וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה וגו' (ל, ב-ג). ובספרי (מטות א) זה הדבר, משה נתנבא בכה אמר ה' כחצות וגו' (שמות יא, ד), והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר וכו'. וי"ל למה ישונה כאן שדיבר אל ראשי המטות, ואם סדר הלימוד היה כך, קשה פשיטא דאין צריך לאומרו. ב' מהו זה הדבר, ואם להודיע מעלת משה רבינו ע"ה כמ"ש בספרי, קשה חדא מהו המעלה שנתנבא בזה הדבר, ועוד למה נרמז זה בפ' נדרים. ג' להבין מהו לאסר אסר על נפשו. ד' ככל היוצא מפיו יעשה, בלא נדר ושבועה משמע, וכמ"ש האלשי"ך יעו"ש.
ונראה לי, דאיתא בפ"ג דאבות (מ"ט) רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו וכו'. והקשה במדרש שמואל דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא וכו'. ועוד הא אין בור ירא חטא וכו', ואיך אמר רבי חנינא כל שיראת חטאו קודם לחכמתו וכו', כי זה הדבר אי אפשר להיות. ועוד, דהל"ל כל שיראה קדמה לחכמה וכו'.
ונ"ל דאיתא במשנה פ"ג דאבות (מי"ד) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתירה נודעת להם שניתן כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. והספיקות רבו.
וכעת נראה לי, דאיתא במשנה (ח) סמוך לרבי חנינא הנ"ל, רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו וכו'. אם כן לפי זה יש לומר ח"ו שהתורה הוא מקח רע, מאחר שהזכירה והשכחה אינו ברשותו של אדם, וכמו שהקשה בעקידה (פ' תצוה שער נא) מובא לעיל שאם נפסד אצלו מוח הזכרון הוי כמו שנפסד הראי' והשמיעה, דהוי אנוס ולא יאשם וכו', ואפילו הכי אמר רבי דוסתאי גם השוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו, א"כ מי זה הוא שלא ישכח אף דבר אחד, ומיד מתחייב בנפשו, א"כ התורה ח"ו קרוב בהפסד ורחוק משכר, ואיך שייך לקרותו כלי חמדה.
אמנם דבר זה ביאר בעל עקידה היטיב, כי בכל מקום אשר בא מצות הזכירה, צוה לעשות מעשה אשר בו תיקשר הזכירה, כמו מצות ציצית וכיוצא בזה שהוא כמו קשר שלא לשכחה וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, חביבין ישראל, ומצד החיבה ניתן להם התורה, ולא למלאכי השרת ולא לשאר אומות העולם, ולכך נקרא כלי חמדה, שחמדוה מלאכי השרת ואמרו תנה הודך על השמים (שבת פח:), ולא משום שהיא מקח רע לא רצו שום אומה לקבלה, והוה כזבינא דרמי על אפי' ח"ו, וכפה לישראל בהר כגיג[י]ת לקבלה. דזה אינו, כי נק' כלי חמדה שחמדוה, ואפילו הכי נתנה לישראל דוקא.
וכי תימא הא השכחה נק' קרוב לאונס, ואפשר אמרו כל השוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו, ואיך יש לקרותו כלי חמדה. וזהו טענת המלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו (שבת שם), ר"ל מצד שהוא אנוש, בלתי אפשרי כי תזכרנו לכל התורה, שלא ישכח דבר אחד. ובן אדם כי תפקדנו, שיהי' האדם בכלל הזכירה והפקידה, זהו אי אפשר רק למלאכי השרת שהם בעלי הזכירה, ראוי להם התורה.
לזה ביארה המשנה עצמה ואמר חיבה יתירה נודע"ת להם, שלא יבואו לשכחה על ידי שיקשרו במעשה, ועל ידי זה יהי' נוד"עת להם תמיד, על ידי מוח הזכרון שהוא חב"ד, ושפיר נקרא כלי חמדה שבו נברא העולם בחכמה ובתבונה ובד"עת, כדיליף בש"ס דברכות (נה.) יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ, שנאמר (שמות לא, ג) בחכמה ובתבונה ובדעת וכו', והם מוחין הזכרון כנודע. וזהו שסיים כי לקח טוב נתתי לכם, רק תורתי אל תעזובו לשכחה בידים שישב ויסירם מלבו, כדמסיים רבי דוסתאי ממש, וק"ל.
ובזה יובן אמר רבי חנינא בן דוסא, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו', ר"ל דקאי אדסמיך דאמר רבי דוסתאי כל השוכח דבר אחד ממשנתו וכו', ולכך הוא ירא חטא, מיד שלמד דבר אחד או שתיים ונקרא תלמיד, ואח"כ תלמיד חכם, ואח"כ תואר חכם כנודע, וקודם שנכנס בתואר חכם, מיד שלומד, הוא חושש שלא ישכח דבר זה ויהי' חטא שנתחייב בנפשו, ולכך מיד הי' קושרו במעשה שלא ישכח. וז"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, שלא ישכח.
וזש"ה (משלי ג, א) בני תורתי אל תשכח ומצותי ינצרו לבך, ופירש במדרש על ידי יראת שמים לא ישכח התורה, לאוקמא גירסא סייעתא דשמיא. (מגילה ו:). ולדברינו יובן, כי עצה היעוצה שלא ישכח תורתי על ידי שיקשרה במעשה המצוה, ואז מצותי ינצר לבך, שלא ישכח, וק"ל.
וזהו ענין זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (ר"ה כז.), כי שמור שלא תשכח הוא על ידי זכור, מעשה המצו', כי זכרי עם ו"ה רמ"ח מצות עשה, והבן. וז"ש (אסתר ט, כח) והימים האלה נזכרים ונעשים, ר"ל זכור ע"י מעשה.
ובזה יובן וידבר משה אל ראשי המטות, ר"ל כי יש ג' מוחי הזכרון חב"ד, ובחי' משה הוא דעת המייחד בין חכמה ובינה שהם או"א גימטריא זכ"ור ע"ב קס"א, כמו שכתב בכתבים. וז"ש וידבר משה בחינת דעת, אל ראשי המטות שהם ג' רישין שבו כלי הזכירה, להמשיך בחינת הזכירה אל בני ישראל, והיינו לקשרו במעשה, וז"ש כי ידור נדר לה' לאסר אסר על נפשו, ר"ל לקשר קשר על נפשו שהיא במחשבה, שלא ישכח ולא יחל דברו, כי השוכח דבר אחד וכו'. ועצה יעוצה ככל היוצא מפיו יעשה, מה שלומד ויוצא מפיו יראה לקשרה בעשיות המצות, ובזה אסרה אסר על נפשו, שקשר המחשבה והזכרון ע"י המעשה, והבן.
אך כדי לבאר קושיא ב' הנ"ל, לבאר הספרי זה הדבר. נ"ל דאיתא בכתבים הלומד ושוכח הוא מעלמא דנוקבא, וזכירה מעלמא דדכורא וכו', יעו"ש.
ונראה דזהו כוונת המשנה הנ"ל (אבות פ"ג מ"ט) סיפא כל שיראת חטאו קודמת וכו', כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו (מרובין) [מרובה] ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכו'. והספיקות בזה עיין במפרשים.
ונ"ל דמצינו מרובין הוא לשון חשיבות, כמ"ש (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים כי אתם המעט וגו', ופי' חז"ל (חולין פט:) המעט הוא לשון שפלות, שממעטין עצמם וכו', א"כ מרובכם הוא חשיבות.
והנה שמעתי ממורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), לקשר המעשה אל המחשבה שהיא אבא חכמה כ"ח מ"ה, וזה בכחך עשה, ודפח"ח. ונמצא כאשר מקשר מעשה אל הזכירה וכמו שכתוב בעקידה שזכרתי לעיל וכו', אז מקשר מלכות אל אבא ע"ב הנקרא חכמה, ואל אמא קס"א הנק' בינה, ושניהם גימטריא זכ"ור ע"ב קס"א, ונעשה אז הכל רחמים בסוד (בראשית טו, ו) ויחשבה לו צדקה שכ' בזוהר נשא דף קמ"ח (ע"א), והבן.
ובזה יובן משנה הנ"ל כל שמעשיו מרובים מחכמתו, ר"ל כל שמעשיו חשובין, מצד שנמשך מחכמה, שקשר המעשה אל החכמה ומחשבה על דרך בכחך עשה כנ"ל לקשר המעשה עם הזכירה, אז חכמתו מתקיימת, כמ"ש בעקידה הנ"ל. וכל שחכמתו (מרובין) [מרובה], שאין לו חשיבות רק ממעשה, עולם העשיה עלמא דנוקבא, ושם השכחה, אין חכמתו מתקיימת, וק"ל.
ובזה יובן וידבר משה אל ראשי המטות, ר"ל כי בחינת משה דעת, מייחד בין חו"ב שהם ראשי המטות ג' מוחי הזכרון, שזהו ענין נדרים איש כי ידור נדר לה', לקשר מלכות אל בינה הנק' נדר לה' שהם חו"ב תרין ריעין דלא מתפרשין.
והכל רמז בזה הדבר, כי כל הנביאים נתנבאו בכה שהיא מלכות שנק' כה, אשר דינין מתערין מנה. נוסף עליהן משה שנתנבא בזה הדבר, שהיה בחי' הדעת לחבר הדב"ר בז"ה שהיא יסוד שנקרא זכור, הנמשך מע"ב קס"א גימטריא זכ"ור, כי יסוד עולה עד הדעת בסוד ויכלכל יוסף את אביו (בראשית מז, יב) שכ' בכתבים יעו"ש.
וז"ש לאסר אסר על נפשו, ר"ל לקשר המעשה שזה אסר, על נפשו - לחבר' אל המחשבה שנק' נפש, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' מקוואות פי"א הי"ב) מובא לעיל יעו"ש. לכך חכם מתיר הנדר, כי בשרשו יכול להתיר הקשר, והבן.
וכתבתי ביא[ו]ר פסוק (קהלת ה, א) כי אלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבר[י]ך מועטין, כי האדם יעשה את עצמו מרכבה לשם הוי' בפנימיותיו, וז"ש (תהלים טז, ח) שויתי ה' וכו', ולשם אלהים בחיצונותיו, בסוד כי בצלם אלהים עשה את האדם וכו' (בראשית ט, ו), יעו"ש.
ובזה יובן הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו', ר"ל כמה חביבות יש לאדם בצלם זה שנברא שיוכל להיות מרכבה לצלם אלהים, וכאמור. וכל זה הוא בכח, ומכל שכן כשהוא בפועל שעושה עצמו מרכבה לשם אלהים וכנ"ל, שאז הוא בצלם אלהים ממש, וז"ש חיבה יתירה נודע"ת להם, ר"ל שנודע לאדם מדריגה זו שנברא בצלם, כדי שיעשה עצמו מרכבה לצלם אלהים, ובאמת כך עושה עצמו מרכבה לשם זה שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם, לתכלית זה שיעשה את עצמו מרכבה, וק"ל.
ועתה נבאר משנה חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה וכו'. והענין, דכ' בפרי עץ חיים הלכות קריאת שמע וברכותיה פרק ד', כי כוונת ק"ש להמשיך מוחין לזו"נ שהם הבנים דאו"א, והמוחין נמשכין מהאבות שהם או"א. וא"כ אנו צריכין לזווג תחלה או"א, וע"י זווג או"א, יורדין המוחין אל זו"נ. וכדי לזווג או"א צריך להעלות מ"נ אל או"א כדי שיזדווגו. והנה זו"נ הם נקראו בני או"א מעלים מ"נ לאו"א, ואנחנו בני אדם נקראו לזו"נ בנים, כמ"ש (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם שהם זו"נ, לכך נשמת הצדיקים מעלים מ"נ לזו"נ, שהם נפש ורוח של הצדיקים. אך הנשמה שהיא מבינה, ונשמה לנשמה מאבא, מעלים מ"ן לאו"א שמשם נחצבו, ומשם נקראו ישראל אחים וריעים לזו"נ, שנאמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי וגו' יעו"ש.
עוד מבואר שם, וביותר בק"ש שעל המטה פרק ז', כי כוונת קריאת שמע לעשות כלי לבינה ומלכות כמו שהי' בביאה ראשונה לעשותה כלי, וז"ש (סנהדרין כב:) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי וכו', יעו"ש.
ובזה יובן חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, ר"ל שהם מעלים מ"נ על ידי שם ב"ן לזו"נ, וז"ש בנ"ים למקום. ועוד חיבה יתירה נודעת להם, מה שהי' בכח, עכשיו הוא בפועל ונודעת להם שהם בנים להעלות מ"נ, ועושים בפועל תורה ומצות כדי להעלות מ"נ לזו"נ, שאז בפועל נקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם (דברים יד, א), שהם זו"נ, והבן.
ועתה נבאר משנה חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה וכו'. דקבלתי ממורי וזכרתי במקום אחר כאשר האדם לומד בלי דעת או שאינו מבין, אז הוא בבחינת מלכות, וכאשר הוא לומד ומבין עם הדעת אז מקשר מלכות עם הבינה וכו', ודפח"ח.
ובזה יובן חביבין ישראל שניתן להם זה הכח לעשות כלי חמדה, ר"ל לעשות כלי לבינה ומלכות על ידי קריאת שמע שעל המטה, שתהי' כלי חמדה לפניו ית', בסוד כוס שאינו פגום וכמ"ש ברעיא מהימנא פ' אמור דף פ"ט (ע"ב) יעו"ש, שתהא חמדה, חביבה על בעלה כמו בביאה ראשונה וכו'. חיבה יתירה נודעת לו, ר"ל כאשר עושה עם הדעת, אז ניתן להם לעשות כלי חמדה לבינה שבו נברא העולם הם זו"נ ז' ימי הבנין, שהם בנים לבינה.
וז"ש כי לקח טוב נתתי לכם הנגלה הם מלכות, ונוסף לזה כשעושה עם הדעת אז נתתי לכם תורתי, חלק הנסתר הוא הבינה, לכך אל תעזובו, והבן, והשם יתברך יכפר.
עוד יש לומר ג' משניות הנ"ל, חיבה יתירה נודעת וכו'. על פי ששמעתי ממורי כי על ידי הדעת מקשר מלכות בבינה, וכנ"ל. א"כ מבואר ג' בבות הנ"ל בסגנון א', בבא א' חביב אדם שנברא בצלם, גם בלא דעת הוא חביב, רק שהוא בבחינת המלכות. אבל חיבה יתירה נודעת לו, ר"ל כשהוא עם הדעת אז מקשר מלכות בבינה, והבן.
בבא ב', חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, גם שאינו ידוע לו זה, חביבין, ומכל שכן חיבה יתירה יש, כאשר נודעת להם שנקראו בנים למקום וכו', והבן.
בבא ג', חביבין ישראל שניתן להם כח לעשות כלי חמדה, גם בלא דעת, ומכל שכן שיש חבה יתירה כאשר נודעת להם, אז ניתן להם כח לעשות כלי חמדה לבינה שבו נברא העולם וכאמור, והבן.
ועל פי זה נבאר סיום מסכת נזיר (סו:) אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל וגו', והסוגיא לומר הדרן עלך הכותים אין להם נזירות וכו', ואז שפיר סליקא מסכת נזיר.
ובזה נבאר משנה סוף עוקצין (פ"ג מי"ב) אמר רבי שמעון לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, וכבר כתבתי מזה.
וכעת נ"ל על פי הנ"ל, ומבואר בפרי עץ חיים פרק ד' הנ"ל, כי תחלה צריך לעשותה כלי, למלכות, כדי לקבל טפה העליונה מישראל סבא, שהוא שפע וברכה כדי להשפיע לתחתונים. ולכן בבעילה ראשונה עושה אותה כלי, והיינו על ידי יסוד הנקרא שלום וכו'.
ובזה יובן, אמר רבי שמעון לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל דייקא, אלא השלום. כי תחלה צריך לעשות כלי למלכות, כדי להחזיק ולקבל הטפה עליונה שהיא שפע וברכה מהקדוש ברוך הוא הנק' ישראל סבא, ולהשפיע לישראל למטה, והיינו על ידי יסוד הנקרא שלום. וז"ש ה' יברך את עמו ישראל בשלום, כי מלכות נקרא א"ת, שנכללת מן ך"ב אתוון מן א' עד ת'. ותחלה יברך וישפיע א"ת, ואח"כ על ידה לעמו, והיינו על ידי הכלי שנעשה היסוד הנקרא שלום, והבן, והשם יכפר.
ובזה יובן, אמר רבי אלעזר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ר"ל שהת"ח עושה כלי למלכות הנקרא עולם, על ידי יסוד הנקרא שלום, וזה שאמר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. אך דקשה על זה, לכך אמר הדרן עלך הכותים אין להם נזירות, ובזה מבואר קושיא הנ"ל, ושפיר סליקא מסכת נזיר, דלא קשה מידי.
והוא, דאיתא במשנה דאבות (פ"ו מ"ד) כך דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו', אם אתה ע[ו]שה כן אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב וכו'. והקושיא מפורסמ(ו)ת, מאי אשריך בעולם הזה, בשלמא לעולם הבא אתי שפיר.
ונ"ל דאיתא בש"ס (ברכות יז:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. ויש להבין ל"ל הסיפא וחנינא בני די לו בקב חרובין, שהוא ללא צורך.
ונ"ל דאתי לתרץ ג' קושיות הנזכר בזוהר פ' פנחס דף רכ"א (ע"א) דשאיל ההוא חכים גוי לרבי אליעזר ג' שאלות, אתון אמרין דיתבני לכו בי מקדשא, והא כתיב (חגי ב, ט) גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון, וכבר היו וכו'. ותו אתון אמרין דאתון קריבין למלכא עלאה יתיר משאר עמין, והוו אתון בצערא ובדוחקא יתיר מכל עמין, אתון רחיקין מניה וכו'. ותו אתון אמרין דאתון לא אכלין נבילות וטריפות דתהווין בריאין, (ואנו) [ואנן] אכלין הכל, ואתון חלשין ואנן בריאין וכו'. ומסיק, מילין אלין דשאל ההוא רשע, אנא שאילנא יומא חד לאליהו, ואמר דהא במתיבתא דרקיעא אתסדרו קמי' דקב"ה והכי הוא, יעו"ש.
ונ"ל דג' שאלות אלו יתורץ א' בחבירו, דכ' בעקידה (שער ח) לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב, יח), כשאין לו נגדות לא נקרא פועל טוב, רק אעשה עזר כנגדו, או שיוכנע חומר אל הצורה או הצורה לחומר לפי בחירתו וכו', מובא לעיל. והעיקר תכלית בריאת אדם שיכניע החומר לצורה, ויתקדש בקדושת המאכל והשתי', שהיא עיקר שורש הקדושה, כמ"ש הרמב"ן קדושים תהיו וכו' (ויקרא יט, ב). ואז יוכל להתקדש עד שנקרא מקדש, וכמ"ש (שמות כה ח, עי' אלשיך הק') ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בסוד היכל ה' (ירמיה ז, ד). ומי שבוחר בתאוות עולם הזה כי תאוה היא לעינים, מואס בעניני הרוחני ועולם הבא, וכמו שכתוב בעקידה (עי' שער עג) ותשחק ליום אחרון וכו' (משלי לא, כה). והמואס בעניני עולם הזה הוא הבוחר ומתאוה ליום אחרון, לעולם הבא, כי עולם הזה ועולם הבא הם ב' צרות זה לזה, זה קם וזה נופל. וכמ"ש בעקידה (שער כג) וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה, כו), מה שדש עשו בעקב עניני עולם הבא, זה אחז יד יעקב וכו'.
וזה יהי' תוכן תשובה אל ג' שאלות, כי כאשר האדם מקדש את עצמו שיהי' מקדש ה', אשר אז יהי' גדול כבוד הבית האחרון, על ידי שלא הי' משחק ליום אחרון, ונתקדש שיהי' אדם מקדש ה', ונקרא בית אחרון, שכל פעולותיו הי' ליום אחרון, לכך נוצר תאנה וגו' (משלי כז, יח) - גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון, ר"ל מן זה האדם שבחר בעניני עולם הזה שנקרא ראשון, וזה לא רצה להנות מן העולם הזה ונטלו אחרים שפעו ומזונו בעולם הזה. וכאשר שמעתי פירוש הש"ס הנ"ל, כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, והטעם בזכות שחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת ולא רצה להנות בעולם הזה, ונהנין אחרים מן מזונו בעולם הזה, והוא נהנה לעולם הבא, ודפח"ח. א"כ על ידי שסבל דוחקא וצערא בעולם הזה, זכה להכניע החומר אל הצורה ויהי' מקדש ה'. וכבר נודע מה שאמר בזוהר פרשה שלח לך דף (קס"ה) [קס"ח] (ע"א) ה' צדיק יבחן (תהלים יא, ה), רב מתיבתא נחית וגלי מה דשמע לעילא, אעא דלא סליק נהורי' יבטשון בי' ואנהיר, גופא דלא סלקא בי' נהורא דנשמתא יבטשון בי' וכו', יעו"ש, הרי על ידי חולשת הגוף נכנע החומר אל הצורה ונתגבר כח הנשמה.
וא"כ מבואר ג' שאלות הנ"ל בחדא מחתא, כי האדם שיזכה להיות נקרא גדול יהיה כבוד הבית האחרון, הוא ע"י שהם בצערא ובדוחקא בעניני עולם הזה, כמו חנינא בני שזכה וכו', והעיקר להתקדש בקדושת המאכל ושתיה, ועל ידי תשות כח הגוף מגביר כח הנשמה, ויכול להתקדש להיות מקדש ה'.
ואפשר שזה מרומז בזוהר בתשובת השאלה, כי מקדש ה' כוננו ידיך, היינו האדם וכנ"ל, והוא לבם של ישראל, שבזכותו ניזונין מן הלב כל האברים, והבן.
ובזה יובן כך דרכה של תורה פת במלח וגו' אם אתה עושה כן, אז אשריך בעולם הזה, האושר שלך וזכותך אוכלין בני עולם הזה. וטוב לך גנוז לעולם הבא, כמו רבי חנינא הנ"ל.
ובזה יובן הדרן עלך הנ"ל, תלמידי חכמים מרבים שפע ושלום בעולם כמו רבי חנינא הנ"ל. אך שמא תקשי שאלה הנ"ל, מאחר דזכותם גדול וקריבין למלכא עלאה, מאי טעמא הם עצמם בצערא ודוחקא, וזהו עצמה הי' שאלת התורה ששאלה לקב"ה מפני מה בני התלמידי חכמים הם עניים וכו', כמו שאמר במדרש (ילקוט תהלים רמז תרכט).
לכך אמר לתרץ זה הדרן עלך הכותים אין להם נזירות וכו'. וקשה, מאי טעמא ישראל יש להם נזירות ופרישות על ידי קדושת המאכל והשתיה לפרוש מיין ונקרא קדוש ה', מה שאין כן העכו"ם אין להם נזירות ופרישות, ואוכלין ושותין הכל. וצ"ל כנ"ל בשאלה ג', כי ה' צדיק יבחן (תהלים יא, ה) להחליש הגוף להגביר כח הנשמה, מה שאין כן העכו"ם כי נר רשעים ידעך (איוב כא, יז) ואינו מחליש גופם.
א"כ שפיר סליקא לה מסכת נזיר, כי התלמידי חכמים על ידי פרישתם שאינם לוקחים לעצמם שפע בעולם הזה, לכך מרבים שפע ושלום בעולם, וסיים שפיר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, והבן.
•
בפסוק וידבר ה' אל משה לאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, וידבר משה [וגו'] החלצו מאתכם אלף למטה וגו' (לא, א-ד). וי"ל, א' כפל נקם נקמת וגו'. ב' הש"י אמר נקמת ישראל, ומשה אמר נקמת ה' במדין. ג' למה אלף למטה דוקא. ד' למה נכתבה מה דהוי הוי, וע"כ (שהיפ') [שהפרשה] זו בכל אדם ובכל זמן.
ונבאר מדרש (ילקוט רמז תשפה) נקם נקמת, אמר ליה משה אתמול אמרת לי (דברים ב, ט) אל תצ(ו)ר את מואב, ועכשיו נקם. א"ל הקדוש ברוך הוא, כשאמרתי לך אל תצ(ו)ר את מואב לשם האב נקראו, ותקרא שמו מואב (בראשית יט, לז), אבל עכשיו שנשתנו דינם ביני ובין בני ישראל, לכך קראן מדינים ע"כ, והוא פלאי.
ונבאר שם דאיתא נקם נקמת, א' כנגד מדין וא' כנגד מואב וכו'. והנה לפי זה אתי שפיר מדרש הנ"ל ג"כ, שהי' משה תמה הלא אמרת אל תצ(ו)ר את מואב וכו', וא"כ ב' נקמ[ו]ת למה. ומה שהשיב הש"י שנשתנו דינם צריך ביאור.
ונ"ל דכתבתי, ביאור קושיא על הרמב"ם שכתב במשנה דבכורות (פיה"מ תמורה פ"ה מ"א) כיצד מערימין על הבכור וכו', כי תחבולות היתר נקרא ערמה וכו'. והא כתיב (בראשית ג, א) והנחש היה ערום, וכל תחבולותיו לאסור, למרוד בו יתברך וכו'. ומשני הפסוק עצמו, והנחש הי' ערום מכל חית השדה אשר עשה ה', דהוא מיותר אשר עשה ה', דכבר נודע זה, אלא דמשני מאחר שעושה שליחותו ית' כמ"ש בזוהר תרומה (קסג.) משל לזונה וכו', ושפיר נקרא ערמה תחבולות היתר, וזה דמשני אשר עשה ה', וק"ל.
והנה נודע מה שאמרו חז"ל (זח"ב קנד:) דהיצ"ר לא אשתכח אלא מגו משתיא, כמ"ש ישעיה סימן ה' (יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדפו, שהם רודפין אצל השכר, ולא להביא לביתם. וכמ"ש במדרש הנעלם פ' וירא (קט:) שאין יצה"ר מתעורר אלא מתוך השתיה, הה"ד (בראשית יט, לג) ותשקין את אביהן יין וכו', כי אמרו אבינו זקן, זה יצה"ר מלך זקן וכסיל. ואיש אין בארץ (שם, לא), אין איש צדיק בארץ שליט ביצרו, הרבה רשעים יש בארץ, נעשה כדרך כל הארץ, כדרך כל הרשעים וכו', עד שהיצה"ר הורגו ומוליכו לגיהנם וכו', יעו"ש. העולה משם כי מן לוט נולד היצר הרע על ידי השתיה.
ונראה דלכך נקרא מואב, שהוא מן אב שבשמים, משל לזונה הנ"ל שעושה שליח[ו]ת אבינו ית' כדי שהאדם יתגבר עליו ויקבל שכר.
אך דכל זה כשעושה שליחות האב, לפתות האדם לעשות עבירה, וכשלא ישמע לו יקבל שכר. מה שאין כן אם היצה"ר (נשתנו) [נשתנה] דינו, שאינו לבוש לבושי היצה"ר, רק לובש לבושי היצ"ט לפתות האדם לעשות מצוה, כמו בחטא פעור, וכמ"ש האלשי"ך ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כה, ג) שגם תואר ישראל נכשלו בפעור, שסברו מצוה לבזות עבודה זרה, ובאמת זהו עבודתו. ועל זה אינו עושה שליחותו ית', כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג.), שסובר שהוא מצוה, וכמו ששמעתי בשם החסיד מוהרי"ל מבראד פירוש הפסוק תהלים סימן נ' (כ-כא) אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך וגו' אלה עשית והחרשתי, כי בזה עושה שליחותו ית', מה שאין כן כי דמית להיות כמוך, ג"כ יצר הטוב וכו', ודפח"ח.
ובזה יובן, נקם נקמת וכו', היה קשה למשה כפל נקמה זו למה. וצריך לומר א' למואב וב' למדין, שהם ב' מיני נקמות לב' סוגי יצה"ר. שתהי' נקמה זו אחר תאסף אל עמך, לא מיד רק לעתיד לבער יצה"ר מהעולם על ידי משה, מי שהי' הוא שיהיה.
והקשה משה שפיר, אתמול אמרת לי אל תצור את מואב, ר"ל בעולם העבר הנקרא אתמול, שהי' עולם הזה, נצרך ליצר הרע לעשות שליחותו ית', משל לזונה וכו', ולכך אמרת אל תצ(ו)ר את מואב, הוא יצר הרע שהוא מאב. ולמה עכשיו יענש שנ' נקם, מאחר שעשה ציווי הש"י שלכך נברא. וזה הקושיא ג"כ בש"ס דסוכה פרק החליל (נב.), בסדר הגדה לפסח ואתי הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות וכו'.
ותירץ לו הש"י, כשאמרתי לך אל תצור את מואב, על שם האב נקרא, העושה שליחות האב נקראו מואב, לבוא בדמות יצה"ר כמו הזונה וכו'. אבל עכשיו נשתנו דינם ביני ובין ישראל, לבוא בדמות יצה"ט, לכך נקראו מדינים, וראוי לעונש גם מואב, מאחר שאינו עושה שליחותו ית' בתואר מדין, אגלאי מלתא למפרע גם תואר מואב אינו חושש לשליח[ו]ת ה', רק להנאת עצמו.
ושפיר אמר משה לתת נקמת ה' במדין, שלא חש לשליחותו ית', הרי מלחמה מיד, ולדורות בביאת משיחינו גם כן, לכך אמר החלצו מאתכם ויהיו על מדין וגו', ר"ל לעתיד, אותם ואת פנחס זה אליהו המבשר במהרה בימינו אנס"ו.
עוד י"ל, דכתבתי צרור את המדינים והכיתם אותם וגו' (במדבר כה, יז), דהקשה הר"ן ואיבה אשית וכו' (בראשית ג, טו) יעו"ש. ובזה יובן נקם נקמת בני ישראל, הם שלומי אמוני ישראל. מאת המדינים, הם הרשעים המדינים ומריבים ומבטל[י]ן תורתן ועבודתן של ישראל, כמו שכתבתי מי נתן למשיסה יעקב וכו' (ישעיה מב, כד). וזה אי אפשר עתה כי אם לעתיד, וז"ש וישלח אותם ואת פנחס זה אליהו והשיב לב אבות על בנים וכו' (מלאכי ג, כד), במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד.