מים כשיעור ד' קדושין משה ואהרן ובניו, דמשה שימש בז' ימי מלואים, ואע"ג דלא כהנו בבת אחת, מיהו קרא להכי מידרש. מקדשין מתוכן ידים ורגלים, בין שאין בהם רביעית - הלוג מים. קודח - דופנו של כיור ותוחב בתוכו הכלי ויונק מימי הכיור, אבל באפי' נפשיה בעינן מים שיעור ד' כהנים. והא ממנו כתיב - אמתני' פריך, דאמר כל כלי שרת ראוין לקדש. לנחושת הקשתיו [ולא לדבר אחר] - לא הוקשו שניהם בפסוק אחד ללמוד שאר דברים ולומר שכנו מקדש כמותו, דמדאיצטר[י]ך למיכתב נחשת גבי כנו זימנא אחריתי, שמע מינה לאו לאקשינהו בעי, דאי איתקש, נחושת נמי ניתי בהיקש, ע"כ.
ופירש התוספ[ו]ת והא ממנו אמר וכו', נראה דלא כרש"י, אלא והא ממנו כתיב דאין לקדש אפי' קודח אלא א"כ יהא כמוהו שיהא בו כשיעור.
וי"ל, חדא ל"ל להאריך ולומר ובלבד שיהא כלי שרת, דבלאו הכי שפיר פריך יותר. ועוד מה שייך כאן להקשות אמתני' שנזכר שם והא ממנו כתיב, דשם ה"ל להקשות זה.
ונראה לי, דהא קשה ל"ל נחשת בכנו, וכי תימא דהוה אמינא דאיתקש לכיור שמקדשין בו, דע"כ זה אינו דמה כלי חול שעשוי לתוכו אין מקדשין בו מכח ממנו, כנו שאין עשוי לתוכו, פירוש שאין עשוי בשביל שיתנו לתוכו מיד רק להיות כַּן לכיור, לא כל שכן. וכי תימא מה לכנו שנמשח בשמן, ובדין הוא דליקדש, אם כן ל"ל ירחצו לרבות כלי שרת, דבלאו הכי מוכח דמקדש מפני שנמשח בשמן.
אך די"ל ע"כ איצטר[י]ך ורחצו, משום דהתורה רצה לגלות לנו דכלי שרת מקדשין אף שאינו מחזיק ככיור שהוא כדי קידוש ד' כהנים, ובלא ירחצו הוה אמינא ממנו אתי למעט כתוספ[ו]ת הנ"ל דאין לקדש בכלי שרת אלא א"כ יהא כמוהו שיהא מחזיק כשיעור ד' כהנים, לכך איצטרך ירחצו לרבות כלי שרת אף שאינו מחזיק כשיעור הנ"ל. מה שאין כן בכנו שאף שמחזיק כשיעור כיור מכל מקום אסור לפי שאין עשוי לתוכו.
אך דדבר זה קשה להולמו, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, למה עדיף כח כלי שרת שאין צריך שיעור של כיור.
ולפי דברינו יובן, והענין כך הוא, דזה שאמר מיתבי הבין ענין זה שאמרנו דמדכתיב ממנו, וירחצו, ונחשת אצל כנו, ע"כ מוכח דכלי שרת מקדשין אף שאינו מחזיק מדה של כיור וכנ"ל. אך דהוקשה לו באמת למה יעודף כח כלי שרת מכיור, ולמה ישונה זה מזה. לכך הקשה מיתבי כל הכלים מקדשין בין וכו' בין שאין בהם רביעית. אך קשה, דלמא כאן איירי בכלים המחזיקין כדי קידוש ד' כהנים, רק מים אין בו אלא רביעית או פחות, ובכיור נמי אין קפידא רק שיהא מחזיק כדי קידוש ד' כהנים וכרש"י הנ"ל, ובמים אין קפידא ברביעית או פחות, וממילא אין כאן שום פירכא כי תרווייהו בחד קנה עולין, לכך מסיים ובלבד שיהא כלי שרת, ובכלי שרת אף שאין מחזיק שיעור זה מקדשין, נמצא מדמסיים שם ובלבד וכו' משמע דאיירי באינו מחז"יק אלא רביעית או פחות, ואם כן קשה למה ישונה מכיור, ולמה יציבא וכו'.
ומשני, הא דאמר שם ובלבד שיהא כלי שרת איירי בקודח דוקא, דיונק מימי הכיור, אבל באפי נפשי' אסור אף אם מחזיק כדי קידוש ד' כהנים, אלא א"כ יש בו מים כשיעור הנ"ל, ולא הוה יציבא וכו', דודאי עדיף כח הכיור מכלי שרת, דבכיור כיון שמחזיק כשיעור אף שאין בו מים כל כך מותר.
ומקשה, דע"כ אי אפשר לומר זה דכלי שרת צריך להחזיק וכו' וגם מים וכו', דהא כתבה התורה ממנו למעט דאין לקדש בכלי שרת אלא א"כ יהי' כמוהו שיחזיק כשיעור ד' כהנים, ומשמע דאם יש בו מדה כדי קידוש ד' כהנים, אף שאין בו מים כל כך מותר כבכיור, ולדידך קשה על מתניתי' דאמר כל כלי שרת ראוין לקדש, והיינו בקודח, אבל באפי נפשי' וכו', הא ממנו לא אתי למעט רק אם אין הכלי מחזיק, אבל אם מחזיק כדי וכו' אפילו אין בו מים כ"כ מותר, ואיך אמרת כל כלי שרת, דמשמע אף אם הכלי מחזיק, מ"מ בעינן או קודח או שיהי' מים כשיעור.
ומשני, דע"כ ממנו לא אתי למעוטי כלי שרת, דהא כתוב ירחצו לרבות וכו', ומדאיצטריך לרבות ש"מ דבלאו הכי הוה אמינא למעט כלי שרת, וא"כ למה הוצרך התורה למעט, דבלאו הכי אמרינן זה, אלא ממנו קאי על חולין, ולא קשה מידי.
ומקשה, אי הכי כלי חולין נמי, פי' השתא דאמרת ממנו קאי על חולין ואתי למעט אם אינו כמוהו, אבל אם הוא כמוהו דהיינו שמחזיק כדי ד' כהנים מקדשין בכלי חול.
ומשני, דעל כרחך אי אפשר לומר זה, פירוש אף דממנו קאי על חולין, מכל מקום אי אפשר דליקדש וכו', ודו"ק היטיב כי נכון הוא.
•
בפסוק ויאמר ד' אל משה לאמר אך את שבתותי תשמרו וגו' (לא, יב-יג). ופירש רש"י, אך מיעוט, למעט שבת ממלאכת המשכן. ומקשין העולם הא בפ' ויקהל (שמות לה, ב) פירש רש"י, הקדים שבת למלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה שבת. ואם כן הכא גם כן ה"ל להקדים, ול"ל אך. או קשה בהיפוך, למה הקדים שם משה, הל"ל אך.
הגם די"ל דבאמת אמר משה לישראל תיבת אך, אלא שלא נזכר בפסוק, דהרי מצינו הרבה דיני(') שבת נאמר למשה בפרשה כי תשא, ובפרשה ויקהל לא אמר משה לישראל רק מעט מזעיר, וצ"ל משום דכתיב אלה הדברים וגו' (שמות לה, א) מלמד שאמר משה להם הרבה דינים בעל פה, וה"נ בתיבת אך. אלא דלפירוש זה קשה, אם כן למה הקדים שבת למלאכת המשכן, כיון שאמר להם אך.
ועוד קשה על פסוק ואת"ה (ת)דבר אל בני ישראל אך וגו', דהל"ל דבר וגו'. ועוד הקשו המפרשים, דלעיל מוכח מתוך פירוש רש"י מדנסמכה פרשה שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת, וא"כ אך ל"ל.
ונ"ל, דעל כרחך מוכח דפרשה ויקהל נאמרה בשבת, דאיתא בילקוט (ח"א רמז תח) בשם מדרש, ויקהל, אמרו רבותינו מתחלת התורה ועד סופה לא מצינו פרשה שנאמרה בראשה ויקהל אלא זו, א"ל הקדוש ברוך הוא למשה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת וכו'. א"כ השתא קשה מנלן לומר דמשה הקדים שבת למלאכת המשכן שאינו דוחה שבת, דלמא משום הכי הקדים דיני שבת שהוא מענינו של יום, שהיה זה בשבת. וע"כ צריך לומר דבאמת אמר משה לישראל אך, ללמד הנ"ל, והוא שאינו נזכר בפסוק, דאין צריך למיכתב כמו שאר דיני שבת, וכנ"ל.
ובזה יובן כוונת הפסוק, שאמר לי' הקדוש ברוך הוא למשה ואת"ה (ת)דבר אל בני ישראל א"ך וגו', ור"ל אני איני צריך לומר לך א"ך ללמדך דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת, דזה מוכח מסמיכות לחוד, וכנ"ל. מה שאין כן אתה צריך לומר לישראל בסגנון זה א"ך את שבתותי וגו', לפי שאתה תאמר לישראל זה בשבת, ולא יהי' מוכח מסמיכות, וצריך אתה לפרט להם זה בתיבת אך, וק"ל.
ובזה יבואר כוונת רש"י שם ג"כ, שכתב וזה לשונו: הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה שבת. וקשה למה לי תיבת לומ"ר. ונראה לי דהכוונה מדהקדים להם דיני שבת למלאכת המשכן שלא כסדר שנאמר לו מפי הגבורה, וע"כ משום שהי' זה בשבת, והדין נותן להקדימו שהוא מענינו של יום, לכך הוצרך לומר שאינו דוחה שבת, ור"ל שהוצרך לפרש להם שאינו דוחה שבת, דמסמיכ[ו]ת לא הי' מוכח כלום, והא שלא נזכר בפסוק מה שפרט להם, י"ל כנ"ל, וק"ל.
•
במתניתין פרק ג' דשבת (מ"ו) נותנין כלי תחת הנר לקבל נצוצות, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. ולהבין זה, נראה, דאיתא הצדיק נקרא כלי של השכינה, וכמ"ש בזוהר (ח"ב ריח.) דאינון מאנין תבירין דילי' וכו'. ונר היינו השכינה, דהתורה נקרא אור דהיינו ת"ת, ונר מצוה היינו מלכות. והצדיקים הן מרכבה להשכינה, כמ"ש באברהם (בראשית יז, כב) ויעל אלדים מעל אברהם וגו'. ור"ל שהם הצינורות להיות שופע בהם ניצוצי השכינה, שישפיעו לכל העולם וכו', דהיינו שהם מעלין הניצוצות הקדושים שיש בין הקליפות, שיהי' מיין נוקבין להשכינה להתייחד וכו', ולחזור ולקבל השפע דרך הצינורות שבהם להשפיע לכל העולם. והיינו על דרך כל העולם ניזון בשבי"ל חנינא בני וכו' (ברכות יז:), ור"ל דרך שביל וצינורות שיש מעבור לשפע בחנינא בני, להשפיע לכל העולם וכו'.
אך שיש הפרש בין כשהוא מעלה הניצוצות, אז הוא ע"י שם של מ"ב הנקרא אש, שהוא יסוד האש העולה למעלה. וסוד שם של ע"ב הוא הנקרא מים של חסד, המוריד השפע מלמעלה למטה, והוא גובר על יסוד האש ומכבה אותו, שהוא מצד ימין הגובר על שמאל שהוא אש הגבורה.
ובזה יובן, נותנין כלי תחת הנר, ר"ל ראוי לאדם שיהי' בתואר כלי תחת הנר, שיהי' מרכבה להשכינה, בענין שיקבל הניצוצות - שיהי' מיין נוקבין לעלות ניצוצי הקדושה. רק שלא יתן לתוכו מים של חסד שהוא של ע"ב, כי הוא מכבה יסוד האש, ובזה צריך שם של מ"ב שהוא יסוד האש להעלות הניצוצות כדי שיהי' מיין נוקבין ליחוד העליון, ולהוריד אחר כך השפע למטה בתחתונים, וק"ל. ועיין בחסד לאברהם עין יעקב נהר נ"ז מזה, יעו"ש, והבן.
•
ונבאר משנה בפרק י' דערובין (מי"ג), קושרין נימא במקדש ולא במדינה, ואם בתחלה כאן וכאן אסור. ונשאלתי משנה זו, וב[י]ארתי. ועתה באתי בקצרה, כי שמעתי בשם מורי ביאור משנה (זבחים פ"ה מ"א) קדשי קדשים שחיטתן בצפון, וקדשים קלים שחיטתן בכל מקום (שם, מ"ו). שהיצר הרע בא אל הת"ח בדמות יצר הטוב לעשות מצוה, מה שאין כן להמוני עם, ודפח"ח.
וכעין זה בארתי מ"ש (עי' דברים ד, ג) לא תוסיפו על וגו' ולא תגרעו, זכור אשר עשה ה' בבעל פעור. שסב' ת"ח שעושה מצוה לפעור לע"ז, כי היצר הרע בא לת"ח בלבוש יצר הטוב, מה שאין כן להמוני עם וכמ"ש, יעו"ש. ובזה יובן, לא תוסיפו שגורם גרעון, והראי' מבעל פעור שסברו שעשו מצוה וכו'.
וזהו ג"כ אין בין חמץ למצה אלא משהו, ולכך יזהר במשהו חמץ של יצר הרע כמלא נימא ג"כ, וכמו ששמעתי משל מהרב המגיד מ"ו מנחם, באחד שמכר בית חוץ ממלא נימא שהניח לעצמו, ועי"ז ניגרש מהבית וכו' ודפח"ח.
ובזה יובן קושרין נימא במקדש, ר"ל בתלמיד חכם צריך ליזהר כמלא נימא שניתק צריך לקשרו בשבת, ודוקא בת"ח שנקרא מקדש, מה שאין כן איש המוני שנקרא מדינה, וק"ל.
או דאותיות נימ"א הוא יאמן, שצריך ליזהר מלהוציא דבר שקר בשבת כדאיתא במשנה דמאי וכו' (פ"ד מ"א), והטעם כי תחום שבת אותיות חותם, שהוא אמת חותם המלך הוא שבת שהוא אמת. וז"ש קושרין במקדש, שיזהר לקשר מן שקר קשר, ומן נימא יאמן, גם במשהו כמלא נימא, ודוקא במקדש שהוא ת"ח שנק' שבת דכולא שתא, ולא במדינה - המוני עם, ובתחלה כאן וכאן אסור, והבן.