מצוה - טהרת המצורע שנאמר (יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן.
והספיקות רבו, א' מה שזכרתי בכמה מקומות, מאחר כי מצות התורה היא מעצמותו ית' והוא עצם שם הוי"ה הרמוז באותיות מצוה, וכמו שהוא ית' היה הוה ויהי' כך מצות התורה נוהג בכל זמן עבר ועתיד והוה ובכל אדם שנקרא עולם קטן, ואם כן איך מצות טהרת המצורע נוהג בזמן הזה שאין בית המקדש וכהן. ב' קשה, זאת שהוא מיעוט, מה ממעט. ג', למה לי תורת וגו'. ד' קשה, דה"לל הצרוע, מה המצורע, וחז"ל דרשו (ערכין טו:) המוציא רע, אך קשה הא על ז' דברים נגעין באין ולשון הרע אחד מהם (שם טז.), אם כן באינך חוץ מן לשון הרע איך שייך המוציא רע. ה' קשה, והובא אל הכהן מיותר, וסותר שאח"ז כתיב (יד, ג) ויצא הכהן וגו'.
ונראה לי דרמז במצוה זו ג' עמודים שהעולם קיים עליהם (אבות פ"א מ"ב), ויתפרש פסוק זה בג' דרכים, והוא תורה ועבודה וגמילות חסדים.
ותחלה נפרש פירוש הפסוק על פי פירוש הכתבים במה שנזכר בש"ס (מגילה ג:, כתובות יז.) מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה וכו', מה ענין זה לזה. ופירוש הענין, כי עיקר עסק התורה הוא לעשות כסא לשכינה הנקרא כלה, והיא הכנסת כלה בסוד ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח). ובהיות האדם מלוכלך בכתמי עונותיו אין השכינה שורה בו, כי אין מקום לישב עליו, וכל עון ועון הוא קוץ מכאיב וסילון ממאיר ליושב על כסא, וז"ש (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלדים מה לך לספר חוקי. לכך צריך תחלה לעשות תשובה לתקן מעשיו להוציא רע שהם הקליפות הנקרא מת, והוא הוצאות המת, זה סוד חיל בלע ויקיאנו (איוב כ, טו), ואז תורתו רצוי', והוי הכנסת כלה. וז"ש מבטלין תלמוד תורה, להוצאות המת תחלה, ואח"כ הכנסת כלה שהיא עסק התורה וכו', יעו"ש.
ובזה יובן זאת תהיה תורת וכו', ר"ל למעט בתורה, כי תחלה מבטלין תלמוד תורה להוצאות המת. וז"ש המצורע ר"ל המוציא רע, תחלה צריך לתקן מעשיו בתשובה להוציא רע, שהם הקליפות שעשה על ידי עונותיו. וביום טהרתו שנטהר מעונותיו, אז והובא אל הכהן, ששפתי כהן תורה יבוקש מפיהו אחר טהרתו, אז יהיה תורת חסד על לשונו, ולא קודם טהרתו, כמיעוט זאת תורת וגו'. וזהו עמוד התורה, וק"ל.
ובזה יבואר קושיא ה', דכתיב ויצא הכהן וגו', דהוא כסותר נגד מה דכתיב ברישא והובא אל הכהן. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דכתב האלשיך בפרש' יתרו בפסוק (שמות יט, י-יב) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם וגו' והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וגו' לא תגע בו יד וגו'. והקשה, תחלה אמר לשון רבים, ואח"ז לשון יחיד לא תגע וגו'. וביאר, כי למדנו ית' דעת למי שרוצה להייש[י]ר את העם לקרבם אליו יתברך, שלא יתחיל ללמדם הוראות חיצונות כבגדים לבנים וטיבול וכיבוס כפרושים, רק תחלה יתחיל בקדושה פנימיות מנפש עד בשר, ואח"כ בחיצונית, וזהו וקדשתם היום ומחר, להכשיר לבבם בתשובה פנימיות, ואח"כ וכבסו שמלותם. ב', שלא ייחל עד יבוא העם אליו לדרוש דרך ה', כי אם שילך הוא אצלם ללמדם, וז"ש לך אל העם וקדשתם. ג', שלא יאמר המוכיח אדר[ו]ש ברבים השומע ישמע והחדל יחדל, רק תחלה יאמר ברבים ואח"כ לכל אחד ואחד, וז"ש תחלה לשון רבים השמרו וכו', ואח"כ דבר לנוכח אחד לאחד לאמר לו לא תגע בו יד וגו', עכ"ל.
ולי נראה כי בא הש"י ללמדינו ג' כללים גדולים בתורתו ועבודתו יתברך, אחד במ"ש לך אל העם, ולא אמר בא אל העם כמ"ש בא אל פרעה (שמות י, א), וגם תואר העם ולא תואר ישראל. והוא כי צורך גבוה הוא להעלות מדריגה תחתונה אל העליונה, בסוד בזאת יבא אהרן אל הקודש (ויקרא טז, ג). וכדי שיוכל להעלות צריך לירד תחלה לאותו מדריגה כדי שיוכל להעלותה, וכמו שזכרנו במשל שר אחד ששינה לבושי בגדי החמודות ולבש בגדי הפחותין, כדי להעלות בן אל אביו המלך וכו'. והנמשל, כי אדם שהוא מלגאו הם שלומי אמוני ישראל, ולבושי האדם הם אנשי ההמונים מלבר, בסוד נקבה תסובב גבר (ירמיה לא, כא). וצריך לפשוט את עצמו מן מדריגת ובחינת אדם מלגאו, לירד לבחינת לבוש מלבר, כדי שיהי' במדריגתו, אז יוכל להעלותו, כמו שזכרנו בפירוש הש"ס (ר"ה פ"ג מ"ח) כל שאינו מחוי"יב בדבר אינו מוציא הרבים י"די חובתן יעו"ש. וכמו שנזכר [ב]ירושלמי (תענית פ"ב ה"ז), שמואל הנביא לבש חלוקן של ישראל ואמר חטאנו וכו', שירד למדריגת לבוש שהם המוני עם ואמר חטאנו, ואתי שפיר.
וז"ש לך אל העם, ר"ל שיחשב להליכה, שירד ממדריגתו אל מדריגת העם שהם פחותי הערך כנודע, וקדשתם וכבסו שמלותם כי הם לבושי אדם, ועל ידי זה יוכלו לכבס ולהתקדש וכאמור.
כלל ב', במ"ש והגבלת את העם סביב וגו' השמרו לכם עלות בהר וגו'. והוא דכתב מוהרש"א בפ"ב דחגיגה (יד:) ד' נכנסו לפרדס, וז"ל: ובספר ישן מצאתי וז"ל, נכנסו לפרדס החכמה והיא חכמת אלדיות, בן עזאי הציץ ומת, מתוך שדבקה נפשו באהבה רבה דבקות אמיתי בדברים עליונים שהם יסודה, והציץ באור הבהיר, נתפרדה מן הגוף ונתפשטה מכל מיקרי הגוף, באותו שעה ראתה מנוחה כי טוב ולא שבה עוד למקומה, וזו מעלה גדולה, ע"כ נאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו וכו' (תהלים קטז, טו). בן זומא הציץ ונפגע, שלא הי' שלם במעלות וישוב הדעת כבן עזאי, ומתוך שהציץ גם הוא באור בהיר יותר ממה שהיתה דעתו סובלת, נתבלבלה ונטרף דעתו וכו', וזהו (משלי כה, טז) פן תשבענו והקאתו. אלישע וכו'. רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום ועליו נאמר (שה"ש א, ד) משכני אחריך נרוצה וכו', כשהגיע רבי עקיבא לגבול ששכל האנושי אי אפשר להשיג, עמד ולא הרס לעלות אל ה', וע"כ אמר משכני אחריך וגו', כלומר שנמשך אחר המושך, ולא נכנס לפנים מן הגבול וכו', עכ"ל.
וכן כתב בספר ברית מנוחה (דרך א) סוד קבר[ו]ת התאוה, יעו"ש. ואפשר שזה רמז מ"ש בזוהר אחרי מות דף ע' (ע"ב) וז"ל: תאנא ברזא דרזין בגו רזין דספרא דשלמה מלכא, ושבח אני את המתים שכבר מתו וכו' (קהלת ד, ב), אלא שכבר מתו בהאי עלמא בפולחנא דמ[א]ריהון וכו' יעו"ש. והיינו התפשטות והתפרדות מן הגוף הגשמי ולדבוק דבקות אמיתי במושכל. וכמ"ש הרמב"ן (תוה"א ש' הגמול סי' קכג) פירוש הש"ס (תענית לא.) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים בגן עדן, וכל אחד מראה באצבעו זה אלדינו קוינו לו. ור"ל שישיגו למעלות משה רבינו עליו השלום בהתפשטות הנפש מהגוף וכו' יעו"ש בהרמב"ם בפ"ח מהלכות תשובה (ה"ב).
וז"ש והגבלת את העם וגו', ר"ל שיעשה גבול לכל אחד לפי השגת דעתו ויכלתו. וז"ש השמרו לכם עלות בהר וכו', שהיא מעלות רבי עקיבא הנ"ל, מה שאין כן בן זומא הציץ ונפגע, כי ריבוי השמן לנר גורם הכיבוי, באופן שאין שנים שוין במדריגה אחד, רק כל אחד יש לו בחינה ומדריגה בפני עצמו, ולכך צריך לפרט ולומר בפרטית לכל אחד לא תגע בו יד וכו'.
כלל ג' במ"ש לא תגע בו יד וכו'. על דרך ששמעתי ממורי פירוש הש"ס (ברכות לה:) הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. ר"ל שעשו כרשב"י לא מצד בחירתן, רק שרוצה לעשות כמו שעשו אחרים, ובזה נשאר קרח מכאן ומכאן, כי מדריגתו אבד ומדריגת אחרים לא השיג והגיע. וז"ש לא תגע בו יד, והוא על דרך עד מקום שידו מגעת (פסחים ח:), אבל יותר ממדריגתו בזה לא תגע בו יד כחך, וגם את מדריגתך תאבד, וז"ש כי סקל יסקל או ירה יירה מן ב' בחינות האמור.
ולכאורה כלל ג' הוא קרוב לכלל ב', אבל אחר העיון הוא דבר נפרד, וכל אחד הוא כלל גדול בעבודתו ותורתו יתברך, והבן.
•
בפסוק זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו' (יד, ב). והספיקות עם ביאורן כתבתי לעיל. וכעת נראה לי באופן אחר.
ומקודם נבאר משנה בסוף חולין (פי"ב מ"ה), לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע, ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה (דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים, ק"ו למצות חמורות שבתורה. עוד ביאור זה במקום אחר.
וכעת נ"ל, ומקודם נבאר ש"ס פרק ג' דעירוכין (טז:), אמר רבי יהושע בן לוי מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי צפרים לטהרתו, אמר הקדוש ברוך הוא, הוא עשה מעשה פטיט לפיכך יביא קרבן פטיט. וכתב מוהרש"א כי מות וחיים ביד הלשון, דבעי חיים בלישני', דבעי מות בלישני', וע"כ מביא ב' ציפרים, א' השחוטה לרמוז על פטפוט לשון הרע שיבטלו, וצפור החיה רמז על פטפוט התורה שזהו (תקנות) [תקנתו] וכו', יעו"ש.
ויש להבין, תינח למאן דאמר (ערכין טו:) מאי תקנתו של מספרי לשון הרע, יעסוק בתורה, שפיר בעי ב' ציפרים, לרמוז וכו', מה שאין כן למאן דאמר סיפר אין לו תקנה וכו', א"כ הדרא קושיא שתי ציפרים למה, רק בא' סגי לרמז לו שחטא מה שעשה מעשה פטיט. הגם די"ל דזהו כוונת רבי יהושע בן לוי בשאלתו למה אמרה תורה יביא שתי צפרים, כי לפי הטעם וכו', א"כ בא' סגי למ"ד. אך דלפי זה מאי משני הוא עשה מעשה פטיט וכו', דאכתי קשה כנ"ל. וכתבתי ביאור זה במ"א.
וכעת נראה לי, דכתבתי במקום אחר ביאור פלוגתא הנ"ל, הא אין לך דבר שעומד בפני תשובה. וכתבתי תירוץ לזה, כי אינו יודע לשוב על עונות אחרים שניתן עליו וכו'. ולהכריע נראה לי מפסוק (יחזקאל יח, כח) ובשוב רשע מרשעתו עליהם חיו יחיה, כפל, וכרבי חמא הנ"ל יעו"ש. והעולה משם שיש תקנה למספרי לשון הרע כרבי חמא, או עוסק בתורה או שישפיל דעתו, שהוא סברת רבי חמא הנ"ל.
ובזה יובן הפסוק זאת תורת המצורע ביום טהרתו, דהיינו שיש תקנה לטהרתו של המצורע שהוא המוציא רע, שדבר סרה על חבירו, וניתן עליו עונות חבירו, שישפיל עצמו, שהוא זא"ת לשון מיעוט, שימעט את עצמו. ועוד תקנה תורת, שיעסוק בתורה. ואלו ב' תקנות זאת תורת, הוא למצורע המוציא רע, ביום טהרתו דייקא, כשמטהר את עצמו מעונות עצמו, גם עונות אחרים שנתנו עליו ג"כ נטהרו, וז"ש והובא אל הכהן, והבן. וכתבתי קצת מזה במ"א.
ובזה יובן ש"ס הנ"ל, אמר רבי יהושע בן לוי מה נשתנה מצורע שאמרה תורה שיביא שתי ציפרים. וכי תימא כפירוש מוהרש"א הנ"ל, תינח למאן דאמר יש לו תקנה, מה שאין כן למאן דאמר אין לו תקנה א"כ מאי טעמא מביא שתי צפרים, דסגי בא' וכנ"ל. ומשני אמר הקדוש ברוך הוא, הוא עשה מעשה פטיט וכו', דקשה הלא אין לך דבר עומד בפני התשובה, וצ"ל דאין יודע לשוב על עונות חבירו כנ"ל. אמנם דמוכרע מפסוק בשוב רשע מרשע"תו וכו', דבתיקון עונות עצמו נתקן גם עונות זולתו. וזהו צחות לשונו, אמר הקדוש ברוך הוא, דהיינו פסוק מרשע"תו, שאינו צריך תיקון רק על מעשה עצמו מה שהוא עשה מעשה פטיט, לפיכך יביא קרבן פטיט לכפר על עונות עצמו, וממילא ניתקן גם זולתו, ושפיר בעי ב' ציפרים, וק"ל.
ועוד י"ל ביאור פלוגתא הנ"ל, סיפר אין לו תקנה, הלא אין לך דבר וכו'. דאיתא בש"ס (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו וכו'. והוא תמוה, הלא לכל עבירות שבתורה יש רפואה למכתן, ולעבירה זו שמבזה ת"ח אין רפואה. וכתבתי לעיל מזה בקיצור ב' פירושים, א' ששמעתי וכו'. ב' על פי ביאור הש"ס דראש השנה (פ"ג מ"ח) כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים. כי על ידי שגגת ת"ח מעלה זדונות של המוני עם, וזהו פירוש הש"ס (אבות פ"ד מי"ג) שגגת תלמוד עולה זדון, שמעלה זדונות עמי הארץ, וזהו ששמעתי מהרבני מוה' שבתי מראשקוב, ובזה יובן, כל המבזה ת"ח, מכח שמצא לו חטא שוגג, אין רפואה למכתו - להעלות זדונות שלו, כי אינו רוצה להתחבר עמו שיוכל להעלותו.
ובזה יובן טעמא דמאן דאמר סיפר אין לו תקנה, דהיינו שדבר סרה על ת"ח, שמצא לו חטא שוגג, שהוא כדי להעלותו עם זדונותיו, דהיינו ממש המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, ולכך אין לו תקנה, וק"ל.
והעולה מזה כי שגגת תלמוד עולה זדון וכנ"ל. ונודע כי ההפרש בין שוגג למזיד הוא המחשבה, כי השוגג הוא בלא מחשבה, וזדון הוא בכוונת המחשבה. וזה נראה לי פירוש הפסוק (ויקרא כא, א) לנפש לא יטמא בעמיו, ודרשו שהמת בתוך עמיו, וכתבתי מזה במקום אחר. ולדברינו נ"ל, שאם נזדמן לו שוגג בלא מחשבה, יתחבר עם המוני עם להעלותן, מה שאין כן שיחטא בכוונה ובמחשבה כדי שיתחבר עם המוני עם להעלותן זה אינו, וזש"ה לנפש, דהיינו המחשבה, וגם נקרא נפש ברצון כנודע, לא יטמא בעמיו - עבור המת שהוא בתוך עמיו, להעלותו, וק"ל.
ועל פי זה נראה לי לפרש משנה (יומא פ"ח מ"ט) האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין וכו'. הכוונה אחטא ואשוב, שיחטא בכוונה כדי שישוב, דזה לא מהני, כמו ששמעתי בזה ב' טעמים, א' דחוטא מדעת וכו'. ב' כי תשובת המשקל וכו', וק"ל, ודפח"ח. פעם ב' אחטא ואשוב, שיחטא בכוונה כדי להשיב ולהעלות המוני עם, ג"כ לא מהני וכנ"ל, וק"ל.
ונודע כי המחשבה נקרא אם, כי עולם המחשבה היא בינה אם הבנים כנודע, ובזה יובן מצוה (דברים כב, ז) שלח תשלח את האם והבנים תקח לך. ר"ל ששגגת תלמוד עולה זדון, דהיינו חטא בלא מחשבה הנקרא שוגג, הוא מעלה הזדון שהם הבנים, לכך הזהירה התורה שלח תשלח את האם שהיא המחשבה, דהיינו על ידי שוגג בלא מחשבה, ואת הבנים תקח לך, וק"ל.
ובזה יובן משנה הנ"ל, לא יטול האדם אם על הבנים, דהיינו המחשבה הנק' אם, על הבנים, עבור הבנים שיוכל להעלותן, אפילו לטהר את המצורע - להוציא רע ולהעלותן וכנ"ל, כי דוקא שג"גת תלמוד מעלה זדון, דהיינו לשלח האם ולא ליטול האם, וק"ל.
ומה מצוה קלה שהוא כאיסר, הכוונה כי הלא הוא עושה מצוה, שמעלה קלי הדעת על ידי איסורא שהוא חטא שוגג, שהוא כאיסור ולא איסור ממש, מעלה על ידי זה אנשי הזדון, אמרה תורה והארכת ימים, ק"ו למצות חמורות שבתורה שמאריך ימים, וק"ל.
•
מצוה שמנה הרמב"ם (סה"מ עשין קי) וז"ל: להיות הטהרה מן הצרעת וכו' בעץ ארז ואזוב וכו', שנאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו' (יד, ב-ד), יעו"ש.
וי"ל, הא המצות הם נצחיים, ובפרט שהם רמ"ח מ"ע כנגד איברי האדם, כדאיתא בש"ס דמכות וכו' (כג:), וא"כ איך שייך מצוה זו בזמן הזה שיהי' בכל זמן ובכל אדם.
וכדי לבאר זה, צריכין לעורר הספיקות שיש בפסוק זה. דקשה א', ל"ל זאת שהוא מיותר, וגם לפי דקי"ל זאת למעט, מה בעי למעט כאן. ב' קשה, ל"ל תורת, או דהל"ל טהרת המצורע, ומכל שכן לפי מה דאמרו חז"ל (זבחים כז:) זאת תורת העולה (ויקרא ו, ב), כל תורה הוא לרבות, לומר תורה אחת לכל העולין וכו', א"כ גם כאן בא תורת לרבות היפך זאת דבא למעט, וסתרי אהדדי, כי אם לומר לדבר זה בא לרבות ולדבר אחר בא למעט, ולא מצינו בזה שידרשו כך, וצריך טעמא. ג' קשה, מאי המצורע, הל"ל הצרוע.
ד' קשה, דבש"ס פ"ג דעירוכין (טו:), אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהי' תורת המצורע, זו היא תורתו של מוציא שם רע וכו'. וקשה, דנודע הסוגיא, בכל מקום שאומר התנא מאי דכתיב, הוא משום דיש איזה קושיא בפסוק, ומה קשה לי' בפסוק זה. ה', קשה מנ"ל להוציא מפשוטו, דלמא קאי על מצורע ממש.
ו' קשה, הא בש"ס דעירוכין (טז.) נלמד מהפסוקים דעל ז' דברים נגעים באים, ולשון הרע אחד מהם, ומה ראה ריש לקיש להוציא לשון הרע מהכלל, שהצרעת הוא רק עבור מוציא רע, דמשמע ולא על אינך.
הגם דקושיא זו יש לבאר על פי מדרש (ויק"ר טז, א) שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו וכו' (משלי ו, טז-יט), לפיכך משה הזהיר את ישראל זאת תורת המצורע המוציא רע, עיין לעיל ביאר זה.
ז' קשה, דאמר והובא אל הכהן וכו', משמע שנכנס המצורע לפנים למחיצת הכהן, ואיך אמר אחר כך ויצא הכהן וגו', דסתרי אהדדי. ח' קשה, לא נכתוב והובא וגו', גם לא נכתוב והובא ולא צריך ג"כ ויצא וגו', רק לכתוב וראה הכהן וגו', דכבר נודע שאין המצורע נכנס לפנים, וע"כ יצטרך הכהן לצאת אליו ולראות נגעו. ט' קשה, דהל"ל עכ"פ ובא אל הכהן, מאי והובא.
י' קשה, דהא דטעון צפרים הוא עבור לשון הרע כדאיתא בש"ס (ערכין טז:) אמר רבי יהושע בן לוי מה נשתנה מצורע דבעי ב' צפרים, אמר הקדוש ברוך הוא הוא עשה מעשה פטיט יביא קרבן פטיט. וטעון עץ ארז ואזוב, עבור שהנגעים באים על גסות הרוח וישפיל דעתו, וכמ"ש מוהרש"א דלכך טעון ב' צפרים נגד לשון הרע, ותקנתו עסק התורה, וכן עץ ארז נגד החטא, ואזוב נגד התקנה, יעו"ש. וקשה, הא על ז' דברים נגעים באים, א' לשון הרע ב' גסות הרוח וכו'. א"כ גבי לשון הרע ל"ל עץ ארז ואזוב, וגבי גסות הרוח ל"ל ב' צפרים.
הגם לפי דכתב מוהרש"א (טו:) ישפיל דעתו, כי אלו ב' עבירות לשון הרע וגסות הרוח ג"כ שותפין הם, שכללן הכתוב (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וכו', כי הגאוה שבו מביא שמדבר לשון הרע על חבירו, עכ"ל. א"כ לא קשה מידי, דבעל לשון הרע הוא ודאי גס רוח, וגס רוח הוא ג"כ בעל לשון הרע, ולכך טעון צפרים וגם עץ ארז ואזוב.
אך דקשה, ל"ל לחשוב ז' דברים אשר נגעים באים עליהם, ה"ל לחשוב רק ששה, כי שביעי בכלל הששה כאמור.
ונ"ל דקושיא זו יבואר על פי מדרש (ויק"ר טז, א) דחלק לשני בבות, שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו (משלי ו, טז), כי באמת רק ששה הנה כנזכר, רק שנפרט שביעי שהוא תועבת נפשו, שאין אחרים נענשין עבורו, כנזכר בכתבי יעו"ש.
י"א קשה מש"ס דחולין (פט.) יכול יגיס דעתו וכו', דק' אהדדי וכו'.
והסגנון, דבלא קושיא ראשונה הי' אפשר לתרץ קושיא ב' ג', על ידי קושיא ד' ה', דלכך דריש ריש לקיש על מוציא רע ואמר מאי דכתיב וכו'. ומעתה מבואר קושיא ב', דאיתא בעירוכין (דף טו:) תקנתא אם תלמיד חכם יעסוק בתורה וכו'.
עוד י"ל, דכתב הרמב"ם (בפ"ט) [בפ"י] מהלכות טומאת צרעת (הל' ה-ו) וז"ל: מי שהי' בהרת בערלתו ימול, ואע"פי שהיא מילה שלא בזמנה, שמצות עשה דוחה ל"ת וכו'.
מצות עשה שיהי' המצורע המוחלט מכוסה ראשו פרוע בגדיו וכו'. אפילו כהן גדול שנצטרע פורע ופורם, שעשה דוחה לא תעשה. ונוהג בשבת וי"ט וכו'.
והקשה הרב בעל משנה למלך וז"ל: מי שהי' בהרת בערלתו וכו', יש לתמוה דבמסכת שבת דף קל"ב (ע"ב) אמרינן אימור דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כשהוא ל"ת גרידא, והאי עשה ול"ת וכו'. ותירץ, דס"ל כאידך ברייתא, דרב אשי פסק הכי, דקאמר היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת, ובעידנא דמיעקר הלאו מקיים עשה וכו', משמע דס"ל דמילה דוחה צרעת, דאתי עשה ודחי ל"ת.
עוד הקשה, דבש"ס שם גרסינן דצרעת דוחה עבודה וכו', דלא אמרינן יקוצו בהרתן ויאכלו פסחים, או הכהן יקוץ בהרתו ויעבוד אם הכהנים טמאים בצרעת והקהל טהורים, ולא אמרינן דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דצרעת, משום דקאמר רב אשי הני מילי מילה בצרעת וכו', ולא ידעתי למה לא הביא רבינו דין זה, עכ"ל.
ולי נראה, דאפשר לומר דקושיא חדא יבואר באידך, דלכך לא הביא הרמב"ם דין זה, דבאמת סבירא לי' דיש בצרעת עשה ול"ת, וא"כ אין צריך להביא דין זה דלא אתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דצרעת, דזה אינו, דצרעת הוי עשה ול"ת ומהיכי תיתי לומר דאתי עשה גרידא דעבודה ודחי ל"ת ועשה, וא"צ להביאו. וכי תימא א"כ מאי טעמא מילה דוחה צרעת, ועוד איך ס"ל דהוי עשה ול"ת, הא הרמב"ם עצמו מביא הטעם דדחי דאתי עשה ודחי ל"ת דצרעת, שמע מינה דאין בצרעת רק ל"ת לחוד. זה אינו, דקושיא א' יבואר בב', דכבר הקשו בתוספות שם בד"ה האי עשה ול"ת הוא וכו' וז"ל: וא"ת והא אמר בסמוך היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת, אלמא דליכא בצרעת אלא לאו, ואומר ר"ת דלא נקטינן אלא לסימנא בעלמא. וא"ת הא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמר ממילה בצרעת דדחי, וי"ל מה למילה שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות ע"כ. אלמא דלעולם יש בצרעת עשה ול"ת, והא דלא זכר הרמב"ם רק ל"ת, דנקט לשון הש"ס דתני בצרעת ל"ת לחוד אע"פ שיש בו עשה ג"כ. וכ"ת אם כן דיש בצרעת עשה ול"ת אם כן מ"ט דחי מילה שהיא עשה גרידא צרעת שהיא ל"ת ועשה, ואנן קי"ל דלא דחי ל"ת ועשה. זה אינו, דכבר ביארו התוס' דשאני מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות, אבל עבודה עשה לא דחי צרעת שהיא ל"ת ועשה, וא"כ לכך לא הוצרך הרמב"ם להביא דין זה, מאחר דקי"ל בכל מקום דלא דחי עשה ל"ת ועשה, ודו"ק.
העולה מזה, דיש עשה דוחה וממעט הצרעת כגון מילה, ויש עשה שאינה דוחה צרעת כגון עשה דעבודה לקוץ בהרתו ולאכול הפסח לא דחה. ובזה יובן דרימז הפסוק ב' דינים אלו בז"את תו"רת המצורע, כי זאת מיעוט, למעט צרעת במילה, דדחי מילה לצרעת. ותורת בא לרבות, לומר תורה אחת לכל מצורעין, שנוהג צרעתו גם במקום עשה דפסח, דלא דחי עשה דעבודה עשה ול"ת דצרעת, וק"ל.
ובזה נראה לי לבאר מ"ש הטור (או"ח סי' תכח), לעולם קורין פרשת מצורע קודם פסח בשנה מעוברת, וסימנו סגרו ופתחו. ור"ל דבא לרמז דין הנ"ל, דלא דחי עשה דעבודת הפסח ל"ת דצרעת, ולכך צריך להסגיר תחילה מצרעתו ואחר כך יעשה פסח, וק"ל.
עוד הי' אפשר לתרץ קושיות א"ג הנ"ל לחוד, אך מכח קושיא ד' ה' יבואר חדא באידך על ידי קושיא ג' הנ"ל, וממילא יבואר גם קושיא ב' ג' הנ"ל בחדא מחתא.
דאמר שם, מה תקנתא של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, וכמ"ש מוהרש"א הנ"ל.
ובזה יובן זאת תורת המצורע, שהפסוק עצמו רימז החטא ותיקונו, והוא שאם הוא עם הארץ ימעט את עצמו, וז"ש זא"ת שהוא מיעוטא. ואם הוא תלמיד חכם יעסוק בתורה נגד מה שהוציא רע, וז"ש תו"רת המצורע ביום טהרתו, וק"ל.
אך דלפי זה תיקשי קושיא ו' הנ"ל - הא על ז' דברים באים, ולמה הוציא לשון הרע מהכלל.
וכדי לבאר זה נבאר תחלה ש"ס דמועד קטן דף י"ד ע"ב: מצורע מהו שינהג צרעתו ברגל וכו'. וש"ס זה יבואר על פי ש"ס דעירוכין (טז.) על ז' דברים וכו', עיין לעיל כל זה. והעולה משם, לכך הזהיר משה ביחוד על המוציא רע. וזהו סברת ריש לקיש דאפיק לשון הרע מהכלל. ואתי שפיר קושיא ט' הנ"ל שהיא אחרונה, שבאמת אינו רק שש הנה שנא ה', אבל שביעי תועבת נפשו וכו', וק"ל.
אך בביאור קושיא א' יבואר ג"כ קו' ז' ח'. ותחלה נבאר המשך פסוקי יחזקאל סימן מ"ד (יט), ובצאתם אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם והניחו אותם בלשכת הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם וגו'. וזה אין לו שחר כלל.
ונ"ל דאיתא בירושלמי מס' תענית (פ"ב ה"ז), לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו' יעו"ש, והוא תמוה. ובארתי בארוכה על משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן וכו'.
ואתי שפיר והובא אל הכהן משמע על ידי אחרים, דהיינו על ידי שיצא הכהן ממחיצתו למדריגה ההיא כדי להעלותו, דהיינו ויצא מחוץ למחנה וגו', וכאשר כתבתי בביאור כל המזכה אחרים אין חטא בא על ידו (אבות ה, יח), דהוי אמינא שעל ידי חטא שבא לידו בזה יתחבר עם המוני עם, כמו שכתבתי בביאר הפסוק (ויקרא ד, כא-כב) חטאת הקהל אשר נשיא יחטא וגו', יעו"ש, לכך אמר דאם מזכה הרבים על ידי שירד למדריגתן, א"כ אין חטא בא לידו, מאחר דכבר הי' בגדרם, יש לו גם עתה התחברות בלא חטא, והבן. וז"ש מאחר שהובא אל הכהן דאחז בידא דחייבא וזיכה אותו, שוב אין חטא בא לידו גם שיצא מחוץ למחנה, וק"ל.
•
מצוה אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' - טומאת נגעי אדם (יג, ב-מו), וכו' מצוה - ובא אשר לו הבית וגו' (יד, לה-נג).
טומאת נגעי בתים, טעם נגלה מבואר, שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, ותחלה באין נגעי בתים, ובגדים, ואחר כך על גופו וכו' (ויק"ר יז, ד).
ובעירוכין דף ח' ע"ב: אמר רב פפא צדקתך כהררי אל (לו, ז) אלו נגעי אדם, משפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים. פשטיה דקרא במה כתיב, אמר רב יהודה אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד לפני משפטיך תהום רבה. רבה אמר צדקתך כהררי אל, מפני שמשפטיך תהום רבה. במאי קמיפלגי, בדרבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא, דאתמר רבי אלעזר אמר כובש, רבי יוסי ברבי חנינא אמר נושא וכו', רבה כרבי אלעזר, ורב יהודה כרבי יוסי ברבי חנינא.
והספיקות רבו, א' צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם, ומשפטיך נגעי בתים. וזה אינו, דאדרבה זה, נגעי בתים שחוץ לגופו הוא חסד, ויסורי גופו הוא משפט תהום רבה, וכדרשת רז"ל בזה. ב', דמצינו צדק הוא דין, ומשפט הוא רחמים, וכמ"ש (דברים טז, כ) צדק צדק תרדוף, בצדק תשפט עמיתך (ויקרא יט, טו), וכמ"ש בזוהר (ח"ג קצט.). ושאר הספיקות כי רבו כאן, ויבוארו לבסוף.
דהקושיא מפורסמת בפרק קמא דראש השנה (טז:), ג' ספרים נפתחין וכו', בינונים וכו', זכו נכתבין לחיים, לא זכו וכו'. והקשו המפרשים דאם לא זכה לעשות תשובה או מצוה יתירה, אכתי בינוני הוא, ולמה נכתב למיתה. ורבו המתרצים.
ולי נראה פשוט, דכתב הרמב"ם בהלכות תענית (פ"א ה"ג) על פסוק (עי' ויקרא כו, כח) גם אני אלך עמהם בחמת קרי, וז"ל: כי עד כה יסרתי על עונותיכם, אך עתה שהודיע להם סיבת חטאם ע"י איזה פורענות שישובו, והם לא נתנו לב לשוב באמרם מקרה הוא, מעתה כל אשר אייסר אתכם יהי' בחמת מה שאמרתם קרי הוא, והפצרו מלשוב, ועיין משלי א' בפסוק ל"א - ויאכלו מפרי דרכם, יעו"ש.
ונ"ל דיובן בזה פירוש הפסוק שבש"ס על ג' כתות הנ"ל, שנאמר (תהלים סט, כט) ימחו מספר חיים וגו', וקודם לזה כי את אשר הכית רדפו וגו' תנה עון על עונם ימחו מספר חיים וכו'. והוא תמוה וכי דרכו של הש"י להוסיף עון מה שלא עשו. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דודאי מצינו בפסוק (תהלים סח, לו) נורא אלדים ממקדש[י]ך, כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים הוא מתעלה (זבחים קטו:), ורואין העולם אם לעושי רצונו כך לעוברי רצונו על אחת כמה וכמה, ויקחו מוסר לשוב, מה שאין כן באומרם מקרה הוא ואין נותנין לב לשוב כי אם אדרבה, ודאי גדול עונם מנשוא, וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל.
וז"ש דוד, את אשר הכית לצדיק כדי שיקחו מוסר, והם לא די שלא שבו, אדרבה רדפו את הצדיק, וע"כ סברו שהוא מקרה, לכך תנה עון זה על עונם, שאפילו הם מחצה עונות ומחצה זכיות, ועל ידי זה יוכרעו לחוב וימחו מספר חיים.
וה"נ בענין יום הכפורים שהוא מיוחד לשנה לשוב בו בי' ימי תשובה, ומי שהיה בינוני בראש השנה ולא שב עד יום הכפורים הרי הוא דוחה התשובה מעליו, ונחשב זה לעון כמו שאמר הרמב"ם הנ"ל, ובזה מכריע לחוב ונכתב וכו'.
ובזה יובן, דדברי רב פפא סובל ב' פירושים, די"ל כפשוטו, דנגעי בני אדם הם בצדק וחסד - רק בשבוע א', ונגעי בתים הוא דין - בג' שבועות. אך דתיקשי על זה, דאיפכא מצינו לרז"ל, דנגעי בתים הוא מצד החסד והרחמים, שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, ובנגעי אדם שהוא בגופו הוא דין. גם צדק הוא דין, ומשפט הוא רחמים. וגם תחלה ה"ל משפטיך על נגעי בתים הבאין תחלה, ואחר כך צדקתך על נגעי גופו. לכך הי' אפשר לפרש איפכא, צדקתך שהוא דין, כהררי אל - כמו אל זועם בכל יום (תהלים ז, יב), והיינו נגעי אדם. משפטיך שהוא חסד, היינו נגעי בתים, וקו' א' ב' חדא מתורץ באידך.
וכדי לברר כוונת רב פפא, שאל הש"ס פשטיה דקרא במה כתיב, ומפשוטי' נודע דרש הנ"ל.
ורב יהודא הבין דנסתפק מכח הקושיות הנ"ל, לזה ביאר הקוש' בצחות לשונו, אלמלא צדקתך, ור"ל דלדברי הרמב"ם הנ"ל כשהקדוש ברוך הוא מייסר פורענות קל תחלה כדי שיתנו הרשעים לב לשוב, והם אינם שבים רק אומרים מקרה, אז מוסיף הקדוש ברוך הוא לענשם בחמת קרי על שלא נתנו לבם לזה, מלבד עונש עונותיהם. א"כ זה נחשב לחסד כשמייסר הרשעים מיד על עונותיהם כשגלוי לפניו שלא ישובו, דאם ישלח להם תחלה פורעניות קל כדי שישובו והם יאמרו מקרה ולא ישובו, אז יוסף להם עונש על שאמרו מקרה לבד העונש המוכן על עונותיהם שהקרן קיימת, אם כן דטבא להו עביד להם הקדוש ברוך הוא כשמייסרן מיד על רשעות עונותיהם.
וז"ש רב פפא צדקתך כהררי אל, אלו נגעי אדם, ר"ל הצדק שהוא דין, מ"מ הוא נחשב חסד כשהעונש בא מיד נגעי אדם. והטעם ביאר רב יהודא, דאלמלא שנענשו מיד כי הצדק והדין נחשב לחסד כהררי אל, דאם לא כן, מי יוכל לעמוד לפ"ני משפטיך דייקא - שהוא כשמודיע על ידי פורעניות קל, לפני משפטיך ר"ל קודם משפטיך, שהוא תהום רבה - שאם אינו שב גדול עונו מנשוא בחמת קרי. מה שאין כן כשבא הפורעניות מיד אינו מקבל רק נגד עונותיו ותו לא, מה שאין כן שם יש תוספות עונש על שאמר מקרה, וקרן עונותיו קיימין ועונש מיוחד בפני עצמו.
ורבה סבירא לי' כך, צדקתך כהררי אל מפני וכו', משום דקשיא ליה, דאם כן ל"ל כלל שוב נגעי בתים אחר שכבר באו נגעי גופו. ועוד דתיקש' קושיית הרמב"ם בח' פרקים לאבות (פ"ח), דא"כ דגזרה ידיעתו ית' שלא ישוב א"כ הוא מוכרח שלא לשוב, ואינו ראוי לשוב, ואינו ראוי לעונש, דא"כ בטלה הבחירה. לכך פירש כפשוטו, צדקתך כהררי אל, אף שמייסר הרשעים בצדק בחמת קרי בנגעי אדם, נחשב למדת החסד כהררי אל. והטעם מפ"ני, ר"ל קודם, כמו (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום, שדרשו (זח"ג פז:, רכז:) קודם השיבה וכו', וה"נ מפני שמשפטיך שהוא משפט קל בחסד הנקרא משפט, כבר קדמה, שהוא נגעי בתים, כדי שירגישו בעצמם וישובו, שהי' כמו התראה, ואחר כך צדקתך שבאו נגעי אדם, אף שבעצם הם דין קשה, מ"מ נחשב לחסד מאחר שהודיען תחלה.
וקאמר במה פליגי, דמר סבירא לי' דנגעי אדם באין מיד, וזה סבירא לי' דבאין נגעי בתים תחלה, מאי טעמא מר לא סבירא לי' כמר. ואין הפירוש כפשוטו, דודאי טובא איכא בין מאן דאמר זה לזה, אלא כנזכר.
ומשני בדרבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא קמיפלגי. דודאי י"ל, דבית הלל סבירא להו (ר"ה יז.) בינוני דלעתיד ורב חסד מטה כלפי חסד, היכי עביד, מר סבר כובש, ומר סבירא לי' נושא. והקושיא מפורסמת, מאי טעמא לא סבירא להו בית הלל בדין עולם הזה דלבינוני מטה כלפי חסד ג"כ. וצ"ל כהרמב"ם, שמאחר שניתן לפניו דרך התשובה ביום הכפורים והוא דוחה מעליו באומרו מקרה הוא, כל שנה עושין יה"כ, ואינו מאמין בכפרתו, דאם לא כן מי פתי לא יסור שישתדל להיות נקי מעונותיו על ידי תשובה, ולפי שאינו מאמין בכפרתו אינו מכפר, דכן כתב הרמב"ם (הל' שגגות פ"ג ה"י), מלבד עונש הנ"ל, אשר בזה מכריע לחוב וכמ"ש תנה עון על עונם וכו'. מה שאין כן לעתיד לבא תשובה צריך ורב חסד כבית הלל, וא"כ פשטי' דקרא ע"כ קאי בבינוני לעתיד, ששייך בו מדה זו כובש או נושא. והדרש בנגעי בתים ואדם, הוא בבינוני דעולם הזה.
וכי תימא מנ"ל בבינוני, דלמא ברשע. זה אינו, דקי"ל גדולים הרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין, וא"כ אין שייך בזה אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, שיבא תחלה נגעי בתים, דכבר היפך הוא מדת הרחמים לדין, אלא שמע מינה בבינוני איירי.
ומ[י]נה דברשע באמת פוגע בנפשו תחלה, ותחלה באין נגעי גופא, ויוצא לו מ"מ תועלת מזה שאין לו עונש חמת קרי. מה שאין כן הבינוני כשאינו שומע לשוב. וז"ש צדקתך כהררי אל - נגע[י] אדם, והיינו ברשע שמהפך מדת הרחמים, מכל מקום לצדקה יחשב לו שנענש מיד וכו', כי אלמלא וכו'.
ורבה דרש בבינוני, שבעל הרחמים אינו פוגע תחלה בנגעי אדם, אך אחר כך דינו יותר קשה מן הרשע הנ"ל, דקרן עונותיו קיימין לבד העונש דחמת קרי, שעל ידי זה נכרעו עונותיו ונעשה רשע ונענש בנגעי גופו.
והטעם דמר מפרש ברשע שהי' כבר רובו עונות, ומר דרש דהשתא נעשה רשע על ידי שבאו עליו נגעי בתים ולא שב שאמר מקרה הוא, וכהרמב"ם הנ"ל, נ"ל דפליגי בדרבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא, ורבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא במה פליגי דמר סבירא לי' כובש ומר סבירא לי' נושא. ונ"ל דאיתא (ר"ה יז.) תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון, דקשה דהל"ל דבי רבי ישמעאל תנא, לשון פלוגתא, דהוא דעה ג'. אלא צ"ל דבא לפרש מאי טעמא סבירא להו בית הלל ורב חסד לעתיד, ולא בעה"ז לבינוני. לכך פירש דהא קשה קושיא הנ"ל, ג' ספרים דנפתחין בכל ראש השנה בדין עולם הזה, בינוני זכה נכתב לחיים, לא זכה וכו'. דאכתי נשאר בינוני, ולמה נכתב למיתה. לכך מפורש תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון, ב' עונות ראשונות אינו נכנס לחשבון, וכך המדה, והוא מדת נושא עון הנ"ל. וא"כ כשהוא בינוני מחצה למחצה מצד החסד תולין לו עד יה"כ, ואם לאו שלא זכה שיעשה עוד מצות נשאר רובא עונות עם ב' ראשונות, וזה בא רבא לתרץ (ר"ה שם), ועון עצמו אינו נמחק, ודו"ק.
ובזה מבואר עוד קושיא להרמב"ם, דכתב (הל' תשובה פ"ג ה"ג) דוקא שעשה תשובה, ולא כתב זכה, כש"ס וכו', ועי[י]ן בכתבי. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דוקא תשובה שמזדון נעשה זכיות (יומא פו:) ונמחק עון, ונוסף מצוה א' והוא שקול, ומטה כלפי חסד, מה שאין כן כשעשה מצוה א' יתירה, כשתשוב ב' ראשונות אכתי הוי עונות רובא, וק"ל.
ובזה יבואר ענין הנ"ל, דאם בא נגעי בתים ושב מיראת עונש, אכתי לא נעשה מזדון זכות רק מזדון שוגג, כדמשני בש"ס (יומא פו:) בשב מאהבה הוא דנעשה מזדון זכות, אבל מיראה נעשה שוגג, ואכתי הוי רובא עונות עם ב' עונות ראשונות. אך דכל זה לרבי יוסי בר חנינא, דתנא דבי רבי ישמעאל מפרש אליביה, דכך הוא המדה היינו נושא עון.
מה שאין כן רבי אלעזר סבירא ליה כובש ואין מעביר ראשון ראשון, א"כ בשב מיראת עונש נגעי בתים, נמי מהני שיהי' רובא זכיות. לכך רבה סבירא ליה כרבי אלעזר כובש, ויש בינוני ששב על ידי נגעי בתים, לכך מפרש כפשוטו דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, ובאין נגעי בתים תחלה, וז"ש צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה, ואתי הדרש כמו הפשוטו.
ורב יהודא סבירא לי' כרבי יוסי ברבי חנינא, נושא, וכתנא דבי רבי ישמעאל דכך המדה מעביר, וצריך תשובה מאהבה, ועל ידי יראה לא מהני, לכך באין תחלה נגעי אדם מיד, ומ"מ החוטא נשכר שאינו נענש בחמת קרי, וז"ש אלולי צדקתך כהררי אל וכו'. ודו"ק כי קצרתי וסמכתי על המובן, כי נכון למבין.
•
מצוה - ובא אשר לו הבית והגיד לכהן [לאמר] כנגע נראה לי בבית (יד, לה).
והנה להבין, כי המצו' הוא נצחי מעצמותו יתברך, והוא בכל זמן וכל אדם, והוא נגד הסברא, כי עינינו רואות שאינו נוהג בזמן הזה. עוד קשה, כנגע נראה לי הוא מיותר, דהל"ל בקיצור כנגע נראה בבית.
ונראה לי, דהאדם הוא עולם קטן, ויש בו ד' יסודות כמו שיש בכללות העולם, דומם צומח חי מדבר. והאדם על ידי פגם עונותיו, הן בעצמו או שורש נשמתו שהי' באדה"ר וברפ"ח נצוצין שירדו במאנין תבירין בד' עולמות אבי"ע. והאדם צריך להעלות נצוצי נשמתו הן על ידי אכילתו או תורתו ותפלתו, עד שיברר כל נצוציו שלו, אשר זה הוא תכלית בריאת האדם וסוד מספר ימיו, כמ"ש (תהלים לט, ה) ומדת ימי מה היא, כי כמו שצריך לתקן ולהעלות הנצוצין במספר הימים, כך ניתן לו שני חייו, עיין בכתבים מזה.
ובעת אשר שליט האדם באדם לרע לו (קהלת ח, ט), רצה לומר כי העונות של האדם הן המייסרים את האדם עצמו, כמ"ש (ישעיה סד, ו) ותמוגגנו ביד עונינו וגו'. ופעמים שעל ידי עונותיו נברא אדם להצר לו עד שנפרע על עונותיו, ואז מוציא הנצוצין מאדם המיצר לו, ואז אין לו שום חיות לזה המיצר, ומת ובטל מהעולם אחר שעשה שליח[ו]תו. ופעמים שיורדין נצוצי נשמתו ע"י פגם עונותיו בדומם, כמו בבית, שאדם שפגם הוא הדר בבית זה להציר לו על ידי נצוצי נשמתו שיש בעצים ואבנים וחומר שטח הבית מנצוצי נשמתו שירדו שם, עד שהאדם שם בבית שב בתשובה, והחזיר והעלה נצוצי נשמתו אל שרשן מן הדומם אל בחי' האדם חי מדבר, וזה נקרא תשובה, ששב אל מקורו, כי הכל הוא נצוצי השכינה בסוד מלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט), שקשרה ודבקה לשרשה אל חיי החיים. וכמ"ש בכתבי האר"י בענף עץ חיים פ' תזריע, והובא אל הכהן, כי האורות שיצאו לחוץ ונעשו נגעים שיחזרו למקומם וידבק במקורו, ועל ידי כן אין כח בחיצונים לינק כשהוא דבוק בשרשו, והוא חזרת האור אל הכהן למקומו בז"א וכו', יעו"ש, והיינו ממש כדברינו הנ"ל, ואז נרפא בין בבית בין באדם.
ובזה יובן, ובא אשר ל"ו ה"בית, כי בית זה הוא שייך ל"ו דוקא, שנצוצי נשמתו שמה, אשר על ידי פגם עונותיו ירדו נצוצי השכינה מן מדריגת חי מדבר אל מדריגה דומם, ועל ידי הצרות אשר עברו עליו בבית ליסרו, ושב, והגיד לכהן - שהחזיר האור נצוצי השכינה שהיא חלק נשמתו אל שרשו, וזה לשון והגי"ד כנודע, וז"ש לכהן. כנגע נראה ל"י, ר"ל כמו הנגע שנראה ל"י בעצמי בפגם נשמתי, הוא בבית שלי כנ"ל, ועל ידי חזרת האור לשורשו שהוא הכהן נרפא הנגע, והבן.
ובזה תבין זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (יד, ב). כי זכרנו לעיל כי על ידי פגם עונותיו נברא משחית או אדם רשע להצר לו, בסוד ואשר שליט אדם באדם לרע לו כמ"ש בכתבי האר"י, דר"ל לרע לו של המיצר, כי חיותו הוא מחמת עון החוטא, ואחר שקיבל עונשו ושב בתשובה, נברר הטוב מן הרע ונשאר רק רע בלי חלק הטוב שהי' חיותו, וז"ש לרע לו.
ובזה יובן וזאת תורת המצורע. כי על ידי יסורי צרעת מברר ומוציא הטוב ונשאר רע, וז"ש מוציא רע (ערכין טו:), שעל ידי מוציאו הטוב נשאר הרע, וזה ביום טהרתו והובא אל הכהן, חזרת האור לשרשו שהוא הכהן, והבן.